האחים לוטרינגר בע''מ רצו גם וגם וגם. גם לעתור בבית המשפט לעניינים מנהליים, גם לערור ערעור מנהלי וגם להתגונן בבית המשפט האזרחי.

מועצה אזורית דרום השרון ( להלן: "המועצה") הגישה כנגד האחים לוטרינגר בע"מ (להלן "החברה") תביעה לתשלום ארנונה לשנים 2005-2008 בגין אחזקת האחים בנכס המצוי בתחום שיפוטה של המועצה.

החברה  הגישה השגה בעניין שומת הארנונה למנהל הארנונה. השגתה נדחתה, והחברה  ערערה לועדת הערר לענייני ארנונה כללית. ביום 21.7.08 נתנה ועדת הערר החלטה בעניינה של החברה . במסגרתה נדחתה טענתה העיקרית בעניין סיווג חלק משטחי הנכס הבנויים כבית אריזה, ולא כשטח חקלאי, והתקבלה טענתה האחרת, באשר לביטול חיוב ארנונה בגין שטחים שסווגו כ"קרקע תפוסה". על החלטת ועדת הערר הגישה החברה  ערעור מינהלי לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א, אשר הוגש ביום 13.11.08. בנוסף ובמקביל הגישה החברה עתירה מינהלית לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

המועצה מצידה ערכה תחשיב בהתאם להחלטת ועדת הערר, והגישה את דרישת התשלום לחברה. למרות זאת, טרם שולם החוב,  ומכאן התביעה בסדר דין מקוצר, מאחר ואין לחברה זכות להגיש כתב בגנה בהליך זה. החברה הגישה בקשת רשות להתגונן.

הרקע

טוענת החברה  שיש לסווג את בית האריזה לפי סיווג שטח חקלאי  ולא על פי סיווג ספציפי לבית אריזה. החברה  מוצאת חיזוק לטענתה זו באמרת אגב של ועדת הערר במסגרת ההחלטה. "לא מצאנו כל הסבר ובוודאי לא הסבר סביר, לקיומו של סיווג ספציפי ל"בית אריזה" וזאת מתוך שורה ארוכה של "מבנים חקלאיים" אשר מסווגים כולם במסגרת סיווג "מבנה חקלאי"  "סתם" ".

החברה  מציינת כי בית האריזה הוא מבנה חקלאי. בבית האריזה מבוצעות עבודות מיון ואריזה של התוצרת החקלאית, ועל כן יש לסווג הנכס כשטח חקלאי.

יתר על כן, בתחומה של המועצה קיימים עשרות בתי אריזה, אולם רק כ-16 מהם מסווגים בסיווג בית אריזה. ולגבי יתר בתי האריזה לא קיימת דרישת ארנונה, אפילו לא לפי סיווג של שטח חקלאי. עולה מכאן, כי המועצה  מפלה בין בתי אריזה ונישומים שונים, אשר בתחום שיפוטה. 

באשר לחוב בגין קרקע תפוסה, טענה החברה, כי המקרקעין אינם עונים על התנאים לשם הגדרתם כקרקע תפוסה, מאחר והם משמשים ומוחזקים יחד עם בניין – בית האריזה, ויתר המקרקעין הינם קרקע חקלאית. בנקודה זו התקבל ערעורה של החברה לוועדת הערר, החיוב בגין "קרקע תפוסה" לשנת 2008 בוטל, והסכום שצוין בכתב התביעה חושב על פי החלטת ועדת הערר, המבטלת חיוב זה.

ועדת הערר דחתה הלכה למעשה את הטענה בדבר סיווג בית האריזה כמבנה חקלאי.

בנוסף, הגישה החברה עתירה מנהלית, בה עתרה  להורות על בטלותו של סיווג בית אריזה, לאור העדר חוקיות ואפליה.

החברה המבקשת נקטה בשני הליכים ספציפיים העומדים לרשותו של מי שמבקש לתקוף שומת ארנונה:  א. הגשת השגה למנהל הארנונה, שעל החלטתו ניתן לערור בפני ועדת הערר.  על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית המשפט  לעניינים מנהליים. ב. תקיפה ישירה של חוקיות או סבירות השומה, במסגרת עתירה מנהלית.

לא ניתן לעקוף מסלולים אלו באמצעות העלאת אותן טענות בבית משפט השלום במסגרת בקשת רשות להתגונן.   המקום הנכון והמתאים לברר טענות אלה של החברה הינו הערכאה המנהלית, ויש להעדיפה כמותב הנכון והמתאים ביותר לבירור הטענות שהעלתה  החברה, וודאי נכונים הדברים בשעה  שהחברה כבר פנתה ופתחה בהליכים אלה, והם תלויים ועומדים.

החברה הגישה סיכומי תשובה בהם הפנתה להלכה הכללית ביחס לרף ההוכחה הנדרש במסגרת בקשת רשות להתגונן. כמו כן, ציינה המבקשת כי מסורה לבית משפט זה סמכות נגררת לדון  בטענות החברה, מאחר והחברה נגררה להליכים דנן כתוצאה מתביעה שהגישה כנגדה המועצה.

בנוסף, מפנה החברה  לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשמ"ו – 1976, (להלן: "חוק ערר")  הקובע כי אף מי שלא הגיש השגה על תשלום ארנונה שחויב בו, רשאי להעלות טענותיו בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט.

עוד מציינת החברה כי טענותיה לעניין אי חוקיות סיווג בית אריזה  ואפליה פסולה, מהוות שאלות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, ועל כן, יכול וצריך בית-המשפט להידרש להן.

דיון והכרעה כבוד הרשמת עדי אייזדורפר

המבקש להשיג על החלטת מנהל הארנונה רשאי לנקוט בשני מסלולים חלופיים, כאשר הבחירה בין המסלולים תלויה בסוג הטענה שבפיו:

אם עוסקינן  בטענה הנוגעת למישור עובדתי של השומה, ומדובר בטענות המנויות בחוק הערר, עליו להגיש השגה בפני מנהל הארנונה. על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור לועדת הערר בשבתה כערכאת ערעור על החלטות מנהל הארנונה. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת ערעור מינהלי.

אם עסקינן בטענה שאיננה ממין הטענות בחוק הערר, כגון טענה הנוגעת לאי חוקיותו של סיווג כלשהו, או להעדר סבירות השומה, על החייב לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולתקוף את השומה.

עד להקמתו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בשנת 2000, הייתה מסורה סמכות זו לבית המשפט הגבוה לצדק, ולבית המשפט המחוזי הייתה סמכות מקבילה בעניין זה. בית המשפט העליון כי חלוקה זו מעוררת בעייתית אצל נישום המעוניין לתקוף חיוב בארנונה, שכן, לעתים עליו ללכת בשני מסלולים נפרדים: לגבי העניינים המנויים בחוק הערר יש לפנות למנהל הארנונה וועדת הערר, ובעניינים אחרים – לביהמ"ש לעניינים מנהליים. 

מקום שבו קבע המחוקק דרך להשיג או לערער על החלטות גוף כלשהו, הרי שעל הנישום לפנות לדרך זו, ורק במקרים חריגים יפתח בית המשפט שעריו בפני טענות, אשר על דרך השגרה, יש להביאן בדרך המיוחדת שנקבעה, ובהתאם לסמכויות שהוקנו לגופי הערר השונים בחוקים.

כפי שפורט לעיל, טענות החברה בבקשה שהגישה, נשאבו מן ההליכים המנהליים שבהם נקטה החברה: השגה למנהל הארנונה, ערעור בפני ועדת הערר והגשת ערעור לביהמ"ש לעניינים מנהליים על החלטת הועדה, ובמקביל – הגשת עתירה מנהלית לעניין בטלות סיווג בית האריזה. במצב דברים זה, אין מקום לאפשר העלאת טענות אלה אף בפני בימ"ש אזרחי.

אמנם נכונה הטענה כי ההליך דנן נפתח ביוזמת המועצה, תוך שהחברה נגררה אליו בעל כורחה, אבל  אין לאפשר לחברה להתגונן מפני התביעה באמצעות העלאת אותן טענות, "מינהליות טהורות" במהותן, אשר כאמור כבר הובאו בפני המותב "הטבעי" להן: הטריבונלים המינהליים השונים.

בכל הנוגע לשאלת הסיווג - הגישה השגה למנהל הארנונה, ואף ערר על החלטתו, שזוהי הדרך הראויה, בין היתר נוכח העובדה כי מדובר בטענה עובדתית – טכנית הנוגעת לסיווגו של נכס. אשר לתקיפת חוקיותו של סיווג בית האריזה וטענת האפליה, הרי שמדובר בטענה מהותית-משפטית, ובדין פנתה החברה בסוגיה זו בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר לו הסמכות לדון בטענות מעין אלה.

החברה טוענת, כי העניין  הוא בעל חשיבות ציבורית. בית המשפט לא מצאי שהעניין דנן מהווה עניין בעל שאלה ציבורית חשובה ומכרעת, המצדיק סטיה מדרך השגרה. אבל גם אם כן הרי חוקיות של סיווג  הינה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, הרי שממילא הובא עניין זה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.

סוף דבר

 לא עלה בידי החברה  להצביע על טענת הגנה הראויה להתברר בפני בימ"ש זה, 1

אשר על כן, הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית. ניתן בזאת פסק דין בהתאם לכתב התביעה, בהתחשב באמור ברישת ההחלטה, לעניין ביצוע תשלום סכום אשר אינו שנוי במחלוקת. ב"כ המשיבה יגיש פסיקתא לחתימה בהתאם.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתנה היום,  כ"ב ניסן תש"ע, 6 אפריל  2010.

לאתר הבית של מועצה אזורית דרום השרון.