גביית ארנונה בגין נכס שאינו משמש למגורים ולא משמש לפעילות עסקית

באיזה שיעור תוטל ארנונה בגין נכס שאינו משמש למגורים ואף אינו משמש לפעילות עסקית? או, בלשון אחר, כיצד יקבע שיעור הארנונה בגין נכס המוחזק בידי מלכ"ר? זו השאלה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב בעתירה שהגישה החברה להגנת הטבע כנגד עיריית ת"א[1].

החברה להגנת הטבע (להלן- "העותרת") הינה עמותה רשומה המוכרת כמוסד ללא כוונת רווח. העותרת מחזיקה בנכס המשמש כמשרדיה (להלן- "הנכס") אשר נמצא בתחומה של עיריית ת"א (להלן- "העירייה").

עוד בשנת 2005 החליטה העירייה בהתאם לצו הארנונה שלה לסווג את נכס המשיבה לפי "בניינים שאינם משמשים למגורים", היינו, לפי תעריף ארנונה לעסקים הנגזר מהסיווג המצוי בתקנות ההסדרים כשהסיווג הרלוונטי לנו הינו: "משרדים, שירות ומסחר..." . החלטה זו התקבלה מאחר ולא קיים תעריף נפרד וספציפי המשמש את העירייה לסיווג נכס בו מבוצעת פעילות שאינה עסקית. כמובן שלטעמה של העותרת סיווג שכזה אינו מקובל שכן אינה מקיימת כל פעילות עסקית במשרדיה ואף אינה משיגה כל רווח כלכלי מפעילותה.

בטרם נבחן את הפלוגתא המתעוררת בין הצדדים ואך בכדי לסבר את האוזן נפרט במקצת מאין נובעת סמכותה של המועצה לגבות ארנונה ונוסיף בעניין המבחן לפיו נקבע סיווגו של נכס לצורך גביית ארנונה. סמכות המועצה לגבות ארנונה נקבעה בחוק ההסדרים במשק המדינה[2], (להלן- "חוק ההסדרים"). חוק ההסדרים קובע בסעיף 8(א): "המועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס". זאת ועוד, לפי הפסיקה סיווגו של הנכס נעשה בעיקרו על פי מבחן השימוש הכולל בחובו מדדים כגון: תכונות המשתמש, שיקולי רווחיות ומהות הפעילות. יחד עם זאת, פסק הדין 8588/00 בעניין עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת [3], דחה את הטענה כי זהות המחזיק נמנה על הקריטריונים הרלוונטיים לסיווג נכס, וזאת במטרה להשוות בין נישומים ולקבוע תעריף אחד לנכסים הדומים במהותם, בלי קשר למחזיק בהם.

אם כן, לענייננו, טענתה של העותרת כי הסיווג: "משרדים, שירותים ומסחר..." שבתקנות ההסדרים כולל אך ורק נכסים בהם מבוצעת פעילות עסקית, אינה יכולה להתקבל. העותרת, כפי שקובעת סגן נשיא בית המשפט השופטת קובו אסתר, לא הגדירה מהי אותה "פעילות עסקית". לדידה של השופטת, אין בכך שהעותרת אינה משיגה רווח כלכלי מן הנכס בכדי לשנות את הסיווג שהעניקה לו העירייה.

בנוסף לכך קובעת השופטת כי לרשות שיקול דעת רחב בקביעת סיווגי הנכסים לצורך ארנונה, שכן הרשות המקומית מיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, היקף השירותים שעליה לספק לתושבים ואופן חלוקת הנטל בין כל תושביה שמחזיקים בנכסים החייבים בארנונה. התערבות בשיקול דעת הרשות בהפעלת סמכותה נעשית בצורה זהירה ורק כאשר הפעלת הסמכות לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

לבסוף קובעת כבוד השופטת כי דין העתירה להידחות וכן כי: "דרך המלך לתשלום שיעור ארנונה מופחת לנכסים כדוגמת נכס העותרת מצוי בפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938", ולא באמצעות עקיפת הפקודה על דרך של קביעת תעריף ארנונה מופחת בצו הארנונה שפרסמה העירייה.

[1] עת"מ (מחוזי ת"א), החברה להגנת הטבע נ' עיריית תל אביב, המאגר המשפטי הישראלי- נבו.

[2] חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג- 1999.

6 ע"א 8588/00, עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת, פ"ד נז(3) 337 (2003).