בית המשפט העליון ביטל פסק דין אשר חייב נקיטת הליכים נגד עברייני בנייה מהפזורה הבדואית שבנגב בתוך 12 חודשים
עמותת רגבים, העוסקת בתיעוד פעילות בלתי חוקית באדמות המדינה, הגישה לבית המשפט המחוזי עתירה מנהלית, בה קבלה על כך שחוקי התכנון והבניה אינם נאכפים בתחומה של המועצה האזורית אבו בסמה, אשר הוקמה בשנת 2004, ובתחומה מתגוררים תושבים מן הפזורה הבדואית בנגב. בעתירה, ביקשה העמותה להורות לועדה המקומית לתו"ב אבו בסמה לנקוט הליכי אכיפה כלפי מבנים אשר, לפי טענת העמותה, נבנו באופן בלתי חוקי.
בפברואר 2010 נתקבלה העתירה, ובית המשפט הורה לועדה המקומית לנקוט הליכים נגד שורה של מבנים בתוך 12 חודשים, לרבות ביצוע צווי הריסה, תוך שהוא קובע כי הועדה כמעט ואינה אוכפת את חוקי הבנייה. בית המשפט הכיר אמנם בקושי של הועדה המקומית לאכוף את חוקי הבניה נוכח המשאבים המועטים וכח האדם המצומצם העומד לרשותה, אך הוסיף, כי על אף קשיים אלו אין ליתן לתושבים לגיטימציה לעשות דין לעצמם.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, וביצוע פסק הדין עוכב עד להכרעה בערעור. עוד יוער, כי בנובמבר 2012 פורקה המועצה האזורית אבו בסמה ותחתיה הוקמו המועצות האזוריות נווה מדבר ואל קסום, והועדה המקומית עברה לניהולן של המועצות האזוריות החדשות.
דיון והכרעה
בפתח דבריו, היטיב בית המשפט העליון לעמוד את מורכבותה של הסוגיה - מחד, מצב אכיפת חוקי הבניה מלמד על מחדל אכיפתי מתמשך של הועדה המקומית. אך מאידך, המשאבים העומדים לועדה לצורך אכיפה הינם מועטים ביותר, ועובדה זו, בצירוף הצורך בסיוע משטרתי לשם ביצוע פעולות אכיפה, מחייבים את הועדה להיזקק לסיוע מצד גורמי אכיפה נוספים, כשבנוסף, הפרות רבות של דיני התכנון והבניה נעוצות בעובדה שבחלק מן היישובים אין תכניות מתאר מאושרות.
בתום אחד הדיונים דרש בית המשפט מהועדה המקומית והיועץ המשפטי לממשלה לגבש תכנית פעולה אשר תקבע סדרי עדיפות, כולל לעניין ביצוע צווי ההריסה שהוצאו ויוצאו בעתיד. ואכן, במאי 2011, הוגשו תכנית פעולה, אשר קבעה, בין היתר, כי בראש סדר העדיפויות עומדת בניה למגורים אשר נבנית על קרקע שייעודה ציבורי או באופן הנוגד את מגמת התכנון, וכן בניה שאינה מיועדת למגורים.
בהמשך, עדכנו הצדדים את בית המשפט באשר למצב האכיפה לגבי המבנים נשוא העתירה, ועלה כי הוגשו כתבי אישום נגד מרבית בעלי המבנים, ובחלק מן ההליכים יתבקשו צווי הריסה, והדבר הוביל להכרעת בית המשפט כי יש לקבל את הערעור.
בית המשפט הבהיר, כי בעוד שתמונת המצב אשר צוירה בעת הגשת הערעור הייתה של אכיפה מועטה ביותר, בשלוש השנים אשר מתנהל הערעור ניכרה התקדמות באכיפה בתחומי המועצה האזורית. בתוך כך, נקטה הועדה המקומית פעולות אכיפה לא מבוטלות, ובפרט הגשת כתבי אישום, כך שניתן לומר, כי חלק נכבד מפסק הדין של בית משפט קמא קוים הלכה למעשה.
עוד הוסיף בית המשפט, כי בהתחשב בכלל הנסיבות, בית משפט קמא הרחיק לכת בקביעתו שעל הועדה לנקוט בהליכי אכיפה, לרבות ביצוע צווי הריסה, בתוך 12 חודשים, ועל כן יש מקום לקבוע את ביטולו של פסק הדין, במובן זה שעל הועדה לא תהא מוטלת חובה לנקוט הליכי אכיפה כלפי כלל המבנים שפורטו בעתירה תוך 12 חודשים.
נוכח משאביה המוגבלים של הועדה המקומית ונוכח השיפור שחל בהתנהלותה, קיבל בית המשפט את הערעור, אך הבהיר, כי אין להסיק מכך שהתנהלותה של הועדה המקומית ראויה לתשבחות, אלא להפך, התמונה שנתגלתה הינה של תת-אכיפה לאורך תקופה ארוכה, ולמעשה מתן אפשרות להפרות רבות של דיני התכנון והבניה. בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ב-י"ז בסיון תשע"ג, 26.5.2013.
