בית הדין דן בשאלה מהי "התעמרות בעבודה"

עובדת תובעת פיצוי בגין התעמרות בעבודה.

הרקע:

הנתבעת הינה חברת בקרה גבע אגש"ח בע"מ, אגודה שיתופית חקלאית. התובעת הינה עובדת לשעבר של החברה, אשר עבדה כמנהלת חשבונות במשרדי הנתבעת משנת 2013 ועד לפיטוריה בשנת 2016. העובדת ביצעה את תפקידה כראוי ולשביעות רצון הממונים עליה ועל כן קיבלה בשנת 2016 תעודת הערכה. בעקבות כך, במהלך שיחות משוב שהתקיימו, ביקשה העובדת העלאת שכר.

כחודש לאחר מכן, פנתה העובדה לסמנכ"לית משאבי אנוש וסיפרה כי מזה זמן רב קיימת מתיחות בינה לעובדת אחרת במחלקה. לאחר בירור שנעשה בנוכחות הסמנכ"לית, ביקשה העובדת כי ההנהלה תדאג לכך שאותה עובדת עימה היא מסוכסכת תתנצל בפניה או לחילופין תקבל אזהרה. הסמנכ"לית מצידה ראתה בשני הצדדים אחראים לאווירה העכורה ועל כן לא קיבלה בקשה זאת. בהמשך התקיימו פגישות נוספות, כאשר העובדת עומדת על כך שהיא נתונה להתנכלות וחרם מצד עמיתותיה למחלקה.

כחודש לאחר מכן, מנהלת המחלקה הודיעה לעובדת כי בקשתה להעלאת שכר נדחתה, ובתגובה העובדת ביקשה מכתב המלצה וציינה כי בכוונתה לבדוק אפשרויות עבודה אחרות בתנאים טובים יותר ואווירה טובה יותר. בעקבות כך החלה ההנהלה לחפש מחליפה לאותה העובדת, והודיעה על כך לעובדת. העובדת, שלא הצליחה למצוא עבודה חלופית, ניסתה למנוע את החלפתה, וכתבה למעסיקיה כי לא הייתה בכוונתה להתפטר וכי ברצונה להישאר במקום עבודתה.  בהמשך זימנה ההנהלה את העובדת לשימוע לפני פיטורים ופיטרה אותה.  

העובדת הגישה תביעה בטענה כי חוותה מסכת קשה של התעמרות במסגרת עבודתה מצד עמיתותיה לעבודה, כי החברה לא פעלה כמצופה ממעסיק סביר ובכך כשלה מלספק לה מקום עבודה בטוח וראוי. העובדת נסמכת על סעיף 13 לפקודת הנזיקין אשר קובע אחריות שילוחית של מעסיק למעשי עובדיו. בנוסף, היא טענה שפוטרה משיקולים זרים ובחוסר תום לב, בשל תלונותיה על חרם ויחס בלתי ראוי והתנכלות בעבודה. העובדת ביקשה כי בית הדין יחייב את החברה לשלם לה פיצוי בגין התעמרות ופיצוי בגין פיטורים.

החברה טוענת כי אותה עובדת הייתה עובדת מקצועית ואמינה, אולם היא לא השתלבה חברתית במקום העבודה. החברה טענה כי למיטיב ידיעתה יתר עובדות המחלקה עשו מאמצים ליצור קשרי עבודה חברתיים על מנת ליצור סביבת עבודה נעימה, אולם העובדת סירבה להיענות לניסיונות אלו. עוד החברה טוענת שעשתה כל שביכולתה "להרגיע את הרוחות". בנוסף, החברה טוענת כי סעיף 13 אינו בסמכות בית הדין לעבודה.

דיון והכרעה:

נושא ההתעמרות בעבודה עדין לא הבשיל לדבר חקיקה והגנה משפטית מפני "התנכלות תעסוקתית". בהיעדר עיגון חקיקתי אין הגדרה ברורה למושג "התנכלות תעסוקתית" איך ניתן ללמוד על כך ממקורות שונים, למשל הצעות חוק שהוגשו לשולחן הכנסת ומהוות מקור נורמטיבי לבית הדין.  בהצעות החוק הוגדרה התנכלות כפגיעה בכבוד או השפלה לאורך תקופה ובאופן חוזר ונשנה שהופך את סביבת העבודה לעוינת ויוצר הטרדה רגשית, לרבות התנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה.

בית הדין סקר את פרוטוקולי הפגישות שנערכו בין הסמנכ"לית, ההנהלה והעובדות ומצא כי אכן הייתה קיימת מערכת יחסים שאינה סימפטית בין העובדות, אשר העיקה על המחלקה, אולם לא היה מדובר בהשפלה או ביזוי של העובדת מצד יתר עובדות המחלקה. עוד קבע בית הדין כי הראיות והעדות של העובדת היו כלליות ולא ניתן היה לעמוד באמצעותן על חומרת האירועים והשלכותיהם על העובדת, שכן העובדת לא פירטה מה נאמר לה או איך הושפלה.

בית הדין לא מצא כי החברה טמנה ראשה בחול, לא פעלה כמצופה ממעסיק סביר ולא גילתה אנושיות וחמלה ו/או לא טיפלה בעניין, כפי שטענה העובדת, אלא נהפוך הוא, הסמנכ"לית קיימה פגישות בין העובדות במטרה להביא לשיפור היחסים במחלקה.

לסיכום, בית הדין התרשם שהפגיעה של העובדת מהחברה לא נבעה מאי טיפולה בחרם או מהתנכלות, אותם היא טוענת שחוותה, אלא מאכזבתה מדרך הטיפול ותוצאתו, אשר לא עלו בכנה אחד עם ציפיותיה.

באשר לסיבת פיטוריה, בית הדין קבע כי מחומר הראיות והעדויות עולה כי הודעת העובדת על רצונה לבדוק מקומות עבודה אחרים בתנאים עדיפים, באה, בעיקר בעקבות דחיית בקשתה להעלאת שכר, ולא, כטענתה, אזלת יד החברה לטפל בחרם נגדה. כך, שבנסיבות אלו, היה סביר והגיוני מצדה של החברה, שהיא בתורה תתחיל, לחפש לתובעת מחליפה.

סיכום:

בית הדין דחה את תביעת העובדת, וחייב אותה לשלם לחברה 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט, ו10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

ניתן ביום כ"ה בתשרי תשע"ט, 4 באוקטובר 2018.