בני הזוג קיטון ביטלו המחאות דמי פיתוח לטובת כפר גיבתון בשל התארכות העבודות
בפני עו"ד רמזי חוראני עוזר רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 98/260/13
בעניין: שמואל קרטין
שושנה קרטין
המבקשים
(המערערים)
(נתבעים בתיק 259)
(תובעים בתיק 260)
- נגד -
כפר גיבתון ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ
המשיב
(תובעת בתיק 259)
(נתבעת בתיק 260)
פסק דין
א. סקירת הליכי העבר:
1. תחילת הסכסוך בין הצדדים הנו בשני הליכים, האחד התנהל בבית משפט השלום ברחובות במסגרת ת"א 11083-08-11 והאחר הנו תביעה שטרית בבית משפט השלום בתל-אביב במסגרת ת"ט 37573-03-12. להלן ייקראו לשם הקיצור: התביעה בשלום או התביעה ברחובות והתביעה השטרית. הצדדים בתביעה ברחובות היו בני משפחת קרטין, המשיגים דכאן בעוד שהנתבעים היו כפר גיבתון- ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, שתיקרא להלן: האגודה או המשיבה, חברת "האחים רחמה חברה לעבודות עפר ופיתוח כבישים בע"מ", מר עוזי אפרת ומר רוני דולב.
2. בדיון שהתנהל ביום 6.5.2012 בפני כב' השופטת יעל טויסטר ישראלי הוסכם כי התביעה בבית משפט השלום והתביעה השטרית תימחקנה ללא צו להוצאות, ותועברנה לבוררות רשם האגודות השיתופיות, להלן: רשם האגודות או הרשם מכוח הוראות חלק ו לתקנון האגודה. סעיף יישוב הסכסוכים במקור הפנה למשפט החברים של ההסתדרות העבריים בא"י, אלא שהסעיף תוקן ביום 5.2.1997 כך שיישוב הסכסוך עבר למנגנוני יישוב אחרים, ולענייננו- הוסמך הרשם ליישב את הסכסוך מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, שתיקרא להלן, גם הפקודה.
3. מכוח ההסכמה האמורה והעברת הדיון ליישוב בבוררות רשם, פנה ב"כ האגודה ביום 11.11.2013 וביקש למנות בורר שיכריע בתביעת משפחת וייס להעתקת זקיף מים שהותקן באדמותיה וגרם לה נזקים, החזר תשלומי פיתוח וכן יכריע בדרישות האגודה ממשפחת ווייס לתשלום 5,000 ₪ סכום שהחליטה האסיפה הכללית לחייב את החברים אחרי הדיון בבית משפט השלום ברחובות. כמו כן כללה התביעה תשלום חוב מים על סך 1,600 ₪. זאת בנוסף כמובן לשמיעת התביעה השטרית.
4. ביום 10.11.2013 מונתה עו"ד שלומית ארליך לשמוע את הסכסוך בין הצדדים. עם מינוי הבוררת לתפקידה בקשה היא מכל אחד מהצדים להגיש כתב תביעה וכתב הגנה לתביעה של חברו. המערערים הגישו כתב תביעה שכלל נושאים שלא נזכרו בתביעה שהיתה בבית משפט השלום. התביעה כללה תשלום שכר טרחת עו"ד שייצג אותם בהליכים המשפטיים בבית משפט השלום, תביעה לפיצויים בגין נזקים נוספים שנגרמו להם כתוצאה מעבודות הפיתוח וכן תביעה בגין הנזקים כתוצאה משינוי תב"ע שיזם וועד הכפר, לגרסת משפחת קרטין.
5. לאור צירוף תביעות שלא נדרשו בשלום, הגישה האגודה בקשה לכב' הבוררת למחיקת התביעה הנוספת מחמת חוסר סמכות. המשיגים התנגדו לבקשה וטענו כי יש סמכות לבוררת לשמוע את כלל תביעותיהם הן מכוח הוראות התקנון והן מכוח החלטת בית המשפט מיום 6.5.2012 שלא הגבילה את הנושאים שהבוררת יכולה לדון בהם. הבוררת החליטה ביום 26.1.2014 להחזיר את השאלה אם היא מוסמכת לדון בכל התביעות שבין הצדדים לפתחו של משרד הרשם, תוך הבעת דעה, כי היא מוסמכת לדון בכל הסכסוכים, כולל התביעה בעניין הפיצוי בשל שינוי התב"ע.
6. ביום 26.2.2014 נתנה מנהלת מחלקת בוררויות במשרד הרשם, עו"ד דנה ביאלר, את החלטתה. עו"ד ביאלר קבעה, כי אין למעשה התנגדות של האגודה לסמכותה העניינית של הבוררת לדון בסכסוכים שבין הצדדים והתנגדותה נובעת מכך כי צורפו נושאים שלא הונחו על שולחנו של בית משפט השלום מלכתחילה. כן קבעה מנהלת מחלקת בוררויות, כי הטענות לגבי עצם הסמכות העניינית של הבוררת, לרבות הכרעה בשאלה אם מדובר בעסקי האוגדה כגרסת המערערים או שמא אין מדובר בעסקי האגודה כגרסת האגודה הנם נושאים שהבוררת עצמה צריכה לקבל בהן את ההחלטה. גם הטענה של סיבוך ההליכים אם תצורפנה התביעות, הנה היבט שהבוררת צריכה לקחת בחשבון עת תחליט בדבר סמכותה והותירה לה את ההכרעה בהיבט זה של הטיעון. לבסוף הצטרפה עו"ד ביאלר למה שקבעה הבוררת כי ראוי שכל המחלוקות תישמענה במקום אחד.
ב. עובדות מוסכמות:
7. האסיפה הכללית של האגודה קבלה החלטה ביום 21.6.2009 לביצוע פרויקט של פיתוח תשתיות ושיקום כבישים בכפר גיבתון. במסגרת הפרויקט הוחלט להחליף ולשדרג גם את התשתיות, לרבות זקיפי המים בכניסה למשקי החברים. ביום 23.3.2010 החליטה האסיפה הכללית לאשר את החלטת מועצת האגודה שכל חבר ישלם סכום של 52,000 ₪ כשעבודות הפרויקט חולקו למספר שלבים. המשיגים העבירו 15 המחאות שהשתיים האחרונות בוטלו בשל עיכוב בהשלמת העבודה. במקום שנה וחצי ארכה העבודה שלוש שנים. החלטה נוספת של האסיפה הכללית התקבלה ביום 4.9.2011 בה חויבו החברים לשלם עוד 5,000 ₪. במועד ביטול ההמחאות בוצעו עבודות בחלק מהרחוב בו גרים המשיגים. בגין שתי ההמחאות נפתח תיק הוצל"פ, הוא תיק ההוצל"פ נשוא החלטת בית משפט השלום ברחובות מיום 6.5.2012.
ג. עיקר טענות האגודה בפני הבוררת כלקוח מפסק הבוררות:
8. הדרישה לתשלום דמי פיתוח: האגודה בדעה, כי החלטות האסיפה הכלליתמימים 23.3.2010 ו -4.9.2011 מחייבות את המשיגים, הטענה של עיכוב בביצוע העבודות הנה טענה חדשה שלא נטענה בכתב התביעה בבית משפט השלום. כל אשר נטען הנו ביטול ההמחאות מחשש שהאגודה לא תבצע את עבודות הפיתוח.כמוה גם הטענה שהעיכוב בסיום העבודה הנו הפרה יסודית של ההסכם.
9. האגודה טענה גם, כי לא היתה התקשרות בין האגודה לחברים בדבר מועד סיום העבודה אלא רק בינה לבין הקבלן המבצע. דף ההסבר ששלחה האגודה אינו חוזה ביניהן. התביעה של האגודה נושאה עילה שטרית ואין באי ביצוע העבודה מול ביתם של המשיגים כדי להוות הגנה מפני עילה שטרית. חובם המצטבר של המשיגים נכון ליום הגשת סיכומיהם בפני הבוררת עמד על סך 13,320 ₪. העבודה בסופו של דבר הושלמה ולכן חובה על המשיגים לשלם את כל החוב הנדרש גם מכוח עשיית עושר ולא במשפט.
10. החוב בגין צריכת המים: חוב המשיגים כמופיע במסמכי האגודה עמד על קרן על סך 1,625 ₪ נכון לשנת 2008. הם התקינו שני מדי מים שחוברו במקביל ולא בטור, ולכן חייבים הם לשלם את חשבון הצריכה בגין שני מדי המים. רישומי האגודה בספריה מהווים ראיה לכאורה מכוח סעיף 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה- 1975. מי שטוען אחרת עליו הנטל לסתור, והמשיגים לא עמדו בנטל זה. ערך חוב המים לעת הגשת התביעה עמד על סך 2,120 ₪.
11. יש לדחות את תביעת המשיגים בגין העתקת זקיף המים. התקנת הזקיף נעשתה על פי תוכנית מאושרת. לאגודה כספקית המים יש סמכות להיכנס לחצרים לצורך תחזוקה ותיקון, הזקיף הותקן במרחק של חצי מטר בלבד מהכניסה ולא נגרם למשיגים כל נזק בגין כך. גם הטענה של גרימת נזק למשטח הבטון עליו הוצב הזקיף יש לדחות לדעת האגודה. הזקיף הוצב מלכתחילה שלא כדין בשטח הציבורי. אין לקבל גם את הטענות בקשר לפיצוץ בצינור הניקוז מפני שזה בוטל ולכן אין הטענות של גרימת נזק רלוונטיות יותר. פניית המשיגים להחליף את הזקיף למרחק של 10-15 ס"מ צפונית מהיכן שהוצב נענתה בחיוב בכפוף לתשלום 2000 ₪ הוצאות. הסכום לא שולם ולכן לא הועתק הזקיף.
12. הטענה להחזר הוצאות התביעה בבית משפט השלום: גם טענה זו יש לדחות לדעת האגודה מפני שההליכים בשלום נמחקו ללא צו להוצאות, וההחלטה מהווה מעשה בית דין. לחילופין הסכום הנו מוגזם ולחילופי חילופין ממה שייפסק יש לקזז הוצאות האגודה בשלום על סך 5,216 ₪.
13. הנזק לצינור המים: אין בסיס לטענת המשיגים בנושא פיצוץ צינור המים לדעת האגודה. האגודה טענה, כי הנזק שנגרם לצינור, אם בכלל, אינו קשור לעבודות הפיתוח, והמשיגים לא הביאו כל ראייה להוכיח נזק כאמור או קשר סיבתי בין הנזק הנטען לעבודת הפיתוח. משפחת קרטין לא שלמה מאומה על תיקון הצינור שכן בעדותו הודה מר קרטין כי העבודה בוצעה על ידי עובד המועסק על ידי החברה שבבעלותו, מה גם שהתיקון עולה עשרות שקלים לכל היותר.
14. תביעת המשיגים בגין ההפקעה: גם תביעה זו יש לדחות. מי שהפקיע את הקרקע נשוא התוכנית הנו הוועד המקומי גיבתון וההפקעה בוצעה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהתאם לתוכנית בר/266. הקרקע המופקעת נרשמה על שם עיריית רחובות. אין זהות וועדים ולכן את הפיצוי בגין הנזק הנטען יש לתבוע מהועדה המקומית לתכנון ובניה מכוח סעיפים 188-196 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, שייקרא להלן חוק התכנון והבניה או מהמועצה והוועד המקומי שיזמו את ההפקעה. האגודה יידעה את החברים במכתב מיום 24.11.2008 כי מי שרואה עצמו נפגע מההפקעה עליו לפנות בתביעה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. גם הוועדה המקומית לתכנון ובניה הודיעה, כי מי שירצה לבקש פיצוי בגין ההפקעה חייב להגיש תביעה לוועדה בתוך 60 יום מפרסום הודעת ההפקעה. משיקוליהם הם לא הגישו המשיגים תביעה כאמור.
15. כתב השיפוי שניתן לוועדה המקומית בשנים 2000 ו- 2010 אינו יוצר חבויות ישירות מול החברים. אלה הם כתבי שיפוי שניתנו לוועדה המקומית ולמועצה האזורית ולא לתושבים. כתב השיפוי שניתן לוועדה המקומית מיועד לשיפוי הוועדה בגין תשלומים שהיא משלמת בגין ירידת ערך מכוח סעיף 197 לחוק התכנון ובניה ולא מכוח הפקעה. אשר לכתב השיפוי לטובת המועצה האזורית זה ניתן בשנת 2010 והוא ניתן אחרי פרסום הודעת ההפקעה ואין המשיגים יכולים להתבסס על כתב שיפוי שלא היה בנמצא בעת ביצוע ההפקעה.
ד. עיקר טענות המשיגים בפני הבוררת:
16. התביעה להחזר דמי הפיתוח: בין האגודה למשיגים נכרת הסכם לביצוע עבודות פיתוח ביום 26.9.2010 לפיו האגודה תבצע את עבודות הפיתוח ותסיימן עד ליום 15.10.2011, אלא שבפועל סיימה את העבודות באפריל 2014. זוהי הפרה יסודית שגם האגודה מודה בה. הקבלן הודיע למשיגים כי אין ביכולתו לעמוד בביצוע ההסכם והאגודה הודיעה ביום 23.10.2011 כי אין ביכולתה לעמוד בחוזה הפיתוח. בשל כך הקטינו המשיגים את נזקם בכך שבטלו את שתי ההמחאות שטרם נפרעו ואף הגישו תביעה לבית משפט השלום ברחובות, להחזרת הכספים ששולמו לאגודה. בעת ביטול ההמחאות לא היה ברור אם האגודה תשלים את העבודות אם לאו, ומתי.
17. התביעה בגין צריכת המים: שעוני המים הותקנו בשנת 2008 וההפרש בצריכת המים מקורו או בפיצוץ צינור מים או בהתקנת שעון מזויף. על כל פנים אין למשיגים כל חלק בקיום או ביצירת הפרש זה. האגודה לא הצליחה להרים את הנטל להראות כי רישומיה משנת 2008 היו נכונים וזו הסיבה שהיא פעלה נגדם באיחור של חמש שנים!.
18. התביעה בגין העתקת זקיף המים: האגודה זכאית על פי ההסכם שלה עם הקבלן לחייב את הקבלן לתקן כל נזק שהוא גרם במהלך ביצוע העבודה. היא לא פעלה בזהירות וסבירות ולא ביקשה מהקבלן לבצע את התיקון הנדרש. האגודה פלשה למקרקעי המשיגים, עקרה זקיף המים, הרסה מתקן בטון עליו היה מוצב והתקינה אחר במקומו בריחוק של כמטר בתוך המקרקעין של המשיגים. הזקיף צריך להיות מותקן בגבול ולא בריחוק של מטר בתוך אדמת המשיגים. העבודה לא בוצעה בהתאם לתוכנית מאושרת. בנוסף לכך גרמה האגודה נזק לצינור המים שהתפוצץ פעמיים בעקבות עבודות הפיתוח והאגודה סירבה לתקן את הנזק. המשיגים נאלצו לתקן ואף שלמה סך של 2,124 ₪.
19. החזר הוצאות שכ"ט וההוצאות בגין התביעה המשפטית בשלום: המשיגים בקשו לחייב את האגודה בהחזר הוצאותיהם המשפטיות שהוציאו בניהול ההליך בבית משפט השלום.
20. תביעת הפיצויים בגין ההפקעה: התחייבות האגודה לשיפוי משנת 2010 לשפות כל מוטב שנפגע מכוח תוכנית בר/266, בהתאם לחוק התכנון והבניה ובהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, שתיקרא להלן: פקודת הקרקעות, מקימה זכות חוזית ישירה בין האגודה למשיגים המחייבת אותה לפצות את המשיגים בגין נזקם. זהו דין ספציפי לצדדים לבוררות הגובר על דיני המקרקעין הכלליים. מכאן המסקנה, כי אין לשלוח את המשיגים למיצוי זכויותיהם על פי שתי מערכות הדין האמורות. דין חוזי ספציפי זה מקנה לבוררת סמכות לדון בתביעת המשיגים ואין דרישות חוק התכנון והבניה או פקודת הקרקעות חלות כאן. עבודות הפיתוח נעשות במסגרת מקסום רווחי האגודה ומבוצע במסגרת עסקי האגודה. בתור שכזה יש לפתור כל סכסוך בקשר לסוגיה זו על ידי הליך הבוררות מכוח תקנון האגודה.
21. החוזה בין האגודה לקבלן הנו חוזה לטובת צד ג', קרי המשיגים, בין היתר. על תנאי החוזה הודע למשיגים ולכן אין האגודה רשאית לחזור בה מהתחייבויותיה כלפיהם. זאת ועוד, אין הבדל בין האגודה לוועד שכן מי שחתום על המסמכים בשם שניהם הוא אחד והאגודה חתומה על ההסכם הן כוועד והן כאגודה ולכן חייבת היא לפצות את המשיגים. בצד כל אלה יש לזכור, כי האגודה הודתה במכתבה מיום 2.3.2009בהודאת בעל דין כי היא חייבת לפצות את המשיגים בשל ההפקעה.
ה. תשובת האגודה לטענות הנ"ל:
22. כתב השיפוי אינו חוזה לטובת צד ג'. בכתב השיפוי לא התחייבה האגודה והועד המקומי לפצות כל מוטב שנפגע מהתוכנית, אלא רק התחייבו לשפות את הועדה לתכנון ובניה והמועצה האזורית אם וכאשר תוגש תביעה על ידי צד ג' נגדן, יוכח הנזק שנגרם לו ורק לאחר תשלום הנזק המוכח על ידי שני גופים אלה. השיפוי לא בא לפטור את המשיגים מהגשת תביעה והוכחת תביעתן נגד הוועדה לתכנון ובניה או נגד המועצה האזורית. המשיגים לא עמדו בנטלים האמורים. וגם אם תקבע הבוררת, כי כתב השיפוי הנו חוזה לטובת צד ג' הרי אין לבוררת סמכות מפני שהסמכות אינה מבוססת על התקנון או עסקי האגודה, כי אם מכוח הזכות שהוקנתה למשיגים בחוזה וצריכה להידון בבית המשפט המוסמך.
23. אין במכתב מיום 2.3.2009 כל התחייבות של האגודה לפצות את המשיגים בשל ההפקעה. זאת ועוד, במועד ביצוע ההפקעה ובמועד משלוח המכתב לא הייתה כלל כל התחייבות של האגודה לשיפוי הוועדה המקומית.
24. הבוררות בתיק הינה מכוח סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות ולא מכוח חוק הבוררות. אי לכך אין לבוררת כל סמכות לדון במחלוקות מכוח התקנון. ועוד, הסכסוך אינו נובע מעסקי האגודה שכן אין עיסוקה של האגודה בהפקעות מקרקעין.
25. מכתב מנהל הפרויקט מיום 26.9.2010 שנתן הסבר אודות ביצוע העבודה אינו מהווה חוזה פיתוח תשתיות. אין כאן המאפיינים של חוזה כמו ניהול משא ומתן, אין הצעה, אין קיבול, אין גמירות דעת או מסוימות. האגודה אינה חתומה על המסמך שנטען כי הוא הסכם. מה שמופיע בו הנו שמו של מנהל הפרויקט מר עוזי אפרת אף ללא חתימה שלו. אי לכך אין המסמך מחייב את האגודה.
ו. פסק הבוררת:
26. הבוררת פסקה, כי ביטול שתי ההמחאות שמסרו המשיגים לאגודה לא היה כדין. החשש של המשיגים שהאגודה לא תבצע את העבודה או האיחור בהשלמת העבודה אינם מצדיקים את ביטול ההמחאות. בעת ביטול ההמחאות הספיקה האגודה לבצע עבודות נרחבות בחלק מן הכפר ואף ברחוב בו התגוררו המשיגים והמשיגים לא הוכיחו כי פנו לאגודה או לקבלן וקיבלו תשובה מהם כי יש חשש לאי השלמת העבודה. על המשיגים הנטל להוכיח כי לא קבלו תמורה מהאגודה.
27. הבוררת לא קבלה את הנספחים ז' ו ח' שצורפו רק לסיכומי המשיגים ולא לתצהיר העדות הראשית ולא ניתנה לאגודה או בא כוחה הזדמנות לחקור את העד לגביהם. זאת ועוד, אף אם היו מתקבלים לא היה בהם כדי לעזור למשיגים משום שביטול ההמחאות נעשה לפני הישיבה בה התקבל נספח ז' או המועד בו נשלח מכתב הקבלן, נספח ח'. הבוררת הוסיפה, כי הטענה של המשיגים כי האיחור המשמעותי הנו הפרה יסודית דינה להידחות מפני שזו מהווה הרחבת חזית. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות שנטענו במסגרת הבוררות ונטענה רק במסגרת תצהיר מטעמם.
28. המשיגים לא הוכיחו, כי דף ההסבר הנו חוזה של המשיגים מול האגודה, לא הוכיחו קיום משא ומתן, לא היתה הצעה וקיבול, גמירות דעת ומסוימות או שהאגודה חתמה על אותו חוזה נטען. הם לא הוכיחו כי האגודה התחייבה לבצע את העבודה בזמן קבוע. נוכח היעדר חוזה מחד, ומסירת המחאות שהמשיגים לא הוכיחו כי לא קבלו תמורה בעדם, קבלה הבוררת את התביעה השטרית, קרי חייבה את המשיגים בסכום ההמחאות בערכו ביום הגשת התביעה על סך 7,770 ₪. כן קבלה את תביעת האגודה לתשלום התוספת עבור עבודות הפיתוח שבמקור עמדו על סך 5,000 ₪ וערכם ביום הגשת התביעה עמד על סך 5,550 ₪.
29. הבוררת קבלה גם את התביעה של האגודה בגין הפרש צריכת המים. המשיגים לא הרימו את הנטל לסתור את חזקת הכשרות של פנקסי האגודה ותקינותם כאמור בתקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה- 1975. גרסת האגודה כי מדובר בהתקנת שעון מים נוסף שהראה צריכת מים שלא שולם בעדה התקבלה על ידי כב' הבוררת, ולכן היא קבלה גם את תביעת האגודה נגד המשיגים וחייבה אותם לשלם עוד סכום של 1,625 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. האגודה לא מחלה על חוב זה. ההתראות שנשלחו למשיגים בשנת 2009-2011 כמופיע בסעיפים 17 ו- 19 לתצהיר העדות הראשית מטעם מר אפרת מוכיחים זאת. אי לכך אין לפטור את המשיגים מתשלום הסכום הנ"ל. ערך הסכום האמור נכון ליום הגשת התביעה הנו 2,120 ₪.
30. התביעה של המשיגים בגין העתקת זקיף המים נדחתה על ידי הבוררת. היא קבעה כי כניסת האגודה לשטח המשק של המשיגים נעשתה כדין לצורך טיפול בצנרת ובתשתיות מערכת המים עליה היא מופקדת מכוח הדין כספק מים. ההעתקה נעשתה בתחום חצי מטר בלבד בהתאם לתוכניות מאושרות והיתרים שניתנו כדין. המשיג ראה את התוכניות ואלו היו מקובלות עליו כמופיע בפרוטוקול הדיון מיום 6.5.2010 בבית משפט השלום ברחובות (סעיף 5.3.4 בפסק הבוררות). בנוסף הוכח כי זקיף המים החדש כמו הישן מצוי בשטח בור ריק בתחום משקם של המשיגים ומהחדירה או ההעתקה לא נגרם למשיגים כל נזק. השאלה של הצרת פתח הכניסה של החניה הנה הרחבת חזית ולכן לא ראתה הבוררת מקום לדון בה. הבוררת דחתה גם את תביעת המשיגים לנזק שארע לגדר התוחמת את המשק כי הם לא הוכיחו נזק כאמור. כמוה גם התביעה לפיצוי בגין משטח הבטון שהוצב לקביעת הבוררת מלכתחילה בשטח ציבורי. לא ראתה הבוררת לפצות את המשיגים על הפיצוץ בצינור המים, שכן כל המערכת הוחלפה וברור כי אין יותר רלוונטיות לנזק הנטען לגבי חלק ממערכת המים הישנה שבין כה הוחלפה.
31. התביעה לפיצוי בגין הנזק לצינור המים נדחתה על ידי הבוררת כיוון שהמשיגים לא הביאו ראיה כלשהי שתוכיח את הנזק ואת הקשר הסיבתי בין הנזק לעבודות הפיתוח. אין די בעדות המשיג בלבד כשאין הוא מומחה לדבר.
32. התביעה להחזר ההוצאות המשפטיות בהליכים בשלום אף היא נדחתה על ידי הבוררת. הסיבה לכך הנה, כי אין הבוררת מוסמכת לפסוק הוצאות בגין הליכים שהתנהלו שלא בפניה וגם מהטעם שבית משפט השלום ברחובות הכריע בעניין ודחה את התביעה ללא צו להוצאות.
33. התביעה לפיצוי בגין ההפקעה: גם רכיב זה של התביעה נדחה על ידי הבוררת. הנימוקים לכך היו, ראשית, כי אין הבוררת מוסמכת לדון בעניין זה. האגודה אינה מחויבת להעביר כל סכסוך מכוח הסעיף הרלוונטי בתקנון להכרעה בבוררות, אלא רק סכסוכים שמקורן בעסקי האגודה. הפקעה אינה עסקי האגודה. שנית, החלטת עוזרת הרשם לא הקנתה לבוררת סמכות לדון בטענות שעניינן הפקעה.
34. אין הבוררת מקבלת את הטענה כי מדובר בעילה חוזית מכוח חוזה לטובת צד ג' שהמשיגים כצד ג' יכולים לתבוע מכוחו את האגודה. אין בכתב השיפוי כל אינדיקציה המקנה זכות לצד ג' לתבוע מכוחו כמופיע בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.כתב השיפוי נועד לשיפוי המועצה האזורית והועדה המקומית שיהא עליהם לשלם לצד שלישי אם יגיש תביעה נגדן ויעמוד בתנאים שנקבעו. כתבי השיפוי משנת 2000 למועצה האזורית ומשנת 2010 לוועדה המקומית לתכנון ובניה לא יצרו קשר ישיר בין האגודה למשיגים.
35. היזם של תוכנית ההפקעה הנו הוועד המקומי כפר גיבתון ולא האגודה כפר גיבתון ואלה שתי אישיות משפטיות נפרדות. בתור שכזה אין יריבות בין האגודה למשיגים. תרופתם היא בתביעה מכוח חוק התכנון והבניה או פקודת הקרקעות.
36. לבסוף דחתה הבוררת את תביעת קרטין לפיצוי בגין עוגמת נפש. המשיגים לא הוכיחו עוגמת נפש יומיומית או כי האגודה פעלה שלא כדין.
37. כתוצאה חייבה הבוררת את המשיגים לשלם 15,440 ₪ (7,770 ₪ +5,550 ₪) בגין ההמחאות ותוספת התצלום עבור דמי הפיתוח, ו- 2,120 ₪ עבור צריכת המים. כמו כן חייבה את המשיגים לשלם לאגודה סכום של 10,250 ₪ בתוספת מע"מ בנוסף לתשלומים ששלמה האגודה לתמלול הפרוטוקולים כפי שתוכיח בחשבונית שתציג האגודה ומעל לכל אלה עוד סכום של 24,000 ₪ בגין שכר הבוררת כולל מע"מ.
ז. דיון והכרעה:
38. אתחיל במספר הערות כלליות הקושרות בין העבר לבין ההליכים שהגיעו עד אליי ואתייחס להשלכתם על ההכרעה בהשגה זו. אחר כך אתייחס לטענות המשיגים כשהטענות הכלליות תידונה ראשונה ואחריהן אתייחס גם לטענות הפרטניות, ככל שהעניין מצריך זאת.
הנקודה הראשונה הנה כל הטענות של הרחבת חזית. ככל שהכוונה של האגודה, של המשיגים או הקביעות של הבוררת, כי הורחבה החזית והובאו טענות נוספות על אלה שהועלו בבית משפט השלום ברחובות, אין מקום לקבלת טענות או קביעות אלו. הדיון לא הוחזר מבית משפט השלום ברחובות ומבית משפט השלום בתל- אביב בה התנהל תיק הביצוע של שתי ההמחאות שבוטלו על ידי המשיגים, כדי לדון רק בטיעונים או בעילות שהיו בפני שני בתי משפט אלה. הראיה לכך הנה ראשית, עוד בפניה של ב"כ האגודה מיום 4.11.2013 לעו"ד דנה ביאלר הוא ציין מפורשות כי הדיון מוחזר לבורר שימונה מטעם הרשם וידון "בכל המחלוקות שבין הצדדים: תביעת מרשי לתשלום חובות ה"ה קרטין (יתרת חוב דמי פיתוח וחוב צריכת מים) ותביעת קרטין להעתקת זקיף המים שהותקן במסגרת פרויקט הפיתוח, ואשר גרמה לנזקים נטענים ולהשבת תשלום דמי פיתוח"[1].
לא רק זאת, אלא שבסעיף 3 ציין ב"כ האגודה מפורשות, כי התביעה החדשה שלו תכלול "טענות נוספות כנגד ה"ה קרטין לתשלום דמי פיתוח נוספים שהאסיפה הכללית החליטה על גבייתם מכלל החברים לאחר החלטת בית המשפט הנכבד בסך של 5,000 ₪, וכן טענות על חוב מים של ה"ה קרטין למרשי, בסך של כ- 1,600 ₪"[2].
שנית, גם הבוררת עצמה לא נעלה את הדלת בפני העלאת עניינים נוספים. היא הביעה את עמדתה כי "סעיף הבוררות חל גם על התביעות הנוספות. עם זאת, בהיעדר הסכמה של האגודה, הרי על מנת שאוסיף לדון גם בתביעות הנוספות, על רשם האגודות השיתופיות למנותני כבוררת גם בהן"[3]. התביעה החדשה של המשיגים כללה דברים שלא היו בפני בית משפט השלום ברחובות או בית המשפט בתל-אביב. החזית הורחבה לא רק בהסכמת הבוררת, אלא אף ביוזמתה. בין יתר הנימוקים שהעלתה כב' הבוררת להרחבת סמכויותיה היה הנימוק שיוכרעו כל המחלוקות שבין הצדדים בפני אותה ערכאה.אי לכך אין להבין דחיית חלק מטענות המשיגים בנימוק של הרחבת חזית. כך למשלנהגה עם הטענה שהעיכוב בביצוע העבודה הנו הפרה יסודית של ההסכם, כך התייחסה לגבי הטענה שמיקום הזקיף החדש מיצר את פתח הכניסה למשק המשיגים ועוד.
שלישית, גם מנהלת מחלקת הבוררויות אשררה את עצם ההסמכה של הבוררת לדון בכל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות טענות ההתיישנות, הגדרת המונח עסקי האגודה ויישומו על המקרה דנא, קיום אינסטנציות שיפוטיות מוסכמות, היעדר יריבות, וכן שהצירוף עלול לסבך את הדיון בפני הבוררת. אפנה למה שכתבה מנהלת מחלקת בוררויות בסוף עמ' 2 כלהלן: "אני קובעת, כי התביעות אשר הביאו למינויה של הבוררת מלכתחילה, בצירוף התביעות הנוספות כהגדרתן לעיל ובהחלטת הבוררת מיום 26.1.2014, תבואנה בפני כב' הבוררת אשר תכריע בהן בהקדם. אני מצטרפת בפה מלא לדעת כב' הבוררת כי יהא זה ראוי ונכון להכריע בסכסוכים שבין הצדדים במסגרת הליך בוררות אחד, תחת פיצול הדיון בפני ערכאות שונות ובפרט לאחר שהתביעות אשר פתחו את ההליך דנן הועברו להליך בוררות לאחר שהוגשו תחילה בבית משפט".
לאור כל האמור, אין להבין את ההיגיון בכל טענה של הרחבת חזית לגבי סוגיות שהבוררת עצמה הרחיבה ומנהלת מחלקת בוררויות גיבתה אותה. הטענות יכולות לבוא בעקבות הסוגיות הנידונות. מובן, כי אין בכך כדי לקבל אותן והן נשארות בחזקת טענות שההכרעה בהן הושארה לשיקול דעת הבוררת הבלעדי, אך מנגד אין לדחות טענות כאמור רק בהסתמך על כך שהן לא הובאו בכתבי בית דין הראשונים.
39. הנקודה הנוספת בה אגע הנה כל הטענות של המשיגים המתבססות על חוק הבוררות, תשכ"ח- 1968, להלן: חוק הבוררות. היקף הצגת הטענות של המשיגים, הגדרת תוכנן והצמדתן לסעיפי חוק הבוררות (בעיקר סעיף 24 לחוק הבוררות) מלמדות, כי טעות חמורה נפלה בידיהם עת סמכו בעיקר על סעיפי חוק הבוררות כהצדקה לביטול פסק הבוררות. כחוט השני עוברות הטענות של המשיגים דרך העילות לביטול פסק בוררות לפי חוק הבוררות. הבוררות שהתנהלה בפני כב' הבוררת הנה בוררות סטטוטורית לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, להלן: הפקודה[4]. אי לכך פסק הבוררת ייבחן על ידי בפריזמה של העילות המוכרות בדיני האגודות השיתופיות לרבות הסעיף 52(4) לפקודה.
40. תיקון הפרוטוקול: בטרם אמשיך בסדר ההכרעה בהשגה ולפי הסדר שקבעתי לעצמי, אסטה במעט כדי להכריע בבקשה שהוגשה אחרי קיום הדיון בהשגה. ביום 3.11.2015 הגיש ב"כ האגודה בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון שהתנהל בפניי ביום 27.10.2015. נדרשה תגובת ב"כ המשיגים. עוד בטרם אעבור על ההגהה על טיוטת ההחלטה, בדקתי במערכת אם הוגשה תגובת עו"ד דיכטר. מסתבר כי זו אכן הוגשה והיא הועברה לעו"ד אילת ביגר המחליפה זמנית את עו"ד דנה ביאלר בחופשתה. התגובה הוגשה ביום 17.11.2015 ומשכתי העתק הימנה מהמערכת. עיון בתגובה מלמד, כי המשיגים מתנגדים לתיקון הפרוטוקול. עיינתי בתגובה ונוכחתי לדעת, כי היא כללה נימוקים מנימוקים שונים חלקם רלוונטי לבקשת האגודה והחלטתי לקבלת תגובת המשיגים, וחלקם אינם רלוונטיים. עם כל הכבוד מה שנדרשו המשיגים או באת כוחם הנה התייחסות לבקשה ספציפית האם לתקן את הפרוטוקול אם לאו?. לא נדרשה וממילא גם לא הורשתה באת כוח המשיגים לפצוח בסיכומים נוספים, "פרק ב' " או השלמת סיכומים או טיעונים.
41. לגופה של הבקשה, אני מקבלה ומורה על התיקון המבוקש. אין ספק, כי עמדת האגודה מלכתחילה הנה כי הצד להסכם עם החברה הקבלנית הנה האגודה ולא הוועד המקומי, אין ספק כי מדובר בטעות סופר שבאה במסגרת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984. הקושיה שמעלה עו"ד דיכטר בתגובתה לאו קושיה היא וזו מחזקת דווקא את ההיענות לבקשה לתיקון הפרוטוקול. בסעיף 4 לתגובה כתבה הגברת דיכטר "...הוצאת הפרויקט אל הפועל הוטלה על ועד הנהלת התובעת...". בסעיף 5 לתגובה היא ציינה כך: "ולכן לא ברור מדוע על ההסכם יש חותמת של האגודה. נבחין גם שאין חותם על החותמת ולכן מדובר ככול הנראה בטעות ו/או בלבול ו/או חותמת לא נכונה". נכתב בציטוט הראשון כי הוצאת הפרויקט הוטלה על ועד ההנהלה של התובעת. התובעת הנה האגודה המשיבה ולא הוועד המקומי. עלינו להבחין בין הוועד המקומי שיונק את סמכויותיו מהמועצה האזורית, כפי שגם המשיגים ציינו לאורך כל ההשגה והטיעון בפניי, לבין וועד ההנהלה של האגודה שכפוף למשטר של דיני האגודות השיתופיות בהיותו מוסד מהמוסדות של האגודה השיתופית. על הדף האחרון מופיעה החותמת של האגודה וגם חתימה. אי לכך אין מקום להתנגדות לתיקון הפרוטוקול ויש לתקנו כמבוקש.
42. נאמן לדרך הניתוח שטוויתי בתחילת סעיף 38 לעיל אעבור לדון בשאלה הכללית של הסמכות העניינית של הבוררת. ייאמר כבר עתה, כי אני מסכים לחלוטין עם התוצאה אליה הגיעה כב' הבוררת, כי בנושאים שהדין קבע דרך טיפול, תקיפה והעניק בהם סעדים, יש לפעול על פי הדין. התוכנית של ההפקעה הנה תוכנית שהכין הוועד המקומי, הקרקע הופקעה עוד בשנת 2008 בהתאם לתוכנית בר/266 בה הופקעו 234 מ"ר מהשטח החקלאי של המשיגים. האגודה המשיבה לא יזמה את התוכנית והיא בעצמה לא הפקיעה מאומה מהמשיגים. ההפקעה נועדה לאפשר הרחבת כביש (רח' חנה אברך) כדרישת עירית רחובות וזאת כתנאי למתן ההסכמה לתוכנית, והשטח המופקע נרשם על שם הרשות המקומית. מהרגע הראשון הודיעה האגודה, כי אין זהות וועדים ולכן כל פעולה שבאחריות הוועד המקומי או הרשות המקומית אינו באחריות האגודה. אין הליך ההפקעה הספציפי הוא הליך שבסמכות האגודה המשיבה ולכן מלכתחילה לא היה מקום להעלאת טענות נגד האגודה בשל ההפקעה. הדין קבע דרך מוגדרת ומסוימת איך לתקוף הליך של הפקעה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה על פי הסעיפים 188-196 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965. אי לכך מכל אחת משתי הסיבות דלעיל, לא יכלה כב' הבוררת לדון בנושא הפיצויים בגין ההפקעה. אין מדובר בעסקי האגודה (הפקעת קרקעות לטובת רשות מקומית אחרת) ואין מנגנון הפיצוי על פי חוק התכנון והבנייה הנו בסמכות הבוררת אלא גורמים אחרים. לאור כל האמור בדין דחתה הבוררת את התביעה של המשיגים לפיצויי בגין ההפקעה.
43. אשר לזכאות המשיגים המבוססת על התיאוריה של חוזה לצד ג' או התחייבות האגודה לשפות כל מוטב שנפגע מהתוכנית בר/266, אעיר מספר הערות: ראשית, כתב השיפוי אינו מופנה לכל מוטב כגרסת המשיגים אלא לוועדה המקומית לתכנון ובנייה ולמועצה האזורית. שנית, ההתחייבות תיכנס לתוקף רק אחרי, הגשת תביעה על ידי צד ג', הוכחת התביעה, חיוב שני גורמים אלה בתשלום על ידי ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית ותשלום בפועל. אין המשיגים עומדים באף תנאי מאלה שצוינו לעיל. גם הוראות סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 אינן עוזרות למשיגים. אין צורך להיכנס לדקויות, אך די לומר, כי אין המשיגים הם צד ג' אליו התכוון הסעיף 34 כאמור בסיפא שלו, שלישית, הסעיף אינו יוצר חוזה אלא מקנה זכות למוטב לדרוש את קיום החיוב. החיוב הנו כפי שהובא במסמך המכונן שהקים את ההתחייבות לטובת צד ג'. המובן של חיוב זה הנו החיוב שעבר את כל המסננות והתניות שצוינו בסעיף "שנית" לעיל.
44. היססתי אם לתקן את המילה "דוחה" במשפט "לאחר עיון בטענות הצדדים, הריני דוחה את תביעת קרטין לפיצוי בגין ההפקעה" המופיעה בסעיף 5.6.1 בפסק הבוררות ולהחליפה במילה "מוחקת", אך לאחר שיקול נוסף החלטתי לא להתערב בעניין זה מכמה סיבות: ראשית, האגודה יידעה את החברים במכתב מיום 24.11.2008 כי מי שרואה עצמו נפגע מההפקעה עליו לפנות בתביעה לוועדה המקומית לתכנון והבנייה. שנית, גם הוועדה המקומית לתכנון ובניה הודיעה כי מי שירצה לבקש פיצוי בגין ההפקעה חייב להגיש תביעה לוועדה בתוך 60 יום מפרסום הודעת ההפקעה. משיקוליהם הם לא הגישו המשיגים תביעות כאמור. אם המשיגים מטעמיהם הם לא דאגו לצעוד בנתיב המתאים כדי לקבל את הפיצויים בשל ההפקעה ובחרו לכפות את עמדתם המשפטית על הבוררת, כשלא ידעו מראש מה היא תחליט, לקח הוא את האחריות לעניינו על עצמו ואינו יכול להטיל את האחריות על אחרים בדיעבד. שלישית, רשויות התכנון והבניה שאמורות לפצות את המשיגים בגין ההפקעה (כפוף לדרישות הדין, לרבות בנושא המועדים), קרי הוועדה המקומית לתכנון והבניה מכוח חוק התכנון והבניה, והגוף המפצה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, לא היו צד להליך בפני כב' הבוררת. אי לכך לא יקום מעשה בית דין כלפיהם. רוצה לומר, כי דרכם של המשיגים אינה חסומה לנסות ולקבל פיצוי מכוח החקיקה הנוספת ובפני ערכאות דיון אחרות, ככל שהדין והנסיבות עדיין מאפשרים זאת. בהחלטת כב' הבוררת כשלעצמה אין כדי להקשות עליהם את משימתם זו.
45. המשיגים הלינו על כך שהבוררת לא פסלה את עצמה או שלא העבירה את הדיון בנושא ההפקעה לבית המשפט המוסמך בראותה, כי אין לה סמכות לעשות כך. ראשית, בהקשר זה אני דוחה מכל וכל את הזיקה בין תוקף פסק הבוררת לאמור בסעיף 24(2) לחוק הבוררות. קבעתי לעיל, כי אין אנו מצויים בתחום של חוק הבוררות אלא בתחום של פקודת האגודות השיתופיות. שנית, מלכתחילה ביקש ב"כ המשיגים מבית משפט השלום ברחובות להעביר את הדיון לבוררות הרשם, ובכתבי בית דין החדשים שהעבירו המשיגים לבוררת כללו גם את הסוגיה של פיצוי בגין ההפקעה, נושא שלא עמד בפני ערכאות הדיון הקודמות. הם היו צריכים לכלכל את צעדיהם מאז הפניה או ההסכמה להעברת הדיון לבוררות בפני הרשם. כב' בית המשפט בערכאות הקודמות והבוררת אינם יועציהם המשפטיים של המשיגים. בחירתם להעברת הדיון לרשם, הרחבת התביעה והכללת נושא הפיצויים בגין ההפקעה הנה בחירה רצונית שלהם. אם פסקה הבוררת אחרת בסוף התהליך, יש להתמודד עם פסיקתה בפן הענייני תוך בדיקה אם צדקה אם לאו. באלה אין בוודאי כדי לקבל את הטענה שכל ההליך הנו בטל לרבות פסק הבוררת. שלישית, מי שדרש (בפני הבוררת בטרם נתנה את החלטתה מיום 26.1.2014) כי הבוררת תמשיך לדון בפלוגתאות לרבות נושא הפיצוי בגין ההפקעה הנם המשיגים. גם בתגובות לעו"ד דנה ביאלר המשיכו להגן על עמדה זו. אי לכך אין אתה יכול להגיש תביעה לערכאה ומשפסקה נגדך- לטעון לחוסר סמכות. אני מסכים לגמרי עם ב"כ האגודה כי הטענה של חוסר סמכות כפי שהיה בנסיבות כאן, הנה טענת הגנה ואין זו ברירה של המשיגים להעלות טענה כזו בתגובה למה שפסקה הבוררת. רביעית, בהקשר זה אפנה לעמדת הבוררת בהחלטתה מיום 26.1.2014 לפיה הביעה את דעתה כי היא בעלת סמכות לדון בכל המחלוקות מבלי להחריג את נושא ההפקעה. כתבתי, כי אין כב' הבוררת היא היועצת המשפטית של מי מהצדדים ואל לצד לסמוך על אשר החליטה בהחלטת ביניים ולנסות לכבול אותה בהחלטתה האמורה גם בתום הדיון. חמישית, יחד עם זאת יש להצטער, על הבעת עמדת כב' הבוררת אודות הסמכות שלה בהחלטה המקדמית האמורה, בייחוד כשהבעת הדעה לא היתה מחויבת העניין ויכלה היא רק לבקש את הסמכת כב' מנהלת מחלקת הבוררויות שהיא תדון בעניינים שהתווספו, ובתום הדיון ולאחר ששקלה את העניין באופן מיטבי ושקול- להחליט אם היתה לה סמכות לדון אם לאו. ששית, הצידוק שהביעה כב' הבוררת בסעיף 5.6.5 לפסק הבוררות מעורר תהיה: כב' מנהלת מחלקת הבוררויות לא החליטה לחיוב או לשלילה בסמכויות. היא השאירה את הנושא לשיקול דעת והכרעת כב' הבוררת. עו"ד ביאלר התייחסה ליעילות הפרוצדורלית בכך שכל המחלוקות תידונה בפני אותה ערכאה, אך ברור כי הדבר תלוי בקיום סמכות עניינית. זו הסיבה שהיא השאירה לכב' הבוררת את מלאכת ההכרעה אם יש לה סמכות אם לאו. אין לי כאמור מחלוקת עם מה שקבעה כב' הבוררת בסוגיית הפיצוי בשל ההפקעה והיא צדקה, אלא שהטרוניה של המשיגים המובאת בין במרומז ובין באופן מפורש בסעיף 55 לעיקרי הטיעון נראית לכאורה מוצדקת. הדבר היה נראה אחרת אילו לא נצבעה פנית הבוררת לעו"ד ביאלר בהחלטה האמורה (או פנית המשיגים לגברת ביאלר להרחבת הסמכות בהסתמך על ההחלטה האמורה של הבוררת) להרחבת הסמכות והותירה את ההחלטה אם יש לה סמכות לדון בכל התביעות הנוספות או חלקן לסוף הליך הבוררות. יחד עם זאת, אין בכך כדי להטיל את כל האחריות לפתחה של כב' הבוררת שכתבה דברים לכאוריים בתחילת ההליך והחליטה אחרת אחרי שמיעת התיק על דקויותיו. זוהי מעין החלטת ביניים שאינה מקימה לרוב מעשה בית דין או פלוגתא פסוקה ומותר לערכאת דיון להחליט אחרת בפסק הדין הסופי. מעבר לכל אלה אין לשכוח כי כב' הבוררת אינה היועץ המשפטי של מי מבעלי הדין והאחריות לבחירת ערכאת הדיון ועילות התביעה הנה משימתו של בעל הדין עצמו. להתנהלות כב' הבוררת בנקודה זו אתן ביטוי בסוף ההחלטה.
46. מעמד הוועד המקומי: המשיגים התאמצו למכביר בסרטוט דיוקנו של הוועד המקומי, לתאר סמכויותיו, הדין החל על פעילותו והקשר בינו לבין המועצה האזורית או הרשות המקומית בתחומה הוא פועל. על אשר כתבה באת כוח המשיגים אין מחלוקת בפן התיאורטי עיוני, שכן הוועד פועל בתחום השלטון המקומי באותם עניינים וסמכויות שהרשות המקומית העניקה לו. כל הפסיקה שהיא הביאה אכן נכונה במה שנוגע לתחום עבודתו של הוועד המקומי, אלא שעסקינן לא בפעילות של וועד מקומי או יחסו מול הרשות המקומית, כי אם באגודה שיתופית היונקת את מחייתה, סמכויותיה ותפקידיה מהדין החל על אגודות שיתופיות. הוכח כי אין זהות וועדים ולכן נשמר העיקרון של אישיות משפטית נפרדת לאגודה אל מול הוועד המקומי (או הרשות המקומית). אי לכך אין אנו בני חורין לייחס לאגודה את אשר הוסמך הוועד המקומי לבצע או להיפך. אוסיף כי אין יסוד לטענת המשיגים בסעיף 7 לעיקרי הטיעון. לדעתה מאחר והאגודה ידעה כי סמכות הוועד המקומי כרשות, אינה חלק מעסקי אגודה לא היה צריך לבקש את העברת הדיון לרשם. לכך יש שתי תשובות. האחת, הנה כי העברת הנושא לבוררות הרשם היתה יוזמת שני הצדדים, ושל המשיגים לא פחות מאשר יוזמת האגודה. ראה הצהרות עו"ד כדורי בדיון בבית משפט השלום ברחובות. השניה, הנה כי הוועד המקומי בשתי הערכאות, בבית משפט השלום ובפני הרשם, לא היה ואינו צד להליכים. אי לכך אין המשיגים יכולים ליהנות מטענה שנטענה או שלא נטענה מפי האגודה או שמא מתובנה פנימית של המשיגים.
47. האגודה היא ספק המים: במסגרת יישום העיקרון דלעיל, יש לקבוע כי עמדת האגודה כי אין קיימת זהות וועדים נכונה. אי לכך גם קביעת כב' הבוררת כי כך הוא המצב אף היא נכונה. בהקשר של הנקודה האמורה אין מנוס מהגעה למסקנה, כי ספק המים הנה האגודה ולא הוועד המקומי. מכאן המסקנה, כי האמור בסעיף 14 לעיקרי הטיעון של המשיגים אינו נכון ואין לו כל נפקות על הדיון בפנינו. יהיה אשר יהיה מעמד הוועד המקומי מול המועצה האזורית ברנר, אין לדבר השלכה על זהות ספק המים. לא הוועד המקומי וגם לא המועצה האזורית הם ספקי המים, כי אם האגודה המשיבה. על האפשרות שאגודה תיחשב כספק מים, ראה את ח. נועם, אגודות שיתופיות, הלכות ופסיקה, מהד 2010 עמ' 547-548. מעצם תפקידה זה אחראית האגודה לשמירה על מערכת המים, תקינותה, תיקונה, שדרוגה והתאמתה לייעודה. בין הסמכויות ואף החובות של האגודה, כספק מים וכפי שנלמד ממערכות דין החלות על ספק מים, רשאית האגודה להיכנס אף למתחמים שבבעלות פרטית כדי לשמור על המערכת. אני למד אנלוגיה על הסמכות מהוראות הקשורות לסוגיות דומות למשל סעיף 23(א)(4) לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א 2001, סעיפים 9ב(ג) ו- 17 לחוק המים תשי"ט- 1959 וסעיף 40 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב- 1962. אם לא די בכל אלה, הרי בפן המהותי ניתן להיעזר גם בסעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. בהקשר זה ראיתי מקום מיוחד להתייחס לטענת המשיגים כי בהיות המים משאב לאומי עוברת הסמכות בענייני מים לדין הכללי של המדינה ואין יותר סמכות לבוררות בפני הרשם. מעבר לתשובות שניתנו כבר יש להוסיף, כי סעיף 1 לחוק המים, תשי"ט- 1959 קובע, כי "מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ". סעיף 2 לאותו חוק מגדיר מהם מקורות מים שבסעיף 1 לחוק המים כך: "מקורות המים לענין חוק זה הם המעינות, הנחלים, הנהרות, האגמים ושאר זרמים ומקווים של מים, בין עיליים ובין תחתיים, בין טבעיים ובין מוסדרים או מותקנים, בין שהמים נובעים או זורמים או עומדים בהם תמיד או לפרקים, לרבות מי ניקוז ומי שופכין". אין אנו עוסקים במקורות המים אף אם נלך לפי הגיונם של המשיגים, אלא בהספקת מצרך בתשלום שהדין הספציפי הוא שחל עליהם. אי לכך נופלת הטענה של היעדר סמכות לבוררת. אגב המשיגים מפנים חיצי ביקורת לאגודה בנושאי תחזוקת רשת המים[5], יחד עם זאת לא הפריע להם הדבר לטעון, כי אין סמכות לבוררת לדון בעניין, מפנישספק המים הנו הוועד המקומי ומשום כך יש לדון בעניינים אלה בבית משפט ולא בפני הבוררת! מובן כי סתירה זו אינה משחקת לידיהם של המשיגים והיא נזקפת לחובתם.
48. טענה דומה טענו המשיגים לגבי התשתיות. גם שם נטען כי בהיות נושא התשתיות נושא הקשור למשרד התשתיות, מכאן נגזרת הסמכות של בתי המשפט הכלליים להבדיל מסמכות השיפוט על פי מנגנון הבוררות. גם טענה זו אינה רצינית ויש לדחותה. נושא פרויקט פיתוח התשתיות, שיקום הכבישים ושדרוג תשתיות המים הנו פרויקט שבאחריותה של אגודה שיתופית שבתקנונה יש הפניה להליך בוררות מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. אי לכך ברור כי הפעלת מנגנון הבוררות מצריך הפעלת הדין החל על ההכרעה בסוגיה. מכאן שהטענה, כי אין סמכות לבוררת רק מכוח היות נושאי התשתיות בסמכות שר התשתיות הנה חסרת הגיון ודינה להידחות.
49. תשלום דמי הפיתוח: טענו המשיגים כי חובה להחזיר להם את דמי הפיתוח ששלמו לאגודה. הרציונל מאחורי הטענה הנו שעבודות הפיתוח לא בוצעו, אלא באיחור רב של יותר משלוש שנים. החשש שלהם לאי השלמת העבודה על ידי האגודה או הקבלן שהיא התקשרה עמו הנו חשש מבוסס המצדיק לא רק את אי תשלום ההמחאות שמסרו לאגודה, אלא גם את החזרת דמי הפיתוח שהם שלמו עד כדי 52,000 ₪ וביטול חיובם בסכום הנוסף של 5,000 ₪. בנושא ההמחאות אדון בסעיף הבא ואתרכז כעת בנושא תשלום דמי הפיתוח המקוריים והתוספת. כידוע החליטה האסיפה הכללית ביום 23.3.2010 כי היא תבצע פרויקט פיתוח תשתיות ושיקום כבישים בכפר גיבתון וכן תשדרג את מערכת המים והתשתיות של מערכת זו. ביום 4.9.2011. המשיגים לא רק שקבלו עליהם את קיום ההחלטות האמורות אלא שאף מסרו שיקים לכיסוי הסכום שנקבע בהחלטה הראשונה והוא הסכום המהותי. האם רשאים המשיגים לבטל את התחייבותם זו ולדרוש את הכסף בחזרה?
50. מבחינת דיני האגודות השיתופיות התשובה בדרך כלל, וגם כאן, הנה שלילית: האסיפה הכללית היא הרשות העליונה של האגודה והריבון העליון באגודות שיתופיות ורשאית לקבל כל החלטה שבתחום סמכותה. ראה את ח. נועם, שם עמ' 407. יצוין כי החלטת אסיפה כללית שהתקבלה כדין מחייבת את כל החברים, אף אלה שלא היו נוכחים בישיבת האסיפה ואף את אלה שהתנגדו להחלטה שהתקבלה. ראה את סעיף 12(ה) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה- 1975 וכן את נועם, שם, עמ' 416. במקרה דנן ההחלטה לא התקבלה בהיעדרם של המשיגים (על כל פנים לא נטען כך באף מקום) וגם לא בניגוד לרצונם ובהיעדר הסכמתם. ההחלטה התקבלה בהסכמה ואף נמסרו השיקים בהתאם להחלטה. אי לכך ההחלטה מחייבת אותם אף יותר משני המצבים שצוינו לעיל. יוצא מכך, כי אין המשיגים רשאים להחליט לעצמם, כי אין הם כפופים יותר להחלטת האסיפה הכללית וכי הם רוצים לבטל את השתתפותם בביצוע פרויקט הפיתוח והתשתיות. מכאן שבפן העקרוני, אין כל יסוד לתביעת המשיגים לקבל בחזרה את כספם. תביעתם בפריט זה נדחתה כדין אפוא, על ידי הבוררת ואני מאשר את התוצאה אליה היא הגיעה.
51. ביטול שתי ההמחאות: בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מיום 23.3.2010 מסרו המשיגים 15 שיקים בסכום כולל של 52,000 ₪ כשכל המחאה עמדה על סך 3,467 ₪. שתי ההמחאות לתאריכים 15.6.2011 ו- 15.7.2011 חוללו בשל מתן הוראת ביטול על ידי המשיגים. אני לא אתן משקל לשינוי הגנת המשיגים שתחילה היתה כי הם חששו שהאוגדה לא תשלים את העבודה מאוחר יותר טענו כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם. אין אני נותן לשוני זה כל משקל ובשונה במקצת ממה שחשבה כב' הבוררת. מעדיף אני לדון לגופו של עניין, האם היה מקום לבטל את שתי ההמחאות? התשובה לכך הנה שלילית באופן קטגורי. אמנה תחילה מספר עובדות ולאורן איישם את הדין. ראשית, עת החליטה האגודה על היציאה לפרויקט הפיתוח והתשתיות, לא הגדירה את העבודה באופן כמותי מה משמש תמורה לאיזו חלק מהעבודה. שנית, האגודה החליטה לחלק את העבודה לחמישה אזורים למען נוחות התושבים כשבכל שלב בוצעה העבודה במקום אחר. שלישית, העלות הכוללת של העבודה עמדה על יותר מ- 12 מיליון ₪ וחברי האגודה נשאו רק בכ 30% מהעלות. רביעית, כל התשלומים ששלמו החברים לא היו מיועדים לשלב מוגדר של העבודה, שכן אף כל התשלומים של החייבים לא יכלו לסלק את מלוא עלות העבודה. התשלומים הוכנסו למאגר (פול) כולל שתרם חלקית לתשלום עלויות הפיתוח[6].
52. על רקע מניין הנסיבות לעיל אבחן אם מבחינת דיני שטרות יש מקום לבטל את ההמחאות. לדידי לכל היותר מדובר בכישלון חלקי של התמורה.כידוע, כישלון חלקי של התמורה יכול להוות הגנה שטרית רק אם מדובר בכישלון קצוב. ראה זוסמן, דיני שטרות, מהד' ששית בעמ' 278. ראה גם עא (ת"א) 1640/04 נוי גל נ' דני את דורון שטיחים בע"מ, עא (נצ') 256/08 בת שבע בורשטיין נ' ש. מור בניה 1996 בע"מ ועוד פסיקה רבה בנושא. המשיגים לא הצליחו להראות איזה חלק בתמורה של שתי ההמחאות הוא שעונה להגדרה של כישלון חלקי בלתי קצוב ולא הצליחו לכמת את הכישלון של התמורה. אי לכך במובן הקלאסי אין ההגנה חלה עליהם. זאת ועוד, אף אם ננסה להיעזר בגלגולי הפסיקה בנושא מתן רשות להתגונן בתביעות בסדר דין מקוצר שהכירה בסכום בלתי קצוב בעסקה אחת בין אותם צדדים כהגנה (או סכום קצוב בשתי עסקאות), עדיין אין הדבר עוזר למשיגים. ראשית, אין מדובר במתן רשות להתגונן שדי להראות בה הגנה לכאורה ואף לו בדוחק כדי להעניקה. שנית, אין מדובר בעסקה אחת ולבטח לא בעסקה אחת רק בין האגודה למשיגים. זו היתה עסקה כוללת שנטלו בה כל החברים והאגודה. אם אין דרישה לקצוב את הסכום אז לפחות יש להראות נתונים אריתמטיים מהם ניתן לכמת את סכום הכישלון של התמורה, ולטעמי- גם לגבי יתר החברים. אין בפנינו נתונים כאלה וגם כיום אין המשיגים מסוגלים להצביע על נתונים כאמור. הסיבה לכך הנה כי התשלומים של כלל החברים אינם יכולים לכסות את עלות הפרויקט שהאגודה לקחה על עצמה לבצע. אין הם מסוגלים לשייך תמורה פלונית של חבר זה או אחר למקטע עבודה מוגדר, בוודאי שאין הם יכולים לקבוע מה מהתמורה שהם עצמם שלמו שייך לאיזה מקטע.
אם לא די בכך, הרי אין מחלוקת כי הם עצמם קבלו תמורה עבור ההמחאות. אין ספק כי העבודה בוצעה בסופו של דבר, אף אם באיחור של מספר שנים. העבודה חולקה כאמור לחמישה מקטעים ומאחר והכסף הוכנס לפול ששולם ממנו עבור כלל העבודות, יוצא כי כל חלק מהעבודה שבוצעה אף לחבר אחר הנה בגדר תמורה גם עבור המשיגים ולהיפך. אלא שגם בכך לא התמצתה התמונה המשפטית. עבודה אכן בוצעה וגם ברחוב שמול בית המשיגים. אי לכך יוצא כי מבחינת דיני השטרות ואף בפרשנות המקלה ביותר עבורם הם קבלו תמורה ואין לקבל את הטענה של כישלון חלקי של התמורה, קל וחומר טענה של כישלון מלא של התמורה שהמשיגים לא העזו לטעון.
המשיגים טענו נגד החלטתה של כב' הבוררת שלא לקבל מסמכים שצורפו לכתב ההגנה ולא צורפו לתצהיר מטעמם. המצהיר מטעם המשיגים גם לא נחקר על נקודה זו. ראה סעיף 4.16 לפסק הבוררות. לדידי אף אם הייתי חושב אחרת ומתיר את הגשת המסמכים ולא אמרתי כך, שכן לדעתי פעלה הבוררת נכון, הרי גם בכך לא תימצא הישועה למשיגים. המסמך המהותי למשיגים הנו זה שהאגודה מודה כי אין בידיה לסיים את העבודה. אלא שיש לשים לב כי מועדי שתי ההמחאות קדם למסמך מיום 23.10.2011 בשלושה עד ארבעה חודשים והן בוטלו במנותק מהודעת האגודה. שנית, ההודעה של האגודה ציינה, כי "ואין בידי כפר גיבתון תקציב לסיים את העבודות נכון להיום". יודגש, כי בהודעת האגודה נכתב כי אין בידיה לסיים את העבודה נכון להיום. עובדה היא שמאוחר יותר הצליחה האגודה להשיג את המימון הדרוש ואף השלימה את העבודה. שלישית, מדובר בהימצאות תקציב בידיה או יותר נכון אי הימצאות תקציב ממנו ניתן להשלים את העבודה. תקציב אינו דבר סטטי והוא מאושר מידי שנה. עם שינוי הזמן הוסר החסם האמור, תקציב נמצא והעבודה הושלמה. המסקנה מכך הנה, כי אין למסמך שהבוררת סירבה לקבלו כל נפקות, ואינו גורע במאומה מהגנת המשיגים. גם הודעת הקבלן על יכולתו לסיים את העבודה או היעדר יכולתו אינו רלוונטי לאור הנימוקים דלעיל וסיום העבודה בסופו של דבר.
53. האם האיחור מצדיק את ביטול החיובים ולו באופן חלקי? גם כאן התשובה הנה שלילית. על המשיגים להוכיח כי נגרם להם נזק מהעיכוב בביצוע העבודה. היה עליהם לכמת את הנזק וכן להוכיח את הקשר הסיבתי בין העיכוב של העבודה לנזק הנטען. מלכתחילה טענו המשיגים כי החשש שלהם היה שהאגודה לא תצליח לבצע את העבודה וזה קרה. התביעה עצמה הוגשה זמן בלתי מבוטל אחרי תאריך היעד שקבעה לעצמה האגודה. חשוב מכך הנה העובדה כי התביעה הוגשה אחרי פתיחת תיק ההוצאה לפועל לביצוע אותן המחאות שבוטלו על ידי המשיגים. ראה סעיף 24 לעיקרי הטיעון של האגודה. לא צריך להתאמץ כדי לקבוע, כי תביעה זו הוגשה כמשקל נגד לתביעה השטרית שהוגשה נגד המשיגים. אילו היה הנושא של המועדים אקוטי היו מגישים המשיגים תביעתם בסמוך לתאריך היעד המקורי. על כל פנים קבעתי כי מבחינת הדין הכללי לא היה מקום להשבת התשלומים ששולמו עבור דמי הפיתוח באשר העבודה בוצעה והחלטת האסיפה הכללית מחייבת את המשיגים. מנגד גם לפי דיני השטרות אין באיחור הנטען כדי לשמש הגנה למשיגים מול החובה לשלם את אשר דרשה האגודה.
54. דרישת החוב בגין צריכת המים: מה שהיה במחלוקת הנו סכום הצריכה במד המים הנוסף שהתגלה בעקבות גילוי הפרש בצריכה לעומת התשלומים ששלמו המשיגים. הסכום שקבעה כב' הבוררת בפריט זה הנו 2,120 ₪. לא נטען, כי המשיגים העלימו עובדות מהאגודה. לא נטען כי הם סרבו לאפשר לנציגי האגודה כספק מים להפעיל את סמכויותיהם בקריאת המונים או בבדיקת המצב לאמתו בשטחם של המשיגים. אין כל הסבר בפי האגודה מדוע לקח לה חמש שנים בערך כדי לגלות את הצריכה. המשיגים טענו[7] כי קביעת הבוררת בנושא הימצאות שעון מים נוסף כמופיע בסעיף 5.2.3 אינו נכון והוא מהווה הרחבת חזית. הנקודה הועלתה לראשונה לדעתם רק בדיון בפני הבוררת ורק אז ידעו על הנקודה של הימצאות מד מים נוסף. אין אני יכול לקבל את דברי המשיגים כמשקפים את כל האמת. סעיף 29 לתצהיר העד, מר עוזי אפרת, התייחס לנושא החבות בגין צריכת המים. הוא הפנה להתכתבויות שהתנהלו בין האגודה לבין למשיגים או בין באי כוח הצדדים. והנה מבט אל ההתכתבויות מגלה כי הנושא אכן עלה בהתכתבויות בין הצדדים. ראה למשל מכתב האגודה למשיג מס' 1 מיום 5.1.2010 בו התייחסות למונה נוסף (המסמך נקרא מס' 2) ואף צוינה הצריכה שבו (888 קוב). אין להשלים עם צריכת מים בחינם הבאה למעשה על חשבון כלל החברים, שכן אז ברור כי יפעלו בניגוד לעילה של עשיית עושר ולא במשפט, מנגד, אין זה צודק לחייב את המשיבים בתשלום כל הסכום בשל דרישתו באיחור של מספר שנים על ידי האגודה. ברכיב זה של תביעות האגודה נראה כי מקום להתערב. שקלתי את כלל הנתונים ונראה לי צודק כי מהחוב הנדרש בגין פריט זה יש להקטין 25%. התוצאה הנה כי האגודה תפעל לגביית 75% מהחוב המעודכן בגין פריט זה בלבד. אין צורך להיכנס לספקולציות שהעלו המשיגים אודות ההפרשים בצריכת המים בקריאות השונות. די להפנות לעובדה שבחודשים של החורף הייתה הצריכה פחותה בהרבה מקריאות הקיץ. מכל מקום על המשיגים מוטל הנטל להוכיח שרישומה של האגודה אינו תקין.
55. העתקת זקיף המים: רכיב זה של תביעת המשיגים נדחה על ידי כב' הבוררת הן מפני שמדובר בשינוי חזית[8] אך גם לגופו של עניין. בין היתר החליטה היא שלא לזכות את המשיגים בפיצוי בגין הנזק שנגרם לצינור המים באמון שהיא נתנה לעדות מר אפרת. גם אם כך, הרי שהוחלפה מערכת המים, כך שכל נזק הנטען, כי נגרם לצינור אינו אקטואלי יותר. ההלכה בעניין התערבות ערכאת הערעור בנושאי קביעת ממצאים עובדתיים, בעיקר כשהקביעות העובדתיות מבוססת גם על מהימנות, הנה ידועה. ראה למשל עא 6102/13 מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ ; עא 7841/09 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (פורמלי) ;עא 4351/14 פלוני נ' קופת חולים של הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ועוד פסיקה רבה בנידון. הקביעה של כב' הבוררת בנקודה זו התבססה גם על קביעת ממצאים עובדתיים וגם על מהימנות ולאור האמור גם טענה זו דינה להידחות.
56. יחד עם זאת, מר זמיר רחמה, נציג החברה המבצעת, העיד בפני כב' השופטת יעל טויסטר ישראלי, כי העבודה לגבי הזקיף בוצעה על פי תוכנית מאושרת בוועדה המקומית לתכנון ובניה. הוא אמר לפרוטוקול גם "אני עבדתי שם יותר מחודשיים. הוא יכל לפנות אלי, כמו עשרות אחרים שבקשו ממני להזיז. היה פונה אלי והיה חוסך את זה. יש לי שיקול דעת מורשה". בדיון האמור לא נטען, כי הדבר היה מותנה בתשלום. בעיקרי הטיעון נטען כי המשיגים נדרשו לשלם 2,000 ₪ בצירוף מע"מ וסכום זה לא שולם. גם בסעיף 41 לתצהיר העדות הראשית של מר עוזי אפרת מטעם האגודה צוין, כי האגודה שלחה שני מכתבים למשיגים[9] כדי שיישאו בסכום של 2,000 ₪ לצורך ביצוע עבודת ההזזה של זקיף המים. לא נאמר אם התושבים האחרים שאצלם כן נעשתה הזזה שילמו לקבלן או לאגודה אם לאו. האגודה יודעת את המצב לאמיתו. אני רוצה לסמוך על הגינות האגודה ובא כוחה כדי להשתתף בסכום כולל של 30% מעלות העתקת הזקיף או 700 ₪ לכל היותר, הנמוך מבין השניים, אך זאת בתנאי כי לאחרים בוצעה עבודה ללא ששלמו עבורה וכן בתנאי שהמשיגים באמת מעתיקים את הזקיף כיום.
57. החיוב בהוצאות: רכיב זה של התביעה דינו להידחות. לא היה מקום להעלות טענה זו מלכתחילה. אמת, אינני מקבל את הנימוק הראשון שציינה כב' הבוררת בסעיף 5.5.1 בעמ' 19 לפסק הבוררות. אין אי אישור ההוצאות קשור לעובדה שלא כב' הבוררת הטילה אותן. אילו היתה הצדקה לפסיקת הוצאות היתה הבוררת פוסקת במסגרת ההליך העכשווי בשווי הסכומים ששלמו המשיגים. אין לכך כל קשר עם חדירה לתחום הסמכויות של ערכאה אחרת. אלא שבמבחן התוצאה אני מאשר את קביעתה של כב' הבוררת בה דחתה את הבקשה להחזר ההוצאות. שתי סיבות לכך, העיקרית, הנה מעשה בית הדין שנקבע עת החליטה כב' השופטת כי התביעה נמחקת ללא צו להוצאות. הסיבה השניה הנה כי גם לאגודה נגרמו נזקים. משהוחזר הנושא לדיון בפני הרשם או בורר מטעמו על בסיס של אין צו להוצאות לא היה מקום לפתוח נקודה זו שוב.
58. התביעה לתשלום בגין עוגמת נפש: גם רכיב זה דינו להידחות. המשיגים לא הוכיחו קושי מיוחד וייחודי עבורם שיצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. העבודה השתרעה על פני השטח של האגודה בחמישה מקטעים שונים. אף אם סבלו החברים או מהם, כשאין נתונים מחד וכשהם הם שנהנו מביצוע העבודה מאידך, אין מקום לפיצויים בגין רכיב זה. כדי להפיס את דעת המשיגים ושלא לצורך אומר כי חלק מהנימוקים שציינה האגודה לעיכוב בהשלמת העבודה הנם סבירים ומהווים הסבר משכנע לעיכוב שחל בביצוע העבודה[10].
59. בנושא ההוצאות: תחילה אחזור על מה שכתבתי בבקשה להחזר הוצאות העבר בה דחיתי את הבקשה. אמת, אין בפניי כל בקשה להפחתת הוצאות הבוררות שנקבעו בסעיף 6.3 לפסק הבוררות. יחד עם זאת, מאחר וההחלטה בהשגה יש לה פוטנציאל הנחיה גם בתיקים אחרים וגם לבוררים נוספים, ולאור תיאור עבודתה והתנהלותה של כב' הבוררת כאמור בסעיף 45 לעיל, ולאור השקעת חלק ממאמציה על סוגיה שיכלה להימנע מבחינתה, ובשל הצורך להתדיין בפני כב' מנהלת מחלקת הבוררויות בנקודות אלה ולהשקיע זמן ומאמץ גם על ידי באי כוח הצדדים, ובנוסף לכל אלה בשל ההצטדקות לדחיית התביעה בגין ההפקעה כמובא בסעיף 5.6.5 לפסק הבוררות, לאור כל אלה ראיתי לנכון לתת ביטוי לכך בנושא שכרה של כב' הבוררת. בהפעילי סמכותי על פי תקנה 14(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972 ואף ביוזמתי, אני מקטין את שכר הבוררת לסכום של 20,000 ₪ כולל מע"מ. מי ששילם יותר מחלקו היחסי זכאי לקבל את ההחזר מכבוד הבוררת.
60. השאלה הנוספת הנה מה הדין לגבי ההוצאות בהליך שבפניי? בהתחשב בכל מה שנפסק עד כה לרעת המשיגים, אך בכך שסכסוך קל זה ניתן היה להביאו לפתרון מבלי להטריח עד כה ארבע ערכאות דיון[11], נדמה כי יש לחייב את המשיגים בהוצאות אם כי להתחשב במה שחויבו עד כה. נחה דעתי כי על המשיגים לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד נוספים על סך 6,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.
61. לסיכום:
· האגודה תפחית 25% מחוב בגין צריכת המים של מד המים הנוסף כאמור בסעיף 54 לפסק הדין.
· בהתקיים התנאים שקבעתי בסעיף 56 לפי ראות עיני האגודה, תפעל היא על פי ההמלצה שציינתי.
· שכ"ט כב' הבוררת מופחת ל- 20,000 ₪ כולל מע"מ. כל הרכיבים האחרים מההשגה נדחו על ידי.
· קבלתי את הבקשה לתיקון הפרוטוקול.
· מחייב את המשיגים לשלם הוצאות ושכ"ט עבור ההליך שבפניי, על סך 6,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, החל מהיום.
ניתן ביום 19 נובמבר, 2015 ז' כסלו, תשע"ו בהיעדר הצדדים.
רמזי חוראני, עו"ד
עוזר רשם האגודות השיתופיות
להעביר העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים וכן לכב' הבוררת.
