בני הזוג לוי טוענים, כי עוכבה קבלתם לחברות כדי למנוע מהם זכויות שחולקו לחברים
במושב יתד היו 21 נחלות פנויות המיועדות לאיוש על ידי בני המושב, אך מאחר שבמהלך חלוקת הנחלות הפנויות נתגלעו מחלוקות בין החברים, פתחה האגודה בהליך בוררות כנגד כלל חבריה.
במרץ 2010 ניתן פסק בוררות, בו ניתן תוקף להצעת חלוקה שהתקבלה בהצבעה שנערכה בפברואר 2010 באסיפה הכללית של האגודה. על פי החלטה זו, מאחר וישנם 34 משקים המאויישים על ידי חברי האגודה ורק 21 נחלות פנויות, יזכו 21 מבין "המשקים החברים" בנחלה לבן שני, ו-13 "המשקים החברים" הנותרים יזכו בפיצוי כספי.
כעבור מספר חודשים, ביוני 2010, התקבלו בני הזוג לוי כחברים באגודה, והם טוענים כי יש להחיל את החלטת האסיפה גם עליהם, וזהו לב הסכסוך שלפנינו.
כבר בשנת 2003 החלו בני הזוג את תהליך הקליטה במושב, כאשר בשנת 2009 הם פנו לרשם האגודות בטענה שועד המושב מסרב לקבלם כחברים בדרישה שאינה כדין, להצגת טופס 4. בשלהי שנת 2009, לאחר שטענתם נידונה ונדחתה, הגישו בני הזוג לאגודה את מלוא המסמכים שנדרשו מהם על מנת להביא את עניין קבלתם כחברים באגודה לפני האסיפה הכללית, אלא שעניינים לא הובא לפני האסיפה הכללית משך למעלה מחצי שנה, עד ליוני 2010.
על התנהלות האגודה פנו בני הזוג בתלונה לרשם האגודות, ועוזר רשם האגודות מינה חוקר לבחון את טענותיהם. מסקנת החוקר הייתה, שלא היה פסול בהתנהלות האגודה, שכן במקביל הגישו בני הזוג בקשה לביטול פסק הבורר ולהכרה בהם כחברים מכח התנהגות, מה שהיווה כפירה בסמכות האסיפה הכללית.
מאחר ועוזר הרשם קיבל מסקנה זו, הגישו בני הזוג ערעור לבית המשפט, בו הם שבו וטענו, כי קבלתם לאגודה נדחתה באופן מלאכותי, וזאת על מנת לפגוע בזכויותיהם.
בית המשפט הבהיר, כי נקודת המוצא היא שהביקורת השיפוטית על החלטות הרשם היא מצומצמת ותחומה למקרים בהם ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית והצדק מחייב שבית המשפט יתערב.
במקרה דנן, החלטת עוזר הרשם מונחת בעיקרה על שני אדנים: ראשית, שלא נפל פגם בעניין אי הבאת עניין חברותם של בני הזוג לפני האסיפה הכללית עד לחודש יוני 2010, חרף עמידתם בתנאים לכך עוד בדצמבר 2009; ושנית, שלא ניתן לראות בבני הזוג חברים במועד קבלת החלטת החלוקה, מכיוון שבמועד זה טרם התקבלה החלטה של האסיפה הכללית לקבלם כחברים;
בית המשפט קבע, כי קיים קושי בקביעות אלו של עוזר הרשם. כך למשל, לגבי התנהלות האגודה – מסתבר יותר לומר, כי משעה שבני הזוג ביקשו לקיים את התנאים שנקבעו בפסק הבוררות, והגישו את כל המסמכים שדרשה מהם האגודה, לא הייתה לכאורה מניעה מלהביא את עניינם לפני האסיפה הכללית כבר בשלהי דצמבר 2009.
יחד עם זאת, עדיין סבר בית המשפט כי יש לדחות הערעור, וזאת מאחר שהסעד שהתבקש מעוזר הרשם, להורות לאגודה להקצות לבני הזוג נחלה פנויה, איננו מצוי בסמכותו, וממילא שאין מקום ליתן סעד זה בערעור על החלטתו. הדיון בשאלת תחולתה של החלטת האסיפה הכללית שעניינה חלוקת זכויות בין חברי האגודה, מקומו להתברר בבתי המשפט האזרחיים.
עניינו של הליך החקירה בעניינם של בני הזוג היה בשאלת החברות ובה בלבד, ולא בשאלת זכויותיהם אשר נפגעו, לטענתם, עקב התנהלותה של האגודה. והכרעה בשאלת החברות היא זו שהייתה מצויה בסמכותו של עוזר הרשם, אך כאמור, לא זה הסעד שנתבקש.
לאור מסקנתו של בית המשפט, כי הסעד המבוקש על ידי בני הזוג לא היה בסמכותו של עוזר הרשם, ממילא אין מקום להכריע בטענותיהם הנוספות, ויש לדחות הערעור. בנסיבות העניין, ולאור הנימוקים שלעיל, לא מצא בית המשפט לעשות צו להוצאות, כך שכל צד ישא בהוצאותיו.
