בית המשפט דחה את תביעת השוכרים בגין נזק שנגרם מהצפה בדירתם בקיבוץ יסעור

תביעה שהגישו שוכרי דירה בקיבוץ ותביעה שכנגד שהגיש קיבוץ יסעור, בעניין הצפה שהתרחשה בדירה בקיבוץ.

רקע

בחודש אוקטובר 2017 נערך הסכם במסגרתו שכרו התובעים דירה מקיבוץ יסעור, ובתמורה התחייבו התובעים לשלם לקיבוץ תשלום חודשי בסך 1,200 ₪  למשך שנה. לאחר כחודשיים מתחילת השכירות, ובתיאום עם הקיבוץ, חדלה תובעת מספר 2 (להלן: "התובעת") להתגורר באופן קבוע בדירה ותובע מספר 1 (להלן:"התובע")  נותר בה לבד. בחלוף פרק זמן נוסף ביקשו השוכרים לסיים את השכירות לפני תום התקופה, וסוכם כי השכירות תסתיים בחודש פברואר 2018 ועד למועד זה ישולמו דמי שכירות. השוכרים לא החזירו את החזקה בדירה עד למועד האמור וביקשו ארכה של מספר ימים.

במהלך תקופת הארכה, התובע סגר את ברז המים הראשי מחוץ לדירה כדי לפרק את מסנן המים (שהיה בבעלותו) מהצינור שבמטבח. משהתברר לו שחסר חלק כדי לסגור את צינור המים במטבח, הוא יצא לרכוש את החלק הדרוש והותיר את הצינור במטבח פתוח ואת הברז הראשי סגור, ברז שללא ידיעתו היה משותף לדירה נוספת סמוכה. שכנו, אשר הבחין בהפסקת מים בדירתו, פנה לאחראית ענף השכרות בקיבוץ, וכתוצאה מכך ברז המים הראשי נפתח. דירת התובעים, שנותרה עם צינור פתוח במטבח הוצפה במים, וחפצי התובעים שהיו בארגזים על הרצפה, נרטבו וניזוקו. משהבחינה אחראית ענף השכרות בקיבוץ בהצפה, היא עדכנה את התובע והברז הראשי נסגר.

השוכרים הגישו כתב תביעה נגד הקיבוץ בגין נזקים שנגרמו לרכושם בעקבות הצפת המים, וטענו כי אחראית ענף השכרות בקיבוץ התרשלה בכך שהיא לא פנתה אליהם כדי לברר את סיבת סגירת ברז המים הראשי. לטענתם, לו הייתה עושה כן, הנזק שנגרם לשוכרים היה נמנע - נזק העומד על סך של 48,000 ₪.

הקיבוץ הגיש כתב הגנה בו הוא הכחיש את אחריותו להצפה ולנזקי השוכרים, והגיש תביעה שכנגד, בה עתר לקבלת פיצוי בגין חובות שכירות, עיכוב בפינוי הדירה, נזקים בדירה ואובדן חודש של דמי שכירות. כמו כן נטען, כי לאחר שהתובעת עזבה את הדירה, הודיע התובע אף הוא לקיבוץ על כוונתו לסיים את ההסכם לפני הזמן. הקיבוץ הסכים, וחרף זאת התובע המשיך להחזיק בדירה לאחר המועד המוסכם, תוך שהוא הודיע כי פינה את חפציו ואינו מתגורר בדירה. התובע ביקש ארכה נוספת על מנת לנקות את הדירה ולהחזיר אותה לקדמותה, והשכירות הוארכה בשבועיים נוספים, אך לטענת הקיבוץ השוכרים המשיכו להחזיק בדירה ולא החזירו את המפתחות. כמו כן, לטענת הקיבוץ התובע לא עדכן את הקיבוץ על העובדה שהוא פירק את ברז המים במטבח וסגר את הברז הראשי. משהתלונן השכן על הפסקת מים, נפתח הברז הראשי, זאת בהתחשב בהודעתו של התובע לקיבוץ שהוא פינה כבר את הדירה ובכך שהסכם השכירות כבר הסתיים.

בכתב התביעה שכנגד, הקיבוץ טען כי השוכרים הציגו מצג שווא לפיו הדירה ריקה, והחזירו את הדירה באיחור ניכר מעבר לארכה הנוספת שקיבלו, תוך הותרת הדירה עם נזקים, על כן זכאי הקיבוץ, בין היתר, לפיצויים בסך של 20,071 ₪, זאת בגין עיכוב בפינוי, נזקים בדירה וכן בגין אובדן דמי שכירות וחובות שכירות.

דיון והכרעה

ראשית, בית המשפט נדרש לשאלת תקופת השכירות, וקובע כי מבחינה עובדתית ניתנה ארכה של מספר ימים להשבת מצב הדירה לקדמותה, עליה אין מחלוקת כי עבור תקופה זו השוכרים נדרשים לשלם דמי שכירות. הקיבוץ טען כי הדירה הוחזרה רק שבוע לאחר המועד המוסכם, מבלי שהציג תימוכין לכך, אבל בית המשפט סובר כי מועד הפינוי שציין הקיבוץ הוא הגיוני וסביר בהתחשב בכך שבמועד המוסכם, בו אירעה ההצפה, ציוד של השוכרים עוד נמצא בדירה.

באשר להצפה, בית המשפט מציין כי לא הייתה מחלוקת בקשר להשתלשלות העובדתית שהובילה להצפת הדירה. משכך, בית המשפט נדרש לשאלת אחריות הצדדים להצפת הדירה. תחילה, בית המשפט קובע כי אין מחלוקת שהתובע לא עדכן את הקיבוץ בכך שהוא השאיר את ברז המים במטבח מפורק כשיצא מהדירה, למרות שלפי ההסכם היה עליו לקבל את הסכמת הקיבוץ לצורך ביצוע שינויים בדירה. בנסיבות המקרה, במעשה של פתיחת ברז המים הראשי כדי להשיב את זרם המים לשכן, אין בו כשלעצמו התנהגות עוולתית, מאחר שלא הייתה לאחראית ענף השכרות בקיבוץ סיבה לחשוב שעלולה להיות הצפה בעקבות פתיחת הברז הראשי שהיה מחוץ לדירה. זאת, משום שלולא פירק התובע את ברז המים, שלדבריו נשבר, לא הייתה נגרמת ההצפה, ולמעשה עיקר ההתנהגות העוולתית טמונה במעשה של התובע שפירק את ברז המים ויצא מהדירה, שהיה עליו לנקוט באמצעי זהירות ולעדכן את הקיבוץ.

בית המשפט פוסק, כי לעומת התובע, לקיבוץ לא הייתה אפשרות לצפות את התרחשות ההצפה בעקבות פתיחת ברז המים הראשי כדי להחזיר את זרם המים לשכן. לפיכך, לא הוכח כי הקיבוץ התרשל וגרם בלעדית להצפה. מעבר לכך, אף אם התובעים היו מוכיחים את אחריות הקיבוץ להצפה, הרי שנזקיהם לא הוכחו, שכן בכתב התביעה נטען באופן כללי שנגרם נזק לציוד, אולם הציוד הספציפי לא פורט, והשוכרים לא צירפו חוות דעת לגבי הציוד שנפגע ולגבי עלות הנזק.

באשר להכרעה בתביעה שכנגד שהגיש הקיבוץ, בית המשפט פסק כי על השוכרים לשלם לקיבוץ תשלום על חודש פברואר בסך 1,200 ₪, שכן אין מחלוקת שהדירה הוחזקה על ידי השוכרים לפחות עד ליום ההצפה. אשר לפיצוי בגין איחור במסירה, כיוון שהקיבוץ הודה שאישר ארכה נוספת מעבר למועד המוסכם, אין לפצות את הקיבוץ בגין איחור במסירה מעבר לתשלום דמי שכירות עבור חודש פברואר. כמו כן, הוכח שהשוכרים לא סיידו את הדירה ולא השיבו אותה לקדמותה, בניגוד להסכם. הקיבוץ צירף הצעת מחיר לפיה שיפוץ הדירה יעלה 7,137 ₪, אך מכיוון שלא הציג חוות דעת מומחה בנושא הליקויים ועלות תיקונם, בית המשפט קובע על דרך האומדנה שעל השוכרים לפצות את הקיבוץ בגין עבודות תיקון בסך 3,000 ₪.

סיכום

בית המשפט דוחה את התביעה העיקרית שהגישו השוכרים נגד הקיבוץ, ומקבל בחלקה את התביעה שכנגד שהגיש הקיבוץ נגד השוכרים, ומורה לתובעים לשלם לקיבוץ פיצוי בסך 7,534 ₪, בתוספת אגרת תביעה שכנגד, ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

ניתן ביום: י"ז באלול תש"פ, 6 בספטמבר 2020.