בית המשפט דוחה בקשה לקליטת ילדה למסגרת החינוך הבלתי פורמלי של קיבוץ

בקשה לסעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

רקע:

המבקשת, פלונית, ילדה בת 6, התחנכה במסגרת החינוך לגיל הרך של קיבוץ גבים מאז היותה תינוקת בת שלושה חודשים ועד סוף שנת הלימודים הנוכחית. בשנה הבאה הילדה עתידה לעלות לכיתה א' בבית ספר אזורי שאינו מצוי בקיבוץ, והוריה תכננו כי בשעות אחר הלימודים הילדה תשתלב במסגרת החינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ. לצערם, ועדת החינוך של קיבוץ גבים החליטה שהילדה לא תוכל להצטרף למערכת החינוך הבלתי פורמלית של הקיבוץ.

לאור החלטת הועדה, הגישו ההורים עתירה לבית המשפט המחוזי ובה עתרו לבטל את החלטת ועדת החינוך של הקיבוץ. לטענתם, בבסיס ההתקשרות בינם לבין הקיבוץ, הייתה הסכמה כי הילדה תוכל להשתלב בחינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ לאורך כל תקופת לימודיה.  הקיבוץ טען כי הטעם לסירובו לקלוט את הקטינה הוא חוסר מקום נוכח הגידול שחל באוכלוסיית הקיבוץ והגידול שעוד צפוי בה, וכן מדרישות מערכת הביטחון בעניין פינוי למרחבים מוגנים במקרה של תקיפה.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה מחמת היעדר סמכות עניינית. הסמכות הניתנת לבית המשפט בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים לבית המשפט הינה לדון ב"החלטה של רשות בענייני חינוך". על פי פרשנות בית המשפט, חינוך בלתי פורמלי איננו נכס בגדר סמכות זו, שכן במקרה דנן מדובר בפעילות הנושאת אופי של פנאי בעיקר כמו חוג או צהרון. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי ההורים לא ביססו זכות קנויה לשילוב הקטינה במערכת החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ.

ההורים הגישו ערעור לבית המשפט העליון בו הם טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו בעניין חוסר הסמכות העניינית. לצד הערעור הגישו ההורים בקשה לסעד זמני לפיו הילדה תשתלב במסגרת החינוך הבלתי פורמלי של הקיבוץ לאחר שעות הלימודים, עד להכרעה בערעור.  ההורים טוענים שההחלטה מושא הערעור היא במובהק החלטה בענייני חינוך. כמו כן, נטען כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות מהותי מאחר שהיא "מנתקת" את הקטינה מקבוצת הילדים שעמה גדלה והתחנכה עד לשלב זה בחייה וכי מדובר בהוצאת תלמיד ממסגרת חינוכית קיימת בה הוא משולב תקופה ממושכת.

הקיבוץ טען שלא מדובר בקטיעת רצף חינוכי כי ממילא הילדה עתידה ללמוד בשנה הבאה במסגרת חינוכית חדשה, שאינה בשטח הקיבוץ או מופעלת על ידו. באשר לסעד המבוקש, הקיבוץ טוען שבהתאם לחוזים קצובים, החוזה הנוכחי מסתיים עם שנת הלימודים הנוכחית. על כן, הסעד המבוקש אינו שמירה על המצב הקיים, אלא דווקא שינוי המצב הקיים, באופן שיכפה על הצדדים הסכמה חוזית לשנת הלימודים הבאה.

דיון והכרעה:

בית המשפט הסביר כי על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכוי התביעה הם טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. בהליכים מנהליים בית המשפט נדרש גם להתחשב בפגיעה באינטרס הציבור בבחינת מאזן הנוחות.

בית המשפט קיבל את טענת הקיבוץ כי במקרה דנן לא מדובר בסעד אשר "מקפיא" את המצב הקיים לנוכח העובדה שהקטינה ממילא עוברת ממערכת החינוך לגיל הרך לבית הספר שאינו שייך לקיבוץ, וכן בהתייחס ביחסים החוזיים בן הצדדים.

בנוסף, לא עלה בדי ההורים להוכיח כי דחיית הבקשה תגרום לנזק בלתי הפיך. מנגד, הקיבוץ שכנע את בית המשפט כי אכן ביסוד החלטתו מצויים שיקולים של ביטחון הילדים.

לאור קביעות אלו, בית המשפט דחה את הבקשה ללא צורך לקבוע מה סיכוי הערעור.

סיכום:
הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות לא הוצא צו להוצאות.

ניתן ביום ה' באלול תשע"ח, 16.8.2018 .