בני הזוג, חברי מושב גאולים, לא בנו בית על מגרש בהרחבה במועד שנקבע בהסכם עם מינהל מקרקעי ישראל. המינהל ביטל ההסכם, ובני הזוג הפסידו 70,000 דולרים, ששילמו למושב כהוצאות פיתוח
הרקע
שלום ושושנה יוסף, הינם ברי רשות במגרש מספר 85 במושב גאולים. בניסיון לבסס את מושב שער אפרים, הוחלט על הרחבתו, בדרך של שיווק 350 מגרשים, וביולי 1997, חתמו בני הזוג ומושב שער אפרים על הסכם, לפיו בני הזוג ישלמו 70,000 דולרים, תמורת מגרש 36, המיועד לבניית בית מגורים.
בנובמבר 1998, נחתם חוזה פיתוח בין בני הזוג לבין המינהל, בו נקבעה תקופת פיתוח בת 3 שנים, שבסופה אמורים היו בני הזוג לסיים את בנייתו של בית המגורים. הסכמת המינהל להחכרת המגרש, הותנתה בכך שני הזוג יפתחו את המגרש ויבנו עליו את בית המגורים תוך תקופת הפיתוח, ודמי החכירה הועמדו על סך של כ- 56,000 שקלים חדשים. אין מחלוקת, כי בני הזוג הפרו את הסכם הפיתוח ולא סיימו את הקמת בית המגורים עד תום תקופת הפיתוח.
כשנתיים לאחר תום תקופת הפיתוח, פנו בני הזוג למינהל, בבקשה להאריך את תוקפו של הסכם הפיתוח, אך בקשתם נדחתה. לטענת המינהל, הבקשה נדחתה מאחר שהתברר, כי בניגוד לאמור בתצהיר, לפיו אין להם מגרש נוסף לבנייה, בני הזוג הינם בעלי זכויות במשק עזר במושב גאולים.
את טענות בני הזוג ניתן לחלק לשתיים.
ראשית, במועד רכישת מגרש 36 במושב שער אפרים, ביולי 1997, לא הייתה שושנה בעלת מחצית מזכויותיו של יוסף במשק 85 במושב גאולים, שכן הוא העביר לה מחצית מזכויותיו במגרש רק בפברואר 1998. ויותר מכך, המגרש נרכש עבור אחד מביניהם, אך כיוון שזהותו לא הייתה ידועה באותה עת, המגרש נרשם על שמם.
שנית, התנהלות המינהל לוקה בהתעלמות מכוונת וחוסר תום לב, שכן במשך שנים הוא החריש, ורק בעקבות הבקשה להארכת תוקפו של הסכם הפיתוח, הוא החל לפעול לביטול ההסכם. כמו כן נטען, כי המינהל מתעלם ממצבו של מושב שער אפרים, הנמצא בהליכי פירוק, באופן שאינו מאפשר להיפרע ממנו בגין התשלומים ששולמו לו עבור העסקה.
בתחילה הוגשה תביעתם של שלום ושושנה יוסף כנגד שלושה נתבעים. בשל הימצאותה של אגודת שער אפרים בהליך של פירוק עוכבו ההליכים נגדה, והתביעה כנגד בנק מזרחי טפחות, סולקה על הסף. לפיכך, תביעתם של בני הזוג נותרה כנגד מינהל מקרקעי ישראל בלבד.
דיון והכרעה
בית המשפט נדרש להכריע בשלוש שאלות. ראשית, האם הפרו בני הזוג את הסכם הפיתוח. שנית, האם במועד הקצאת המגרש במושב הם היו בעלי זכות במקרקעין, והאם הם היו זכאים מלכתחילה להקצאת המגרש. שלישית, במידה ויימצא כי בני הזוג הפרו את הסכם הפיתוח או שיימצא כי הם לא היו זכאים להקצאת המגרש, האם יש ביתר טענותיהם בכדי לרפא זאת.
לגבי השאלה הראשונה, בחן בית המשפט את סעיפי ההסכם בין הצדדים. בסעיף 12 נקבע מפורשות, כי המועדים הנקובים בהסכם הפיתוח הם תנאים יסודיים של החוזה, שהפרתם תחשב להפרה יסודית של החוזה. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי בני הזוג הפרו את הסכם הפיתוח בהפרה יסודית, והמינהל היה רשאי לבטל את ההסכם.
לגבי השאלה השנייה, קבע בית המשפט, כי חתימתם של בני הזוג על תצהיר שבו נאמר כי אין למי מהם זכויות במקרקעין כלשהם לא נעשתה בתום לב. לגבי יוסף, אין חולק שהיה בעל זכויות במקרקעין, ולגבי שושנה, אף אם בפועל לא הייתה בעלת זכויות במקרקעין בעת החתימה על התצהיר, היא ידעה ללא ספק, שהיא עתידה להיות בעלת זכויות במקרקעין במושב. בית המשפט אף דחה את טענתם של בני הזוג, כי חתימתם על התצהיר הייתה ללא ידיעת תוכנו, שכן אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חתם, ואם לא טרח לקוראו, אין לו להלין אלא על עצמו.
לגבי השאלה השלישית, סבר בית המשפט כי מרבית טענות בני הזוג אינן רלוונטיות לתביעה, ושאר הטענות לא הוכחו כלל ועיקר, ובוודאי שאין בכולן לרפא את הבעיות שעלו בשתי השאלות הראשונות.
סיכום
בני הזוג לא היו זכאים מלכתחילה להקצאת מגרש בהרחבת היישוב, אך הציגו עצמם בחוסר תום לב כמי שזכאים להקצאתו. בנוסף, הם הפרו את הסכם הפיתוח הפרה יסודית, בכך שלא עמדו בתקופת הפיתוח.
לאור זאת, תביעתם נדחית, ועליהם לשאת בהוצאות המינהל ובשכר טרחת עו"ד. לאור טענתם על מצבם הכלכלי הקשה, העמיד בית המשפט את הסכום על 10,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- כ"ה אב תשע"א, 25 באוגוסט 2011, בהעדר הצדדים
