דירה וחצי שויכה לחבר קיבוץ להבות הבשן, על אף זכאותו העקרונית לשיוך שתי דירות

נחשון, נכה צה"ל, הינו חבר קיבוץ להבות הבשן המתגורר באחת הדירות. בשכנות לנחשון מתגוררת משפחה נוספת, ובין שתי הדירות מפרידה דירה אמצעית, והיא העומדת ביסוד המחלוקת בין הצדדים.

בתחילה, החליט הקיבוץ לשייך לנחשון את שתי הדירות, אך בעקבות ערר שהגישה המשפחה הנוספת, שונתה החלטה זו, והקיבוץ התעד לשייך דירה וחצי לנחשון ודירה וחצי למשפחה הנוספת. הקיבוץ טען אמנם, כי בין ההליכים הללו הוצע לנחשון חלופות שונות בדמות פיצוי כספי והרחבת דירתו, אך לטענת נחשון הוא כלל לא ידע על ההצעות הללו בטרם החל המשפט.

בעקבות האמור הגיש נחשון תביעה זו כנגד הקיבוץ, במסגרתה טען כי על רקע מצבו המיוחד ונסיבותיו, ולאור התערבות משרד הביטחון, יש לראות בהחלטה הראשונה של הקיבוץ כמחייבת, ולדחות את ניסיון הקיבוץ להתנער ממנה. לדבריו, קבלת הערעור אשר הגישה המשפחה הנוספת נעשה שלא כדין, בניגוד לכללי הצד הטבעי ומבלי שנתנה לנחשון הזדמנות להעלות את טענותיו בנידון. נחשון אף הוסיף, כי במשך כל שנות חייו בקיבוץ, זכה ליחס מזלזל ומשפיל מצד הקיבוץ וחבריו, וכחלק מיחס זה, הוא היחיד מבין חברי הקיבוץ שהוקצתה לו דירה קטנה וישנה.

מנגד טען הקיבוץ, כי לא זו בלבד שנחשון לא קופח בכל תקופת היותו חבר הקיבוץ, אלא אף קיבל מהקיבוץ סיוע כלכלי ונפשי, כמו גם יחס מיוחד, וזאת חרף הפרות חוזרות של החלטות הקיבוץ. עוד הוסיף הקיבוץ, כי כל ההחלטות הקובעות את מפת החלוקה והאיזונים אושרו באסיפת הקיבוץ כדין, וכי ע"פ ההלכה הפסוקה לא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטות האסיפה הכללית, קל וחומר כאשר לא הוצג כל טעם להתערבות זו.

לבסוף טען הקיבוץ, כי לאורך כל הדרך ניהל דין ודברים עם נחשון במטרה לסייע לו, ברם נחשון שינה את דרישותיו מספר פעמים, וכפועל יוצא כשל המשא ומתן אתו.

דיון והכרעה

בתחילה, ביהמ"ש חילק את הדיון ל2 סוגיות: הראשונה, האם לנחשון זכאות עקרונית לשיוך שתי דירות. והשנייה, יישום הזכאות לקבלת הדירות במסגרת הליך השיוך.

בשלב הראשון, קבע ביהמ"ש כי החלטת הקיבוץ לשייך לנחשון שתי דירות התקבלה לאחר התערבות משרד הביטחון, והיא עולה ממכתב אשר שלח הקיבוץ אל משרד הביטחון, בו נכתב כי הקיבוץ החליט להקצות לנחשון את שתי הדירות, אך סייג זאת בכך שעדין אין ודאות מלאה שמהלך זה יושלם, והוא תלוי בהסכמות פנימיות של כללי חברי הקיבוץ והרשויות. מכאן הסיק ביהמ"ש, כי הזכאות העקרונית של נחשון לשתי דירות הוגדרה במכתב דנן, תוך שהובהר כי בשלב השיוך, ייתכן ולא תתקבל מלוא הזכאות.

בשלב השני, קבע ביהמ"ש כי המתווה שהוצע לאחר ערעורה של המשפחה הנוספת, כלל חלוקה של הדירות על פי קריטריונים ברורים ונהירים, שלא הוכח כי נפל פגם בקביעתם, המצדיק את התערבות ביהמ"ש.

מעבר לכך, ביהמ"ש מצא כי החלטת הקיבוץ שהתקבלה הינה נכונה, ראויה וצודקת בנסיבות העניין, לאחר שהתברר כי קיימות זכויות של צדדים נוספים שעשויים להיפגע מההחלטה לשייך את הדירה האמצעית כולה לנחשון.

לבסוף, ציין ביהמ"ש כי היות ונושא הפיצוי הכספי לא עלה במסגרת כתב התביעה, לא נפסק לנחשון כל פיצוי כספי, אך יש לאפשר לו לפצל את סעדיו, ולהגיש תביעה נפרדת בגין פיצוי כספי, וזאת לאור התרשמות ביהמ"ש כי הוא אכן זכאי שיתבררו טענותיו ביחס לפיצוי כספי מהקיבוץ.

ביהמ"ש קבע כי לנחשון זכאות עקרונית לכך שישויכו לו שתי דירות, אך הואיל והחלטת הקיבוץ לשייך לו דירה וחצי היא החלטה סבירה ושוויונית, שהתקבלה בסמכות וכדין, הרי שמשמעות הדברים היא כי בהליך השיוך יוקצו לו דירה וחצי בלבד, תוך עריכת חישוב על פי כללי האיזון שנקבעו בהחלטות הקיבוץ.

בנסיבות העניין, לא חויבו הצדדים בהוצאות.

ניתן ביום י' חשוון תשע"ה, 3 בנובמבר 2014, בהעדר הצדדים.