גן האירועים ימשיך לפעול - קיבוץ יקום ומנהלו זוכו מאישום של שימוש חורג במקרקעין בהפעלת גן אירועים
קיבוץ יקום חכר ממינהל מקרקעי ישראל מקרקעין אשר מצויים בתחום המועצה האזורית חוף השרון והועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, ובין הצדדים נחתם במרץ 2002 הסכם פיתוח, כשתוספת להסכם נחתמה כעבור 6 שנים, במרץ 2008.
מתוך המקרקעין, השכיר הקיבוץ לחאן האביב אירועים, שטח של כ-12 דונמים, כשבהסכם השכירות הוגדר, כי השימוש בשטח יהיה לטובת מסיבות, חתונות, בר מצוות, ריקודים וכד', לרבות הפעלת מזנון שישרת את באי האתר, ואכן בין שנת 2004 ועד למועד הגשת כתב האישום, הפעילה במקום חאן האביב גן אירועים בשם האגם.
מדינת ישראל הגישה כתב אישום כנגד חאן האביב אירועים ומנהלה וכנגד קיבוץ יקום ומנהלו, ובית משפט השלום בנתניה הרשיע אותם בשימוש חורג ללא היתר בנכס מקרקעין, זאת, לאחר שמצא כי תוכנית התב"ע החלה על מקרקעין מתירה שימוש בהם לצרכי אירועי נופש, ספורט ובידור בלבד, והשימוש במקרקרעין כבגן אירועים מהווה ישמוש חורג שנעשה ללא היתר, כפי שמחייב הדין.
הנאשמים העלו טענת הגנה מן הצדק שנדחתה על ידי בית משפט השלום, לאחר שנמצא כי לא נפל פגם בהתנהגות רשויות המדינה ולא היה בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשמים. מעבר לכך, לא דן בית משפט השלום בטענות הנוספות שהעלו הנאשמים, והרשיע אותם, כאמור, תוך שהוא מנמק הרשעתו בכך שהם עשו דין לעצמם, בהעדיפם את האינטרסים הפרטיים שלהם על פני אינטרס הציבור.
הקיבוץ וחאן אירועים נידונו לתשלום קנס בסך 150,000 ₪ כל אחד, ואילו כל אחד מן המנהלים נידון לתשלום קנס בגובה 50,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם.
בינואר 2011 ערערו ארבעת הנאשמים לבית משפט המחוזי מרכז, שבהסכמת הצדדים קיבל את הערעור, בכפוף להגשת בקשה להיתר שימוש חורג לשם הפעלת המקום כגן אירועים, תוך 90 ימים מיום מתן פסק הדין.
בנוסף, החליט בית המשפט כי צו איסור השימוש החורג יעמוד בתוקפו למשך 9 חודשים בלבד, וכי ההרשעה תשאר על כנה. על החלטה זו ערערו הנאשמים לבית המשפט העליון, שקבע, כי בנסיבות העניין, יוחזר התיק לשמיעה מחדש בבית משפט המחוזי וזהו הדיון שלפנינו, כשבינתיים יעוכב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש השלום, עד לסוף שנת 2012.
כל המערערים טענו טענות דומות שעיקרן התעלמות בית משפט השלום מטענותיהם בהליך לפניו, וטעויות שנעשו בפסק הדין, כגון קביעת בית המשפט כי התב"ע החלה אינה מתירה שימוש במקרקעין לצרכי גן אירועים, אי זיכוים לאחר שהוכיחו, כי העבירה נעברה שלא בידיעתם ועוד. מעבר לכך, מנהל הקיבוץ טען כי הרשעתו בטעות יסודה, שכן הוא לא כיהן כמנהל פעיל במטעם הקייבוץ בתקופה הרלוונטית לכתב האישום.
מנגד טענה המדינה, כי המערערים לא הציגו כל ראיה לתמוך בגרסתם לפיה התב"ע החלה על המקרקעין מתירה שימוש במקום כבגן אירועים, ויותר מכך, הקיבוץ היה בין יוזמי התב"ע, מה שמחזק את גישת המדינה לפיה גן אירועים אינו נכלל בשימוש שהתירה התב"ע, שכן אילו ביקש הקיבוץ להפעיל במקום גן אירועים, היה מקפיד לערוך את התב"ע באופן שיכלול תכלית זו מפורשות.
בית המשפט המחוזי שמע את טענות צדדים, והגיע לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לזכות את המערערים מן האישומים המיוחסים להם.
בית המשפט בחן את התב"ע שמטרתה היתה לקבוע שטח לאתר משולב נופש, ספורט ובידור, ונקבעו בה מספר תכליות ושימושים מותרים: דרכי גישה; אזורי פיקניק; חניונים; אגם שיט; ספורט נופש ובידור; כפר נופש; חוות בריאות; מתקנים; מבני שירות ומבנים לבידור, אוכל ושירותים;
למעשה, עיקר המחלוקת בין הצדדים, נסוב סביב השאלה – האם מדובר ברשימה סגורה אשר כוללת את כלל השימושים המותרים בקרקע וממילא הפעלת גן האירועים היותה שימוש חורג המצדיקה הרשעה או שמא מדובר ברשימה המאפשרת פרשנות והרחבת השימושים המוגדרים בה, ואז ניתן יהיה להגיע למסקנה כי הפרשנות המרחיבה שנתנו המערערים לרשימה המפורטת היתה סבירה בנסיבות העניין.
על מנת להכריע בשאלה זו, בחן בית המשפט את ההסכם בין הקיבוץ למינהל משנת 2002, שבו נאמר כי המגרש יוחכר לקיבוץ בתנאי שהוא יפתח את המגרש ויבנה עליו מבנים שישמשו למטרת ההקצאה של תיירות במגזר החלקאי, ובין המבנים נכלל גם גן אירועים. יותר מכך, גם בתוספת להסכם משנת 2008 צוין במפורש כחלק מהמבנים גם גן אירועים. ומכאן למד בית המשפט, כי הבנת המערערים שהתב"ע כוללת גם גן אירועים, הייתה משותפת להם ולמדינה, קרי – למינהל.
חיזוק נוסף מצא בית המשפט בכך שהקיבוץ ביקש מהמועצה האזורית רישיון לניהול עסק מסוג גן אירועים ונענה בחיוב, ויש בכך כדי לגלות, כי גם המועצה סברה שהתב"ע מתירה שימוש במקרקעין כבגן אירועים.
עוד הוסיף בית המשפט, כי עד פרסום דו"ח מבקר המדינה בנוגע להקמת גני אירועים באזור המרכז, התירה המדינה, בפועל, את פעילות גן האירועים ומעולם לא הודיעה או התריעה על כך שהשימוש במקרקעין מהווה שימוש חורג, ורק לאחר פרסום הדו"ח פעלה להגשת כתב אישום, ויש בכך כדי לגלות שהפרשנות לה טוענים המערערים הייתה מקובלת על המדינה עד פרסום דו"ח המבקר.
מכל האמור למד בית המשפט, כי פרשנות המערערים להוראות התב"ע, הייתה, לכל הפחות, פרשנות סבירה בנסיבות העניין, ויותר מכך, היא הייתה פרשנות בלתי נמנעת, בנסיבות העניין. למסקנה זו ניתן להגיע גם מההיבט של פרשנות תכליתית בפלילים, לפיה כאשר יש יותר מפרשנות סבירה אחת, יש לבחור את הפרשנות המיטיבה עם הנאשמים.
למסקנה זו של בית המשפט מספר נפקויות. ראשית, יש בה כדי להצביע על טעם לפגם בהתנהלות המדינה; שנית, יש בה כדי לבסס את ההגנה של טעות במצב דברים, וכן לבסס הגנה לפי חוק התכנון והבניה שכן הם נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק;
הערעור מתקבל, המערערים מזוכים מכל האישומים שבכתב האישום, וכן נקבע כי גן האירועים ימשיך לפעול במתכונתו הנוכחית עד לסיומו של חודש אפריל 2013.
ניתן ב- כ"א תמוז, תשע"ב, 11 ביולי 2012, בהעדר הצדדים.
