בקשה שלא לאפשר מכירת מניות תנובה שבחזקת מושב ניר בנים עד לקבלת פסק דין סופי של הרשם

יונתן קמחי ואח' נ' ניר בנים מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע''מ

בפני רשם האגודות השיתופיות- תיק מספר 1159/377/01

בעניין-

יונתן קמחי ואח'

ע"י ב"כ עו"ד אורי קוזלובסקי

קוזלובסקי – ראובני משרד עורכי דין ונוטריון

מרח' דוד המלך 20

תל אביב 64954

טל : 03-6954287

פקס : 03-6950233

המבקשים

נגד -

ניר בנים מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ

ע"י ב"כ אטיאס פרוכטר ושות' עורכי דין

מרח' כור 2, מגדל הנביאים, ת.ד 4133חיפה 31041.

טל : 04-8622447 פקס : 04-8625508

המשיבה

החלטה.

רקע עובדתי -

התקבלה בפני בקשה מאת המבקשים שכותרתה "בקשה לעיכוב ביצוע, לצו מניעה זמני ולצו ביניים" (להלן- "הבקשה").

עיקר בקשתם של המבקשים היא לעכב ביצועה של החלטתי מתאריך 05/12/06 (להלן- "ההחלטה"), לצו מניעה זמני ולצו ביניים.

ביום 19/03/07 התקבלה תגובת המשיבה לבקשה לסעד זמני.

ביום 21/03/07 הוגשה תשובת המבקשים לתגובת האגודה בעניין הבקשה.

ביום 22/03/07 הוגשה הערת תשובת המשיבה לתשובת המבקשים.

עיקר טיעוני המבקשים-

בבקשתם מציינים המבקשים מספר בקשות כדלהלן:

א. בקשה לעיכוב ביצועה של החלטתי מיום 05/12/06 (להלן ההחלטה), על פיה שייכות לאגודה המשיבה 16,295 יחידות השתתפות, מתוך 33,070 יחידות השתתפות ב"תנובה" – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאות בישראל בע"מ, ובתעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן – "תנובה") המוחזקות בידי האגודה המשיבה.

ב. בקשה לאסור על האגודה המשיבה לעשות כל דיספוזיציה ואף כל התחייבות לעשות דיספוזיציה לרבות כל פדיון ו/או העברה ו/או שיעבוד ו/או המרה של 16,295 יחידות השתתפות של תנובה, אשר הוקצו לאגודה המשיבה על פי התשלומים להון תנובה.

ג. בקשה לאסור עשיית כל דיספוזיציה כמפורט לעיל ב- 4193 יחידות השתתפות נוספות בתנובה, המהוות את חלקם בשאר מניות תנובה המוחזקות בידי האגודה המשיבה.

ד. בקשה לאסור כל חלוקה של דיבידנדים העשויים להשתלם למשיבה על ידי תנובה, בגין יחידות ההשתתפות האמורות בבקשה.

את כל האמור לעיל, מבקשים המבקשים עד למתן פסק דין סופי בערעור שהגישו על ההחלטה מיום 05/12/06 –כמוגש בתיק בג"צ 861/07 וכן לחייב את המשיבה בהוצאות הבקשה.

המבקשים סברו כי תקיפת ההחלטה בבג"צ ראויה לכינוי "ערעור". אלו סומכים ידיהם על סעיף 5 (2) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים – התש"ס 2000, ועל פסקה 1 לתוספת השנייה לחוק הקובעים אילו ערעורים יובאו בפני בית משפט זה:

"ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות ... למעט בענייני... בוררות בסיכסוכים".

הווה אומר, תקיפת ההחלטה בענייני בוררות בסכסוכים- מכונה ערעור. עוד טענו המבקשים כי בפרשת נועם בלום נגד רביבו ואח', החלטה בתיק מספר 14118/00, (להלן- פרשת נועם נגד רביב), קבעתי כי בסמכותי לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

עיקר בקשתם של המבקשים, נסמך על חשש ממשי כי האגודה תזדרז ותעשה מעשה, אשר ישים לאל את מטרת הערעור שהוגש כנגד ההחלטה. חשש זה נובע מהתנהגות המשיבה עד כה, המלמדת כי היא נוטה ומתכוונת להזדרז ולהעמיד את המבקשים בפני שוקת שבורה, בטרם יסתיים הבירור בעתירת המבקשים בבג"צ.

לטענתם, ברשות האגודה המשיבה אין כספים ואף לא רכוש נזיל או אחר- הניתן למימוש בעתיד בסכום השווה לסכום התובענה נשוא התובענה. אך בכל מקרה, לא צפוי למשיבה כל נזק כתוצאה ממתן הסעד המבוקש בבקשה.

עיקר טיעוני המשיבה-

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת חוסר סמכות ולחילופין, גם לגופה.

המשיבה טענה לשתי טעויות יסודיות בבקשת המבקשים :

א. המבקשים סבורים בטעות כי העתירה שהוגשה לבג"צ הינה ערעור על ההחלטה מיום 05/12/06. לטענת המשיבה, מדובר על תקיפת החלטה בבג"צ אשר הכללים החלים עליה, שונים בתכלית מהכללים החלים על ערעור.

ב. המבקשים סבורים בטעות, שפסק הבורר אשר בוטל בהחלטה, העניק להם זכות קניינית ביחידות ההשתתפות- ולא היא. פסק הבורר העניק למבקשים הצהרה בדבר טובות הנאה עתידיות בלבד ולא זכויות קנייניות ביחידות ההשתתפות.

העתירה האמורה איננה ערעור. משמעותה של אבחנה זו הינה בכך, שבג"צ

נמוכה ממנה, אלא בדיקתו של בג"צ לעניין תקיפת החלטה היא בקיומם של שני תנאים מצטברים : האחד, נראה שפסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, והשני, מקום ששיקולי הצדק מחייבים התערבות.

לעניין הסעד שבו זכו המבקשים בפסק הבורר, הפנתה המשיבה לפסק הבורר בסעיף 2 :

"אציין בפתח הדברים...אין המדובר בהקצאה של יחידות ההשתתפות גופן לתובעים, כי אם בשלב זה, ייחוס טובות הנאה הנגזרות מיחידות ההשתתפות לתובעים".

יוצא מדברים אלו כי פסק הבורר הוא הצהרתי גרידא.

החלטת הרשם ניתנה בתוקף סמכותו על פי סעיף 52 (4) לפקודת האגודות השיתופיות. ומעמדה של ההחלטה מתואר בסעיף 52 (5) הקובע:

"לכל החלטה הניתנת ע"י הרשם עפ"י סעיף-קטן (2)(א) ולכל החלטה של הבורר או הבוררים עפ"י סעיף-קטן (2)(ב) שהרשם אישרה עפ"י סעיף-הקטן הקודם, יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל בדומה לכך".

המשיבה טענה כי הרשם סיים את מלאכתו עם מתן ההחלטה ביום 05/12/06, ואין הוא מוסמך עוד לדון בבקשות לעיכוב ביצוע, לא כל שכן בסעדים זמניים המבוקשים בבקשה. החלטת הרשם כמוה כפסק דין סופי של בית דין אחר הנתון לפיקוחו של בג"צ. ההשוואה לפסק דין סופי של בית הדין לעבודה, כטריבונל שיפוטי הכפוף לביקורת בג"צ מתבקשת ואף נעשתה בפועל על ידי בג"צ עצמו.

השוותה המשיבה את הדבר, לפסק דין סופי שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה היושב כערכאת ערעור, ומשכך, אין בית הדין מוסמך לעכב את ביצוע פסק הדין, לא כל שכן להעניק צווי מניעה לתקופה שבה עומד פסק הדין למבחן בג"צ. בתי דין אלו שאליהם הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע או סעדי ביניים, דחו את הבקשות מחוסר סמכות. הפנתה המשיבה לבש"א 863/06 הדסה ביטון נ' בית דינה – מעון הורים :

"משנתן בית דין זה את פסק הדין בהליך של ערעור, הסתיים ההליך שבפניו ואין לבית הדין סמכות לפעול באותו הליך אלא אם הוקנתה לו סמכות מפורשת. לפיכך אין בסמכותינו להורות על עיכוב פסק הדין ודין הבקשה להידחות".

בתשובתה מיום 22/03/07 טענה המשיבה בקצרה, כי הנושא הנדון בפרשת נועם נגד רביב, כי הנושא הנדון באותו עניין, מתייחס לפעולתו של הרשם בתוקף סמכותו המנהלית, שערעור על פעולה זו נעשה בבית משפט לעניינים מנהליים, ולא של פסק דין של הרשם בתוקף סמכותו השיפוטית כמו במקרה שלנו שעליו אין ערעור כלל.

עוד הוסיפה המשיבה, כי אין בבקשת המבקשים הפנייה לאף אסמכתא או מקור חוקי אחר, העשוי להקנות לרשם סמכות לעיכוב ביצוע או ליתן סעדי צווים זמניים לאחר שסיים את תפקידו.

מסקנת המשיבה היא שאת בקשתם היו - לכל היותר - צריכים המבקשים להפנות לבג"צ במסגרת הסמכויות המוקנות לו להענקת סעדי ביניים – על פי תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק התשמ"ד- 1984.

הדיון בבקשה-

23. בענייננו עסקינן בהליך שהחל ביום ה-10.10.01 בו מונה עורך הדין משה שפורן על פי סעיף 52(2) לפקודות האגודות השיתופיות ותקנות האגודות השיתופיות(בוררות וסכסוכים) תשל"ב -1972, כבורר יחיד לדון בנשוא הסכסוך בין הצדדים.

הבורר נתן החלטתו ביום 04.09.05, ובה קבע כי יש לשייך למבקשים את 16,295 יחידות ההשתתפות אשר הקצתה תנובה למשיבה.

על החלטתו של הבורר הוגש ערעור אשר נידון בפני, ובו קבעתי בהחלטתי מיום 05/12/06 כי יבוטל פסק הבורר, ונדחתה עמדתם של המבקשים בכל הקשור לשיוך המניות נשוא הערעור.

ההחלטה ניתנה מתוקף סעיף 52 (4) לפקודת האגודות השיתופיות. מעמדה של החלטת הרשם כערכאת ערעור מעוגנת בסעיף 52 (5):

פשיטא מלשון הסעיף כי החלטה היוצאת תחת ידי, בתפקידי כערכאת ערעור, תהא החלטה סופית שלא ניתן לערער עליה עוד.

מקובלת עלי עמדת המשיבה – כי המבקשים נתפסו לכלל טעות בטענתם כי הבג"צ שהוגש הינו ערעור על החלטתי, שכן על החלטתי אין עוד ערעור כאמור. בלשון זו נקטו המבקשים בכותרת העתירה לבג"צ:

"ערעור על החלטת כבוד רשם האגודות השיתופיות".

וכן הוסיפו בפסקה 2 לבקשה זו:

"על החלטת הרשם הוגש ערעור לבית המשפט העליון בתיק בג"צ..." (ההדגשות שלי –א.ז).

תקיפתם של פסקי דין סופיים או החלטה שאין עליה ערעור, במסגרת בג"צ שונה במהותה מתקיפה רגילה של פסק דין או החלטה במסגרת בית משפט המשמש כערכאת ערעור. ההליך בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, אינו מתנהל בדרך של ערעור אלא בדרך של עתירה, שמהותה שונה מהליך של ערעור (ראה תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק התשמ"ד – 1984).

החלטתי האמורה, כמוה כפסק דין סופי של בית דין אחר הנתון לפיקוחו של בג"צ. כפי שהעלתה המשיבה בתגובתה, דומה הדבר להחלטת ביה"ד הארצי לעבודה כטריבונל משפטי הכפוף לביקורת בג"צ, כפי שנעשה במס' מקרים. משניתן פסק דין סופי בבית הדין הארצי לעבודה כערכאת ערעור, שוב אין בית הדין מוסמך לעכב את ביצוע פסק הדין, לא כל שכן להעניק צו מניעה לתקופה שבה עומד פסק הדין למבחן בג"ץ. ראה בש"א 863/06 הדסה ביטון נ' בית דינה – מעון הורים:

על מנת לבצע פעולה מן הפעולות הנדרשות על ידי המבקשים, עליהם להצביע על אסמכתא חוקית לפעולה המבוקשת. ומשאין בנמצא אסמכתא שכזו לא אוכל להורות על עיכוב ביצוע או כל פעולה אחרת מן הפעולות העולות מבקשתם.

ככלל- בג"צ מתערב בהחלטות הרשם במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטותיו השיפוטיות, בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, נראה שפסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית והשני, מקום ששיקולי צדק מחייבים התערבות. ראה בג"צ 525/84 חטיב נ בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מ (1) 673 בעמוד 693. על יסוד דברים אלו ממשיך בית המשפט ואומר:

" אם קיימים מבחר או מספר של אפשרויות לפתרונה המשפטי הנכון של הבעיה, או אם יכולות להיות גישות סבירות חלופיות לאותה סוגיה, רצוי שבית המשפט ייטה לכיוון אי ההתערבות. מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך, שבה היה בוחר בית-משפט זה ואשר שונה מזו ששימשה את בית הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין".

מבלי להיכנס לסיכויי התביעה כפי שעולה מתשובת המשיבה, מרגע שניתנה החלטתי ביום 05/12/06 , סיימתי את תפקידי כערכאת ערעור ושוב אין אני חוזר לדון בה או מוסמך לתת צו המורה על עיכוב החלטתי או צו אחר.

בתשובתו של ב"כ המבקשים מיום 21/03/07 לתגובת האגודה, גזר ב"כ המבקשים מהאמור בסעיף 5 (2) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים ובתוספת השנייה לחוק בפסקה 1 לענייננו, וטען כי תקיפת החלטה של הרשם בענייני בוררות בסכסוכים – מכונה ערעור.

אלא שהאמור בתוספת השנייה לחוק, מסייג את סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים ומוציא מסמכותו ערעור על החלטות הרשם בענייני בוררות בסכסוכים. כוונת החוק היא, להתיר ערעורים מנהליים על החלטת הרשם, ולא ערעורים בנושאים כגון דא. על כן השוואתו של ב"כ המבקשים בטעות יסודה ואין ללמוד מהאמור בחוק ובתוספת שבו, כי ערעור על החלטת הרשם בענייני בוררות בסכסוכים נקראת ערעור.

ב"כ המבקשים טען עוד כי סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים כאמור בחוק ובתוספת השנייה היא:

"ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות...למעט בענייני... בוררות בסכסוכים".

באמירתו זו, סותר בא כוח המבקשים את עצמו שכן, האמור בתוספת קובע כי ניתן לערער על החלטת הרשם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים למעט בענייני בוררות בסכסוכים! במקרה דנן עסקינן בבוררות סכסוך מובהקת, שהוגשה בדרך של עתירה לבג"צ ולא בדרך של ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים.

יתרה מכך, במסגרת ההחלטה דנתי כבר בכל הטענות שהעלו המבקשים בעתירה לבג"צ, והחלטתי מדברת בעד עצמה. מה גם שהאסיפה הכללית של האגודה טרם התכנסה וטרם אמרה את דברה בנושא. ומשכך, אין גם בסיס משפטי למנוע את כינוסה של האסיפה הכללית או לאסור עליה לדון בכל עניין שתחפוץ בו. על כן, גם אילו היתה הסמכות בידי, לא הייתי מוצא מקום לעכב את ביצועה של ההחלטה.

מנקודת מוצאם של המבקשים, לו ניתן היה צו כאמור בבקשתם, היה יוצר הדבר מצב אבסורדי ולא הגיוני, שכן אם כל פסק דין סופי המסווג ככזה, לאחר שעבר בכל הצינורות המקובלים עד לערכאת הערעור - היה מעוכב עד להגשת בג"צ בעניינו - הרי היה יוצר הדבר פסק דין ללא שיניים ובעל הדין שלזכותו ניתן פסק הדין, לא היה יכול לממש את זכותו לפי הפסק, עד להכרעת בג"צ.

על יסוד הדברים האמורים לעיל הנני דוחה את בקשותיהם של המבקשים בבקשה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום 26/03/07

אורי זליגמן, עו"ד