בית המשפט קבע, כי תוכנית חלוקת המגרשים (פרצלציה) לצורך שיוך בתים בקיבוץ אור הנר הינה בסמכות ועדה מקומית ולא ועדה מחוזית

קיבוץ אור הנר, הוקם בשנת 1957 בתחום המועצה האזורית שער הנגב, והוא חוכר קרקע ממינהל מקרקעי ישראל מזה שנים. בתוך הקיבוץ קיים שטח מגורים המכונה "מחנה", ולאחרונה ביקשו חברי הקיבוץ לשייך את הבתים בהם הם מתגוררים בתוך "המחנה".

המינהל מוכן להעביר להם את הבתים בעלות דמי היוון העומדת כעת על אפס, אך לצורך שיוך הבתים לחברים, יש צורך בחלוקת שטח "המחנה" ליחידות קרקע נפרדות, ועל כן הקיבוץ צריך היה להגיש תוכנית מאושרת על ידי רשות תכנון, לפיה שטח "המחנה", שעד כה הינו יחידה אחת – יחולק לחלקות נפרדות, שתשויכנה לחברי הקיבוץ המתגוררים בבתים שבאותן החלקות.

כדי להשיג מטרה זו, הגיש הקיבוץ לקראת סוף שנת 2010 תוכנית מפורטת לועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים. דא עקא, שרק בחלוף שנה, בדצמבר 2011, התקבל אצל הקיבוץ מכתב מהיועצת המשפטית של הועדה המחוזית, בו צוין, כי התוכנית אינה בסמכות הועדה המקומית, ולפיכך התוכנית לא קודמה או אושרה. לאחר קבלת המכתב, הגיש הקיבוץ עתירה, בה ביקש מביהמ"ש לקבוע שהתוכנית בסמכות הועדה המקומית ולהורות לועדה המקומית לאשר התוכנית, או לחילופין, לקדם אותה.

לדיון המשפטי קדם ניסיון לייתר את הצורך במתן פסק דין, באופן שתמצא דרך להאיץ אישורה של התוכנית על ידי הועדה המחוזית, אך לאחר שהתברר כי אישור בועדה המחוזית ייארך, ככל הנראה, למעלה משנה, בניגוד לאישור בועדה המקומית, ולאור החשש כי הצעת המינהל לוותר על דמי היוון כבר לא תהיה בתוקף, ניסיון זה לא צלח.

בפתח דבריו, התייחס בית המשפט לתיקון 43 לחוק, שתכליתו הייתה קיצורים וייעולם של הליכי התכנון, כשהדרך העיקרית לכך הייתה הקניית סמכויות אוטונומיות לועדת מקומיות לאשר תוכניות מתאר מקומיות ותכניות מפורטות בנושאים מסוימים בלא להידרש להסכמתן של הועדות המחוזיות.

אמנם חלפו 17 שנים מאז התיקון, אך הערפל ביחס למשמעויות התיקון טרם התפוגג. אך בכל זאת, לאור הנחיית בג"ץ ניתן לומר, כי בעוד הועדה המקומית יכולה להחליט החלטות נקודתיות, להתאמת תוכניות קיימות לצורכי התושבים במקום, הועדה המחוזית יועדה להחליט בנושאים כלליים יותר, שאמורה להיות להם השפעה על אזור נרחב.

מאחר והתיקון נועד להוריד את העומס מעבודת הועדת המחוזיות, להוריד את זמן ההמתנה לאישור תוכניות, ולהפחית את מחירי הדיור, יש לפרש את החוק באופן המתיישב עם התיקון, כך שבמקרים המתאימים יש להעדיף את הפירוש שתוצאתו תהיה כי התוכנית תידון בפני הועדה המקומית.

כך שבענייננו, מטרת התוכנית היא מצומצמת ביותר, ולמעשה באה להסדיר מצב קיים בקיבוץ, כך שאין לה השלכה כלשהי על האזור, ואין סיבה המצדיקה להעמיס על הועדה המחוזית עיסוק בתוכנית שכזו.

בית המשפט דחה את טענותיה השונות של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, וקבע כי התוכנית נשוא העתירה, הינה בסמכות הועדה המקומית, אשר תחליט כיצד לקדמה ולהביאה לאישורה. הועדה המחוזית ומשרד הפנים חויבו בתשלום הוצאות הקיבוץ בסכום של 25,000 שקלים חדשים.