תיק מס' 563/130/88 טל בר נלי ושמעון נ' כפר מונאש מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע''מ

 

בפני רשם האגודות השיתופיות                                       תיק מס' 563/130/88

                                                                                                תיק מס'  563/11/97

בעניין:   טל בר נלי

                        טל בר שמעון

 

                        ע"י ב"כ עו"ד עליזה לוין

                        רח' הרצל 182

רחובות 76267

טל': 08-9465811 פקס: 08-98465026

                                                                                     

המבקשים

  

ובעניין :             "כפר מונאש מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ"

 

ע"י ב"כ עו"ד אפריים היים

רח' פומבדיתא 10

תל אביב 64234

                                        

                                                            המשיבה

 

ה  ח  ל  ט  ה:

רקע עובדתי:

 

ביום 11.2.97 התקבלה בקשתה של המשיבה למנות בורר לשם יישוב סכסוך כספי שהתגלע בין הצדדים.

ביום 23.5.99 מונה עו"ד דן גינר כבורר יחיד בתיק זה (להלן: הבורר").

ביום 28.4.05 נתן הבורר פסק דינו.

ביום 16.5.05 הומצא פסק הבורר לצדדים.

ביום 25.5.05 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 29.5.05 החליטה עוזרת הרשם ומנהלת מחלקת הבוררויות להעביר את בקשת המבקשים לתגובת המשיבה.

ביום 30.5.05 התקבלה תגובת המשיב לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 8.6.05 הוגשה תגובה לתגובת המשיב לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 17.7.05 לאחר שובה של מנהלת מחלקת הבוררויות עו"ד לאה רוזנטל מחו"ל, נתנה החלטתה לפיה  "המבקשים יוכלו תוך 10 ימים מהיום להגיש ערעור, או בקשה לפסיקתא לבורר, בהתאם לבחירתם... לא תינתן כל הארכה נוספת".

ביום 15.8.05 התקבלה בקשת המשיבה לעיקול זמני על נכסי המבקשים.

ביום 16.8.05 נתנה עו"ד לאה רוזנטל החלטתה לפיה  "בתאריך 17.7.05 קיבלתי החלטה המאפשרת למבקשים להגיש ערעור תוך 10 ימים. ההחלטה הועברה בפקס לב"כ המבקשים ובדאר לב"כ המשיב. רק ביום 15.8.05, כחודש לאחר מתן ההחלטה, התקבלה פניה נוספת של ב"כ המבקשים... אני דוחה את הבקשה. אין בפני ערעור".

ביום 29.8.05 ניתן צו עיקול זמני על נכסי המבקשים.

ביום 26.9.05 התקבלה בקשת המשיבים להסרת העיקול על משכורותיהם.

ביום 28.9.05 ניתנה החלטתה של עו"ד לאה רוזנטל, מנהלת מחלקת הבוררויות באגף לאיגוד שיתופי ועוזרת רשם האגודות השיתופיות, לפיה נקבע דיון בפני, בו יידונו  אישור פסק הבורר, זכות הערעור, וביטול חלק מהעיקולים.

ביום 23.11.05 התקיים הדיון האמור.

 

תמצית טיעוני הצדדים

תמצית טענות המבקשים

יש לאפשר למבקשים לערער על פסק הבורר. היות ולא קיבלו את החלטת עו"ד לאה רוזנטל מיום 17.7.05, וכי בהחלטה זו נפל פגם בתאריכים; בגוף ההחלטה נרשם 12.7.05 ובתאריך ההחלטה נרשם 17.7.05 וכי ההחלטה לא ניתנה על ידי הרשם או עוזרת הרשם אלא על ידי עו"ד לאה רוזנטל מנהלת מחלקת הבוררויות.

יש להסיר העיקול הזמני.

 

תמצית טענות המשיבה

המבקשים לא ערערו במועד ולכן אין לאפשר למבקשים ערעור על פסק הבורר.

יש לאשר את פסק הבורר.

אין להסיר העיקול הזמני.

 

לאחר שעברתי על החומר שלפני, הנני קובע כדלקמן:

 

אני דוחה את בקשתם של המבקשים לערער על פסק הבורר, לאחר המועד שקבעה

עו"ד לאה רוזנטל (מנהלת מחלקת הבוררויות ועוזר הרשם) בהחלטתה מיום 16.8.05 שבו דחתה את הבקשה וקבעה שאין בפניה ערעור. אינני יושב כערכאת ערעור על החלטת עוזר הרשם. די בדברים אלה כדי לדחות בקשת המבקשים להגיש ערעור. עם זאת, אבקש לציין הדברים הבאים:

 

סוגיית הסמכויות

ב"כ המשיבה התייחס לסוגיית סמכותי לדחות את מועד הגשת הערעור. לגישתו, המועד לתחילת ספירת עשרת הימים להגשת הערעור, הוא היום בו נתן הבורר את פסק דינו, ולא היום בו הגיע הפסק לידי הצדדים. עוד טען ב"כ המשיבה, כי אין בידי (או בידי עוזר הרשם) סמכות לדחות המועד להגשת הערעור. איני מסכים לדברים אלה.

 פקודת האגודות השיתופיות קובעת כי-

 " (4) אם מסר הרשם איזה סכסוך לבורר או לבוררים כאמור בסעיף קטן (II(2)) רשאי הוא -

(א) לאשר את פסק הבוררים, או

(ב) אם על דעת עצמו או עפ"י בקשה שהוגשה לו ע"י אחד מבעלי הסכסוך תוך עשרה ימים מיום הפסק, לתקן את פסק הבוררים או להחזיר לבורר או לבוררים כל ענין הנזכר בפסק למען יחזרו ויעיינו בו" (הדגשה שלי – א.ז.).

מהכתוב עולה כי לכאורה מרוץ הזמן להגשת הערעור בפני על פסק בוררות לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) מתחיל "מיום הפסק", אלא שכפי שמסביר המלומד עו"ד חיים נועם בספרו "אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה", אין זה הדין:

 "כאמור, פרט לאמור בסעיף 52(4) מהפקודה לא הותקנו כל תקנות ביחס למועד הגשת הערעור ואופן הגשתו. המועד שננקב בסעיף 52(ב) "10 ימים מיום מתן פסק הבוררים" עלול ליצור את הרושם כי מדובר בעשרה ימים מיום שניתן הפסק ע"י הבורר ולא מהמועד שהפסק הגיע לידי הצד המערער. אולם ברור שפירוש כזה אינו מתקבל על הדעת, שכן מסיבות שונות פסק הבורר עלול להתעכב אצלו ואין זה הגיוני שהמועד, שממילא הינו קצר ביותר, יחל ממועד הפסק ולא מהמועד שהגיע לידו של הצד המעוניין בהגשת ערעור, ואכן זהו הפירוש שניתן ע"י כב' הרשם בפס"ד שניתן על ידו בתיק איכרי בנימינה נ' לאומי פיין :'הערעור הוגש במועד. מניין הימים מתחיל מיום שקיבל לידו המערער את פסק דינו של הבורר. אילו הייתי מקבל טענות המשיבים הרי שבמידה ופסק הבורר היה מתעכב מיום חתימתו ועד שיגורו או קבלתו על ידי המערער 10 ימים הייתה נמנעת זכות הערעור. זהו דבר שהדעת אינה סובלת אותו'.

דברים אלה שוללים טענת ב"כ המשיבה, לפיה מניין הימים מתחיל במועד נתינת הפסק, ולא ממועד הגעתו לידי הצד המערער.

 הדבר דומה בעניין הארכת המועד להגשת ערעור על פסק בוררות. אמנם, לעניין זה כותב עו"ד חיים נועם כי אין להאריך (או לדחות) המועד להגשת הערעור:

"יש לציין כי המועד להגשת הערעור שנקבע בפקודה, 10 ימים, אינו ניתן להארכה וע"כ יש להקפיד על הגשת הערעור במועד"

ואוסיף על כך, שתימוכין מסוים לדברים אלה של עו"ד חיים נועם נמצא ב"עקרון חוקיות המינהל", לפיו אין סמכות לשום רשות מינהלית אלא אותה סמכות שהוענקה לה לפי חוק.  לכן, לכאורה, אין סמכות לרשות ליתן הארכת מועד למבקש, אלא אם כן הוסמכה לכך הרשות בחוק. אלא שקיימים שיקולים נוספים להתחשב בהם בעניין זה, ומשקלם רב ומשמעותי. קבע השופט א. גרוניס, כאשר דן בסוגיה זהה לזו שלפנינו: '...כבר ציינו, שמעת לעת מתגלות סיטואציות שבהן אין באפשרותו של אדם לעשות מעשה תוך זמן קצוב בשל נסיבות שמעבר לשליטתו... ניתן לחשוב על מקרים של תאונה או חולי קשה המונעים אדם מלפעול..."[1] מדובר בשיקול של צדק והגינות: קשה מאוד עד בלתי נסבל להגביל אדם לעשרה ימים בלבד, מחד, במהלכם עליו להגיש ערעורו, ומאידך – לדחות ערעורו (המהווה, עקרונית, זכות מהותית) כאשר סיבותיו לאיחור בהגשה מיוחדות ומוצדקות במובהק. על כל פנים, השופט גרוניס קבע כי "דעתי היא שלא קיימת סתירה בין עקרון חוקיות המינהל לבין הכרה בסמכות של בתי דין להאריך מועד". השופט גרוניס דן בסוגיה זו בפרשת הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' וכט. בעתירה מינהלית זו נותחה הסוגיה דנן, ובסופו של יום נקבע כי יש ורשות או ערכאה מעין שיפוטית תאריך מועד להגשת ערעור אף ללא הסמכה מפורשת בחוק. זאת, מכוח עקרון הסמכות הטבועה ועקרון "השלמת החסר" בדין הישראלי (הלקונה). אמנם, הסוגיה נדונה בעניין סמכותה של ועדת ערר לתכנון ובנייה, אלא שהשאלה המשפטית מקבילה מהבחינה המהותית. אין לוועדת הערר חיקוק המאפשר לה להאריך את הזמן להגשת ערעור. המועד להגשת ערעור קבוע בחוק, ולא נקבעה לוועדה סמכות להאריכו. נקבע כי רשות בעלת סמכויות שיפוטיות יכולה להשתמש  בסמכותה הטבועה על מנת לדחות מועד להגשת ההליך. לפיכך ניתן, עקרונית, להשתמש בסמכות הטבועה של ערכאה להארכת מועד להגשת ערעור. הסוגיה אף הועלתה בפני בית המשפט העליון; השופטת ד' בייניש קבעה כי די בסמכות הטבועה בלבד לעניין הארכת המועד: "עם זאת מצטרפת אני לעמדתו של חברי השופט אור בפסקה 15 לפסק דינו, ולפיה יש סמכות להארכת המועד להגשת ערר במסגרת סמכותה הטבועה של ועדת הערר, נוכח חשיבותה ומעמדה של הזכות לערעור. הסמכות הטבועה מאפשרת לוועדת הערר או לכל גוף שיפוטי אחר, ליצור 'כלים במישור הפרוצדורה שמטרתם להגן על יכולתו של בית המשפט להבטיח אי ניצול הליכים לרעה ומניעת אי צדק, העלול לנבוע מקביעת מועדים לעשיית פעולה כלשהי'; היא נועדה לאפשר הגנה על יכולתו התפקודית של בית המשפט, כמו גם של גופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים אחרים. הסכמות הטבועה היא בגדר כלי דיוני המאפשר להעניק סעד כדי להגשים את המשפט המהותי. במקרים כדוגמת המקרה דנן נועד השימוש בסמכות הטבועה לחזק את הגישה לצדק, בכלל, ולמערכות המקצועיות והשיפוטיות, בפרט... כשם שאין לעשות שימוש בסמכות הטבועה כעניין שבשגרה, כך גם אין לחסום את הגישה לערכאות באופן מוחלט בשם עקרון סופיות הדין (הדגשות שלי – א.ז.) ".[2] השופט גרוניס[3] סבר כי הדרך הנכונה לקביעה כי קיימת לוועדה הסמכות היא דרך "השלמת החסר"; השלמת הלקונה. שיטתנו המשפטית מכירה באפשרות של השלמת חסר. הדבר עולה בבירור מסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם- 1980, הקובע מהי הדרך להשלמתו של חסר. השאלה העיקרית היא אם היעדר הוראה חוקית, המקנה סמכות לבית דין להאריך מועד, משמעו חסר הטעון השלמה (או שמא מדובר בהסדר שלילי). השופט גרוניס קבע כי מדובר בלקונה, ובהתאם למקרה שהיה בפניו, הצביע על החשיבות שבאי שלילת אפשרות הערעור מאזרח כלפי הרשות. אף אני אבוא ואצביע על החשיבות שבערעור חבר אגודה נגד האגודה; בענייננו מדובר בבוררות סטטוטורית, אשר חובה על החבר להתדיין בה. להשקפתי, אי מתן זכות ערעור אך בשל סד פרוצדוראלי הדוק, עלול להוות פגיעה של ממש בעקרונות הצדק. כך, בעיקר בסכסוכים שבין התאגיד הרחב (האגודה), לפרט (החבר), שהם רוב ועיקר הסכסוכים שבפני.  במצב כזה, הקשחה פרוצדוראלית תיתן אותותיה דווקא בפרט, ופחות בתאגיד, אשר בדרך כלל מוצא את דרכו "לעמוד בזמנים" ביתר קלות. והרי "סמכות טבועה היא בטבע בריאתו של בית המשפט, גם אם זו לא הוענקה לו בחוק הכתוב. זוהי סמכות הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את תפקידו לעשות משפט צדק"[4]. על המערער להגיש ערעורו תוך 10 ימים; לא יתכן שהמחוקק יגביל מדעת אפשרות ערעור, על בוררות חובה, ל- 10 ימים בלבד. ייתכן שלעובדה שפקודת האגודות השיתופיות נחקקה  בשנת  1933 יש קשר לדברים; חקיקה מאוחרת יותר, בעניין שונה אך דומה -  חוק הבוררות  התשכ"ח 1968 -  נותנת להליך יותר גמישות בטרם שוללת זכות ערעור ממניעים פרוצדוראליים. לפיכך, שתיקת הפקודה בעניין דנן מהווה לקונה. אין זה נדיר לאתר מחדל חקיקתי בפקודה; "פקודת האגודות השיתופיות אינה ממצה, ואינה מתיימרת למצות, את ההוראות הנדרשות להסדרת ענייני האגודה השיתופית. למעשה, יש לראות את הפקודה כ'חוק מסגרת'".[5]

לעניין המידתיות שבהפעלת הסמכות, אפסע בדרכו של השופט גרוניס, אשר שאב והקיש מתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 את הדין הראוי. בתקנה 528

סיפא לתקסד"א, נקבע כי ניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו"; סבורני כי זוהי המידתיות הראויה.

עם כל האמור עד כה לעניין הסמכויות להארכת מועד, אבקש להדגיש את קביעת השופט אור, בפסקה 15 לפסק דינו בפרשת הוועדה לתכנון ובניה נ' אגא וכט. השופט אור סבר כי במקרה כגון דא, יש ואפשר לשאוב הסמכות דנן מכוח הסמכות הטבועה או מכוח השלמת לקונה והיקש; זאת, ועוד הוסיף כי יש ואפשרי הדבר אף מכוח סעיף 17(א) לחוק הפרשנות, לפיו אין צורך בהוראה מפורשת על מנת להסמיך גוף המוסמך להכריע בעניין מסוים לקבוע את סדרי הדין בפניו כל עוד אלה לא נקבעו בחיקוק. אך השופט אור לא ראה צורך להיזקק להכרעה חד משמעית בדבר שאיבת הסמכות מכוח חוק הפרשנות, והותיר זאת כאפשרות בלבד.

 

לסיכום סוגית הסמכות

מכוח השלמת לקונה והיקש, מכוח עקרון הסמכות הטבועה, ומכוח סעיף 17(א) לחוק הפרשנות, קיימת בידי הסמכות להאריך המועד אשר נקבע בסעיף 52(4)(ב) (לפיו לחפץ לערער קיימים 10 ימים בלבד להגיש ערעורו). לדעתי, השלמת הלקונה וההיקש מתווים את הדרך לדין הראוי והנכון מבין האפשרויות הנזכרות. לפיכך, פשיטא שלעוזרת הרשם (אשר סמכויותיה בענייננו מקבילות לשלי) הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור.

 

עתה, משהובהר ונקבע כי מרוץ הזמנים להארכת המועד להגשת ערעור הינו מיום קבלת הפסק בידי הצדדים, וכי יש בידי (או בידי עוזרת הרשם) הסמכות להאריך המועד להגשת הערעור, אפנה אל הדיון הנקודתי בסכסוך שלפני:

 

למבקשים שתי תקופות במהלכן היה עליהם להגיש ערעורם-

הראשונה, מיום 16.5.05 ועד 26.5.05; השנייה, מיום 17.7.05 ועד 27.7.05.[6]

לעניין התקופה שבין 16.5.05 ועד 26.5.05:

מדובר בעשרת הימים מיום הגעת פסק הבורר לידי המבקשים, אשר במהלכם היה עליהם להגיש ערעורם. המבקשים לא עשו זאת; בהעדר טעמים מיוחדים (המצביעים על אי צדק של ממש ואובדן הזכות המהותית של הערעור על לא עוול) לא תתאפשר הגשת הערעור. במקרה זה, טענו המבקשים כך:

"ב- 25.5.05 הועברה לרשם האגודות השיתופיות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, הבקשה הוגשה בתוך 10 הימים. בבקשה נאמר בין השאר שכנראה שמתאים וראוי  שטרם הגשת הערעור תינתן הפסיקתא ובקשנו להורות שתנתן הפסיקתא. ציינו שעשרת הימים קצרים ביותר וצריך לקבל את התמונה הכספית העדכנית והזכרנו שמדובר במסמכים משנים עברו..."

איני מקבל טיעון זה, לפיו ראוי לכאורה, שתינתן פסיקתא טרם הגשת הערעור. טענה המשיבה:

"פסיקתה אינה חלק מפסק דין – במקרה דנן פסק בורר, למשיבה ניתנה רשות לבקש מהבורר הנכבד פסיקתה והיא גם רשאית להגיש את פסק הבורר לאחר שיאושר ע"י רשם האגודות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל על פי חישוב של הסכומים שנפסקו, וככל שהמבקשים ירצו לחלוק על הסכומים הנ"ל יהיה עליהם להגיש בקשה מתאימה"

ומסביר הנשיא אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי":[7]

"הפסיקתה מהווה את התוצאה האופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן" .

וממשיך:

"פסיקתא היא תמצית של החלטה שניתנה, ללא נימוקים".

הניסיון להפוך את הפסיקתא לחלק מההליכים שטרם ההכרעה המשפטית הוא מלאכותי, ולא יצלח. אמנם, יש ופסיקתה תינתן לגבי "החלטה אחרת", אך אין זה המקרה. מדובר בפסק דין, ומלאכת הבורר נסתיימה.

קיימת אף שאלה, האם לאחר שעבר המועד הקבוע בחוק ומשלא ניתנה במועד זה החלטת עוזרת הרשם היה בסמכותה לבקש תגובה, מבלי להאריך המועד לזמן קצוב, היות וביום 29.5.05 חלף לו המועד לערעור.

 

לעניין התקופה שבין 17.7.05 ועד 27.7.05:

כאמור, ביום 17.7.05 ניתנה החלטת עוזר הרשם לפיה למבקשים 10 ימים להגיש ערעורם (לדעתי, ספק אם הייתה לה הסמכות לעשות כן: מצויים אנו בזמן של כחודשיים מיום המצאת פסק הבורר לצדדים!) ורק ביום 15.8.05 (כחודש לאחר שאפשרה עוזר הרשם את הערעור) נתקבלה הודעה מאת המבקשים, לפיה הם מבקשים להגיש ערעור. טענת ב"כ המבקשים היא, שההחלטה מיום 17.7.05 לא התקבלה בידה (ההחלטה נשלחה בפקסימיליה). אך גם אם נניח שכך הוא, הרי לא ייתכן שצד ימתין בלא לעשות דבר, ביודעו שמלכתחילה היו קיימים לו 10 ימים בלבד להגשת ערעור, כפי שטוענת המשיבה:

"ההחלטה של מנהלת מחלקת הבוררויות על מתן תגובה אינה הארכת מועד ולא הייתה מבעוד מועד הארכת מועד יתרה מכך הלכה פסוקה היא שמי שמגיש בקשה, במיוחד בקשה שמוגשת ביום האחרון או יום לפני המועד האחרון חייב לברר מה עלה בגורל בקשתו מה הוחלט גם אם זה כרוך בנסיעה לביהמ"ש או עיון בתיק ואם אין החלטה להארכת מועד חייב להגיש את המסמך תוך התקופה הקבועה בהוראות הדין... צד לא יכול לשבת ולחכות להחלטה לבקשתו להארכת מועד ואני בטוח שעו"ד לוין לא הייתה מעלה טענה זו בכל בית משפט... הבקשה מוגשת לאחר כ- 100 ימים... (הדגשות שלי – א.ז.)"

אני מקבל דברים אלה. מטרת הליכי בוררות הוא ייעול וקיצור הליכים. הזמן המוגבל שניתן להגשת ערעור (10 ימים) מטרתו למנוע "סחבת", כדוגמת זו הניצבת בפנינו. באת כוח המבקשים הזכירה עניין בקשתה  ביום 29.5.05, והמתינה למעלה מחודשיים - מיום 9.6.05 (עת הוגש כתב התגובה של המשיבה)  ועד 15.8.05, בטרם תטרח להתעניין בה שוב. התעניינותה של באת כוח המבקשים מיום 9.6.05 מעידה עליה שיודעת היא כי כך נהוג. לדעתי אין מדובר במקרה בו קיימים "טעמים מיוחדים" או שיקולי הגינות וצדק כלפי המבקשים, אשר בראייה כוללת של המקרה התמהמהו זמן רב מאוד עד להגשת ערעורם. לפיכך, אין ממש בטענות אלה של המבקשים. כאמור, מאחר ואינני ערכאת ערעור על החלטת עוזרת הרשם אין כל צורך בהחלטתי מאחר ועוזרת הרשם כבר הכריעה בסוגיה בהחלטתה מיום 16.8.05, גם לאחר החלטתה השלילית הוגש ה"ערעור" רק ביום 25.8.05. אילו הייתה הבקשה לאורכה מיום 25.9.05  מוגשת בפני, אין ספק שלא הייתי נותן כל אורכה לבקשה, שהוגשה ביום האחרון להגשת הערעור.

אינני מוצא כל צורך להתייחס לטענה כי עו"ד לאה רוזנטל לא השתמשה בתוארה המלא כאשר נתנה החלטותיה, הצדדים יודעים היטב שעו"ד לאה רוזנטל משמשת כעוזרת הרשם, היא אשר מינתה הבורר בתיק ונתנה בו החלטות, דבר זה ידוע היטב לצדדים אף מתיקים אחרים, כמו כן אין כל משמעות לטעות הקולמוס שנפלה בתאריך שבהחלטתה.

לעניין בקשת המבקשים להסרת העיקול על משכורותיהם

אני חוזר על החלטתי מיום 23.11.05, שניתנה בנוכחות הצדדים, ומבטל את צו העיקול שהוצא על משכורותיהם של המבקשים, טל בר נלי וטל בר שמעון.

לגבי שאר העיקולים שהוטלו על ידי עוזרת הרשם, בהתאם לסמכותי הקבועה בסעיף 53 לפקודת האגודות השיתופיות: עיקולים אלו יבוטלו תוך 10 ימים מיום קבלת החלטתי. מועדים אלו יספיקו למשיבה כדי לפתוח תיק בלשכת ההוצאה לפועל ולבקש הטלת העיקול על ידי ראש ההוצאה לפועל.

אין צו להוצאות

ירושלים, היום 29.11.05

                                                                             אורי זליגמן, עו"ד              

בהעדר, המזכירות תעביר                                רשם האגודות השיתופיות

החלטתי לצדדים ולעוזרת הרשם.

2 בר"ם 2340/02 הוועדה לתכנון ובניה נ' אגא וכט ואח'

3 בפסק דינו הנ"ל (הערה 1) ביושבו בערכאה קמא.

4 תמ"ש 5063/97 פלונית נ' אלמוני (בפני כבוד השופט גייפמן יהושע)

5 ש.לנדרס, "היקש או מוקש – על מילוי החסר בתחום האגודות השיתופיות" הפרקליט מ (תשנ"ג) 485

6 זאת מבלי לקבוע כי לא היה זה מחובתם של המבקשים לדאוג להגשת ערעורם אף בין התקופות האלה.

7 א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שמינית תשס"ה – 2005) 308