במצב דברים בו בר רשות בנחלה נפטר ולא הותיר אחריו בן זוג בחיים או בן ממשיך, הוראות הצוואה, באם זו קיימת, הן שייקבעו את זהות יורש הנחלה
הרקע
בני זוג קיבלו בחייהם זכויות בר רשות בנחלה מספר 4 שבמושב. הבעל נפטר בשנת 2002, ולא הותיר אחריו צוואה, והאישה שנפטרה בשנת 2005, ערכה צוואה כבר בשנת 2000, בה ציוותה שהמשק וכל הצמוד לו יעברו לנכד שלה, ושעליו לשלם 300,000 שקלים חדשים לילדיה, שלא ירשו דבר פרט לכך.
טענת העתירה היא, שההסכם המסדיר את זכויות המנוחה במשק, המכונה הסכם משבצת, מחיל הוראות מיוחדות על דרכי העברת זכויות בר הרשות לאחר הפטירה, ובכלל זאת הכלל שזכויות חבר האגודה אינן חלק מעזבונו, ועל כן הוראות הצוואה בעניין המשק אינן רלוונטיות. בנוסף, הסכם המשבצת הרלוונטי קובע, כי בהיעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחיי המנוחים, עוברות הזכויות ע"פ הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, ולטענתם, הסעיף מדבר על העברת הזכויות ליורשים ע"פ דין, כלומר לתובעים.
מנגד, טוענים הנתבעים, כי יש לפרש את סעיף 114 לחוק הירושה בכפוף להוראות סעיף 2 לחוק, כלומר, שאם קיימת צוואה, היא שקובעת את משמעות המונח יורש שבסעיף 114, ולאור זאת, הם טוענים, עברו הזכויות במשק לנכד, כמתחייב על פי צוואת המנוחה. לחילופין, ניתן לטענתם להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת, שכן, ניתן לראות בהוראות הצוואה כאילו נקבע שהנכד ייחשב כבן ממשיך.
דיון והכרעה
מבין שלושה סוגי הסדרים משפטיים נפוצים ביחס לנחלות במושבים, הרלוונטי לענייננו הוא החוזה המשולש, בין האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. הסדר זה מורה, כי הקרקע המנוהלת על ידי המינהל תימסר לסוכנות, אשר תשכיר את הקרקע לאגודה השיתופית על מנת שזו תרשה לחבריה לגור בתחום הנחלה ולעבד את הקרקע החקלאית. בהסדר זה, מעמד האגודה הינו של בר רשות מטעם הסוכנות ומעמד חבר האגודה הינו של בר רשות מטעם האגודה.
דרכי ההעברה של זכויות המתיישבים בנחלה נקבעות על פי סוג הזכות שהוקנתה להם בהתאם להסכם המשבצת, ומכאן שבר רשות אינו יכול להוריש זכות שלא הוענקה לו על פי החוזה המשולש שיצר הזכות.
מן הכלל אל הפרט - על המשק שבענייננו חל הסכם משבצת, הסכם משולש, והוא הקובע את תנאי החכרת הקרקע. אחד הסעיפים בהסכם מדגיש, כי זכויות בר הרשות אינן ברות הורשה, מכיוון שאינן בגדר חלק מעזבונו של המתיישב. לאור זאת, לכאורה, אין כל נפקות להוראות שקבע המתיישב בצוואתו בעניין העברת זכותו במשק.
אך למעשה, הסעיף ממשיך וקובע, כי במקרה של פטירת המתיישב זכויותיו אינן מופקעות, כי אם עוברות לאחרים על פי החלופות הבאות: ראשית, הזכות עוברת לבן הזוג שנותר בחיים. באין בין זוג, עוברת הזכות לבין ממשיך, ובאין בן ממשיך, עוברת הזכות על פי הוראות סעיף 114 לחוק הירושה. בית המשפט מבאר כי בשני השלבים הראשונים, אם הותיר המתיישב בן זוג או קבע בחייו זהות בן ממשיך, אין תחולה לצוואה בנוגע לזכויות במשק, ובנוגע לשלב השלישי, יש צורך בביאור נוסף של הסעיף.
בית המשפט דוחה את פרשנות התובעים, וקובע, כי יש לפרש את סעיף 114 לחוק הירושה, בכפוף לסעיף 2 לחוק, ולפיכך, פרשנות ראויה של סעיף 114 מובילה למסקנה שבמידה וקיימת צוואה, ייקבע המונח יורש שבסעיף על פיה. בית המשפט מוסיף, כי לשון הרבים שנוקט בה הסעיף ("יורשים"), מתייחסת למצב בו נקבע בצוואה שישנם מספר זוכים במשק, ובמצב דברים זה, על בית המשפט להכריע מי מבין הזוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, בשווי החלק שהנחיל להם המצווה.
מעל הנדרש, בית המשפט הוסיף וקבע, כי ניתן להגיע לאותה התוצאה, אף אם נאמר שהנכד ייחשב כבן ממשיך, שכן סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות קובע, כי גם נכד יכול להיות בן ממשיך, וניתן לראות את הוראות הצוואה, כאילו נקבע שהנכד הוא הבן הממשיך.
סיכום:
במצב בו בר רשות נפטר, כשאין לו בן זוג שנותר בחיים, והוא לא הגדיר בן ממשיך, עוברת הזכות על פי הוראות סעיף 114 לחוק הירושה. בית המשפט קבע, כי יש לפרש את הוראות סעיף 114, בכפוף להוראות סעיף 2 לחוק הירושה, ומשמעות הדברים היא שבמקום שקיימת צוואה, הוראותיה הם שייקבעו מיהו היורש. בנוסף הכריע בית המשפט, כי נכד יכול להיות בן ממשיך.
לאור זאת, קבע בית המשפט, כי זכויות המנוחה במשק יימסרו כולן ובשלמות לנכד, כאשר על פי הוראות הצוואה עליו לשלם לתובעים את הסכום של 300,000 שקלים חדשים. התובעים מצידם, חויבו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- טז' אדר א תשע"א, 20 בפברואר 2011, בהיעדר הצדדים.
