בית המשפט כבל את ידיו של המינהל בשינוי חוזי החכירה
בתאריך 6 בספטמבר 2006 הוציא לאור השופט האשם ח'טיב, פסק דין עקרוני מבית מדרשו של בית המשפט המחוזי בנצרת
בשנת 1975 קיבלו יוסף ורחל חיות (להלן – "המבקשים"), זכויות בנחלה, אשר תקופת החכירה בה נקבעה על פי חוזה בין קק"ל לבין החוכרים המקוריים, מיום 1/10/1940 לעד ליום 30/9/1989, קרי, חוזה חכירה ל-49 שנים. עובדה היא כי מיום 30/9/1989 ועד היום טרם חודש חוזה החכירה שלא באשמת המבקשים, אף שבחוזה החכירה המקורי ניתנה לחוכרים האופציה לחדש בתום תקופת החכירה את החוזה ל-49 שנים נוספות.
השאלה המשפטית העקרונית אשר עלתה בפסק דין זה היא האם לחייב את קק"ל ו/או מנהל מקרקעי ישראל (להלן- "המשיבים"), לחתום עם המבקשים על חוזה חכירה שתנאיו יהיו כתנאיו של חוזה החכירה המקורי, על פי הפרשנות כי החכירה תחודש לפי החוזה שהיה נהוג ביום סיום תקופת החכירה הראשונה (שנת 1989). או שמא יש לחייב את המשיבים לחתום על חוזה חכירה בתנאים הנהוגים ביום חתימת חוזה החכירה, כלומר היום.
בית המשפט קיבל את טענת המבקשים משלושת הטעמים הבאים: (1) במקרה זה, המועד בו הארכת תקופת החכירה אמורה הייתה להיעשות, קרי שנת 1989, הוא המועד החשוב והקובע. (2) המצג שיצרו המשיבים, לפיו הם מסכימים להאריך את החוזה המקורי (חוזה בהתנהגות), מונע מהם לטעון כעת, 16 שנים אחרי, כי יש לחתום על חוזה בתנאים הנהוגים כיום, והשונים מהתנאים שהיו נהוגים בעת החידוש בשנת 1989. (3) לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת שחוזה חכירה שיחול רטרואקטיבית ויתייחס לתקופה המתחילה משנת 1989, יתבצע על פי התנאים הנהוגים כיום.
מאחר והמינהל לא הוכיח שבשנת 1989 נהוג היה לחתום עם קק"ל על חוזי חכירה באזור, שתנאיהם שונים מתנאי החוזה המקורי, יש לחדש את החכירה על פי תנאי החוזה המקורי.
לסיכום, בית המשפט, במקרה דנן, מיטיב מאוד עם החקלאים, תוך שמירה כי זכויותיהם לא ירמסו.
