בית המשפט נחלץ לטובת בעלי מקרקעין אשר עשו בהן שימוש חורג

בית משפט נדרש לשאלה מה הוא המועד הקובע לכניסתה לתוקף של החלטת רשות מקרקעי ישראל המאפשרת לבעלי זכויות במקרקעין להסדיר את השימוש החורג שעשו בקרקע, תוך קבלת הטבה בצורה של הפחתת חובם בגין השימוש החורג.

רקע:

יישובים חקלאיים רבים מתמודדים עם התופעה בה בעלי זכויות במקרקעין עושים שימוש חורג בקרקע אשר נועדה למטרות חקלאיות בלבד.

בהתאם לכך, ביום 27.3.07 ניתנה החלטה 1101 על ידי מועצת מקרקעי ישראל (וכיום- רמ"י), אשר ביקשה, בין היתר, להסדיר שימושים לתעסוקה לא חקלאית בנחלות מגורים. לצורך לכך, נקבע בסעיף 4.2 להחלטה כי בעל זכויות אשר יסדיר תוך שנתיים ממועד אישור ההחלטה את השימושים הלא מוסדרים בנחלה יהיה זכאי להפחתת חובות עבר כך שישלם עבור תקופה של 4 שנים בלבד, גם אם משך השימוש הבלתי מוסדר לתעסוקה לא חקלאית יהיה ארוך יותר. 

כנגד החלטה זו הוגשו מספר עתירות לבג"ץ. ביום 9.6.11 ניתן פסק דין המאשר את ההחלטה, פרט ל-2 סעיפים אשר אינם נוגעים למקרה דנן. בהתאם לכך, פעלה רמ"י לביטול החלטה 1101 תוך ניסוחה ואישורה של החלטה חדשה, החלטה 1265, אשר פורסמה ביום 29.10.12. בד בבד עם פרסום ההחלטה החדשה, פרסמה רמ"י באתר הרשות הערה על ידי היועץ המשפטי של הרשות לפיה:

"יובהר כי המועדים המצוינים בסעיף 4.2 נגזרים ממועד אישורה של החלטת מועצה 1101 והחלטת בית המשפט העליון בבג"ץ 1027/04".

תביעה זו הוגשה על ידי חבר מושב אשר טען כי רמ"י גבתה ממנו כספים ביתר בגין שימוש חורג בקרקע. כאשר הגיע באוקטובר 2013 למשרדי רמ"י על מנת להסדיר את חובו, הוא נתבקש לשלם בגין 15.5 שנים אחורה. לטענתו, דרישה זו סותרת את הוראות החלטה מספר 1265 לפיה המסדיר חובותיו בתוך שנתיים מיום 29.10.12, כלומר- עד ליום 29.10.14, יידרש לשלם עבור 4 שנים בלבד. בשל חשש מעיקול זכויותיו בנחלה בגין פסק דין שניתן נגדו בהליך משפטי אחר, שילם את מלוא הסכום הנדרש ממנו. כעת, הוא מבקש מבית המשפט להורות לרמ"י להשיב לו את הסכומים ששולמו ביתר.  

לטענת רמ"י, החלטה 1265 ניתנה בעקבות רצונה לעגן את פסק הדין שניתן בבג"ץ, כך שהחלטה 1265 היוותה למעשה החלטה מתקנת להחלטה 1101 בנושאים נקודתיים בלבד, אשר אינם שייכים לסוגיה העומדת על הפרק. לעמדת רמ"י, המועצה לא התכוונה ליתן פרק זמן נוסף להסדרת השימושים, מעבר לפרק הזמן שניתן במסגרת החלטה 1101.

דיון והכרעה:

בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבל את פרשנות רמ"י לא מבחינה לשונית של ההערה ואף לא מבחינת תכליתה.

בית המשפט קבע כי ההערה שפורסמה על ידי היועמ"ש באתר הרשות, אינה חלק מההחלטה, אלא חיצונית לה, שכן דרך המלך לתקן או לבטל סעיפים הקבועים בהחלטה, היא באמצעות תיקונה.

בית המשפט הוסיף כי אף אם היה ניתן לראות בהערה החיצונית חלק בלתי נפרד מההחלטה, הרי שעולות ממנה סתירות והיא אינה ברורה. כך למשל, בהערה כתוב שהיא מבטלת את החלטה 1101, ובד בבד היא מבקשת לקבוע כי המועד הקובע ייגזר מהחלטה זו. כמו כן, המועד האחרון להסדרה כפי שנקבע בהחלטה 1101 הינו לכל המאוחר בשנת 2009, בעוד שהחלטה 1256 ניתנה ביום 29.10.12. יוצא אפוא כי המועד האחרון להסדרה חלף ועל כן לשונה של ההערה אינה מתיישבת עם היגיון. לא זאת אף זאת, אלא שרמ"י ניסחה את ההערה כך שהיא מציגה שני מועדים אפשריים בהם ניתן להסדיר חובות עבר- הראשון הוא מועד אישור החלטה 1101 (שנת 2007) והשני הינו היום בו ניתן פסק הדין בבג"ץ (שנת 2009).

בשולי הדברים בית המשפט העביר ביקורת על רמ"י.  רמ"י הינה רשות מנהלית הכפופה לעקרונות הכללים של המשפט הציבורי בהם עיקרון השוויון והחובה לנהוג בהגינות ועל פי כללי המנהל התקין. על אף שרמ"י נעזרה באיש מקצוע על מנת לנסח את החלטותיה, הפרשנות עליה היא מבקשת להישען הינה פתלתלה, מלאכותית ומאולצת ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתן של ההחלטות.

בהתאם לאמור, בית המשפט קיבל את פרשנות החבר לסעיף 4.2 וקבע כי המועד לכניסתה לתוקף הינו בהתאם להחלטה 1256.

סיכום:

התביעה התקבלה. רמ"י תחזיר לחבר סך של 247,073 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה. כמו כן רמ"י תשלם לחבר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

ניתן ביום ט' באדר תש"פ, 5 במרץ 2020, בהיעדר הצדדים.