האם אכיפה חלקית מצביעה בהכרח על אכיפה בררנית?

העתירה נסובה סביב טענת התנהלות מפלה ואכיפה בררנית של המשיבה כלפי העותר בכל הקשור להסרת שלטי העותרת בשטחי המשיבה. העותרת הינה חברה פרטית העוסקת בפרסום חוצות ולה שטחי ומתקני פרסום בתחום שיפוטה של המשיבה. 

רקע

ביום 27.2.2021, שלחה המשיבה מכתב לעותרת בו דרשה ממנה להסיר 13 שלטים בטענה כי הם מוצבים ללא היתר ובניגוד לדין. לאחר שיח בין השתיים ולאחר שהעותרת קיבלה ארכה לקיום הדרישה, המשיבה הגישה נגד העיריה תביעה. בטרם ניתן פסק דין, הצדדים הגיעו להסדר במסגרתו התחייבה העותרת להסיר את כל 40 שלטיה נעדרי ההיתר עד סוף שנת 2019.

לטענת העותרת, בין השנים 2019-2021 המשיבה הפעילה על העותרת לחץ, נקטה נגדה בהליכים שונים בחוסר תום לב ובאופן מפלה מבלי שתנהג בצורה דומה ליתר השלטים המוצבים בעיר. המשיבה ידעה כי הגשת כתב אישום כנגד העותרת ימנע ממנה את היכולת להציע עצמה במכרזים וזאת כאשר המשיבה לא דרשה את היתרי הבנייה כתנאי להצבת השלטים ואף הודיעה לעותרת כי היא אינה נזקקת להם ושהיא אינה מנפיקה אותם.

בעיר רמת השרון מוצבים כ-2,000 שלטים אשר לפי תקנות תכנון ובנייה נדרשים בהיתר. אף על פי כן, לטענת העותרת, רק ל-4 שלטים בשטח המשיבה קיים היתר.  המשיבה לא פעלה להסרת 1,996 השלטים נטולי ההיתר ועל כן, לטענת העותרת, המשיבה פעלה באופן שאינו שיווני וגלומה בו פגיעה קשה בחופש העיסוק ובזכות הקניין של העותרת. פעולות המשיבה מעידות על אכיפה בררנית ועל אפליה אסורה תוך יישום מדיניות לא שוויונית וזו מגולמת, בין היתר, על ידי הפרת התחייבות המשיבה לפרסם מכרז חדש לשילוט בתחילת שנת 2020, תוך הארכת הסכמים עם הזכייניות הקיימות.  

מנגד, המשיבה טוענת כי היא פעלה באופן שווה כנגד כלל חברות השילוט אשר לא פעלו כחוק ומכאן שלא קיימה אכיפה בררנית. לטענתה, דרישותיה להסרת שלטי העותר החלו בשנת 2013 ונמשכים עד היום. לאורך השנים, עיכבה העותרת את הליכי הסרת השלטים וגרמה למשיבה הוצאות בשל סילוק השלטים אשר הוצבו שלא כדין. העובדות אשר הוצגו על ידי העותרת בדבר קיומם של 1,996 שלטים המוצבים בעיר שלא כדין, שגויות, חסרות תום לב ומעוותות באופן קיצוני. כמו כן, העתירה הוגשה כנגד בעלי הדין הלא נכונים שכן הוועדה המקומית לתכנון ובנייה היא בעלת הסמכות בעניין אכיפת הדין הפלילי בנושא והיא מהווה אישיות משפטית נפרדת מהמשיבה.

יתר על כן, המשיבה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד שכן, העותרת ידעה על כוונות המשיבה להסיר את השלטים עוד מיום הדיון בין השתיים- 6.9.2018.

דיון והכרעה

ביחס לטענת המשיבה כי האכיפה בנושא דנן היא תחת חסותה של הוועדה המקומית ונתונה לבחינה במישור הפלילי, לעיתים אמנם ימנע ביהמ"ש המנהלי מלדון הנושאים הנידונים בהליכים אחרים אך מכיוון שהדיון במקרה זה נסוב סביב הפעלת שיקול דעת של רשות מקומית בנקיטת פעולות אכיפה, לא ניתן לסבור כי הדיון מחוץ לגדרו של המשפט המנהלי. עם זאת, ניתן לקבוע כי יש לדחות את העתירה באופן חלקי, ביחס למכלול סוגיות האכיפה המצויות בסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, מחמת עילת הסף של אי-צירוף הוועדה המקומית כמשיבה.

בעניין שיקול הדעת המנהלי של הרשות, הלכה היא כי ביהמ"ש ייטה שלא להתערב בשיקול דעת הרשויות אלא במקרים של חוסר סבירות קיצונית או מהותית או במקרה של חריגת הרשות מסמכותה. ביהמ"ש לא שוכנע כי המשיבה התנהלה באופן המפלה, לא במישור הכוונה ולא במישור התוצאה. כמו כן, העותרת לא ביססה תשתית מספקת לתמיכה בטענותיה. על יסוד האמור, לא הוכח כי המשיבה מתנערת מחובתה לאכוף את הדין כלפי חברות השילוט או כי האכיפה המבוצעת על ידה מתנהלת באופן בלתי שוויוני ומגמתי, באופן בררני או בלתי סביר. ייתכן כי לא בוצעה אכיפה מספקת, אך הואיל והעתירה לא תקפה החלטה פרטנית של המשיבה ולא הפנתה למחדל קונקרטי וממילא לא ניתן לבצע אכיפה מקיפה וכוללת, לא ניתן להגיד כי המשיבה נמנעה מאכיפת החוק והתנהלה באופן בלתי סביר.

סיכום

העתירה נדחית.

העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪ ובהוצאות כל אחת מהמשיבות הנוספות בסך 3,500 ₪ לכל אחת.