דחיית ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי המחייב את המועצה המקומית גן יבנה לפעול לגביית תשלומים מבעלי מקרקעין שנהנים מעבודות פיתוח שבוצעו בתחום שטחה
לפני ביהמ"ש העליון ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו התקבלה תביעתה של ר.א חברת פיתוח גני יבנה בחלקה.
תחילת הסכסוך עת נכרתו שני הסכמים בין החברה למועצה לביצוע עבודות פיתוח במקרקעין בשטח המועצה בשנת 1995, ובחלוף השנים נחתם הסכם נוסף בין הצדדים. אין חולק כי בעלי זכויות בחלק מן המקרקעין בהם בוצעו העבודות טרם שילמו את חלקם תמורת העבודות. לטענת החברה, ע"פ ההסכמים והתחייבות המועצה, היה עליה לגבות מיתר בעלי הזכויות את התמורה המגיעה לה בגין העבודות.
מנגד, המועצה טענה כי הן ע"פ ההסכמים והן בהתאם להוראות חוקי העזר הרלבנטיים, אין היא חייבת ואף אינה מוסמכת לגבות אגרת פיתוח מבעלי הזכויות ביוזמתה, אלא רק במועד הגשת בקשה להיתר בניה באותם מקרקעין. כמו כן טענה המועצה, כי מנהל החברה ובעל המניות בה בקיא בעסקי הנדל"ן ברשות, וכי אין זה ההסכם הראשון עליו הוא חתם עם המועצה, וכי הוא אף היה חבר במועצה בעצמו. בנוסף טענה המועצה, כי לא הציגה מצג כלשהו לפיו היא מוסמכת לגבות עבור החברה את התשלומים דנן, וכי כל התחייבויותיה מצויות במפורש בהסכם שנחתם בין הצדדים.
ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהורות למועצה המקומית גן יבנה לשלם לחברה את הסכומים שנתבקשו בעבור עבודות פיתוח שבצעה בשטחה, אך חלף זאת, ביהמ"ש חייב את המועצה לפעול לגביית הסכומים הללו עבור החברה מבעלי המקרקעין הנהנים מעבודות הפיתוח שביצעה.
בערעור שנמצא מלפני ביהמ"ש כעת טוענת החברה, כי שגה ביהמ"ש המחוזי משלא קבע בפסה"ד כי המועצה היא זו שחייבת בתשלום הכספים שנתבעו ע"י החברה, וכי הסעד המבוקש איננו אכיפת הסכמי הפיתוח אלא תשלום הנזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מהפרת ההסכמים. בנוסף טוענת החברה, כי שגה ביהמ"ש המחוזי בפסקו סכומים נמוכים מהסכומים שהוציאה בפועל, והשגיאה נובעת מהשמטת עלויות רבות מן החישוב, כגון: עלויות עבודות התאורה, עלויות עבודות הגינון והמדרכות ועוד.
המועצה טוענת לעומתה, כי ע"פ הסכמי הפיתוח אין לחברה כל זכות תשלום במישרין מהמועצה בעבור עבודות הפיתוח, והיא סומכת ידיה על קביעת ביהמ"ש המחוזי. בנוסף טוענת המועצה, כי העלויות שלכאורה הושמטו מהחישוב ע"פ החברה, כלל לא נתמכו בחשבוניות או נזכרו בכתב התביעה.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי יש לדחות את הערעור לאור תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות חריג לחובת ההנמקה של ביהמ"ש שלערעור בהתקיים 3 תנאים: אין מקום לדחות את הממצאים של הערכאה הדיונית, הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנותיה המשפטיות וכי פס"ד אינו מגלה טעות שבדין. במקרה דנן, החברה שבה וטענה טענות הדומות לאלו שנטענו על ידה בביהמ"ש המחוזי, כאשר הן נדונו וקיבלו מענה מקיף בפסה"ד של המחוזי, והממצאים אליהם הגיע ביהמ"ש המחוזי עומדים במבחן הסבירות וההיגיון.
לפיכך, לא מצא ביהמ"ש כי נפלה שגגה בקביעת ביהמ"ש באשר לעלויות ביצוע העבודות, שנקבעו על סמך ראיות ועדויות מטעם הצדדים, וכן נקבע כי לא נפלה שגגה בקביעת ביהמ"ש המחוזי שהמועצה אינה חייבת בתשלום הוצאות עבודות הפיתוח באופן ישיר, אם כי בעלי הזכויות במגרשים.
ביהמ"ש העליון קבע כי ללא קשר לשיקולים רבים ואחרים, ביהמ"ש יכול לדון בדרך ניהול ההליך ולרבות במידת ההכבדה שלא לצורך על בעל הדין שכנגד, הכוונת המשפט ובזבוז הזמן השיפוטי בישראל. במקרה דנן, קבע ביהמ"ש כי החברה ניהלה הליך מסורבל, תוף הגשת מסמכים רבים שלא לצורך, ומבלי לקשור ולהבהיר את הרלבנטיות שלהם, ועובדה זו מכבידה על עבודת הצד שכנגד ועל בימה"ש, ועל רקע כל זאת דחה ביהמ"ש את הערעור שהגישה החברה.
נפסק על החברה לשלם למועצה סך של 10,000 ₪.
ניתן ביום י"ג בשבט תע"ה, ה2 בפברואר 2015, בהעדר הצדדים.
