תיק מס' 2495/120/08 ישראל ופרומה הרשקוביץ ואח' נ' בית חורון אגודה שיתופית בע''מ

 

בפני רשם האגודות השיתופיות         תיק מס' 2495/120/08

 

 

בעניין:

 

ישראל ופרומה הרשקוביץ

שושנה ומשה ארביב

אורית ואלברט עייש

שלושתם יחד ע"י ב"כ עוה"ד יהונתן צבי

רח' יפו 68 ירושלים 94341

טל': 02-5377677 ; פקס: 02-5376699

 

 

המערערים;

 

 

- נ ג ד -

 

 

 

בית חורון אגודה שיתופית בע''מ

ע"י ב"כ עוה"ד דניאל רובינס

רח' בן יהודה 1 ירושלים 94624

טל: 02-6221922 ; פקס: 02-6256465

 

 

 

המשיבה;

 

 

 

החלטה

 

 

עיקרי העובדות שלעניין:

 

המערערים הינם חברים במשיבה. האסיפה הכללית של המשיבה החליטה להסדיר את נושא השמירה בישוב באמצעות חברת שמירה חיצונית. כמו כן אושר באסיפה  דרך ההשתתפות החברים בעלות הוצאות השמירה והחלוקה של התושבים בעלות ההוצאות.

 

במהלך התקופה שבין מאי 2006 ועד ליום הגשת התביעה חדלו המערערים לשלם לאגודה את עלות השמירה.

 

מכיוון ובתקנון המשיבה מוסדר נושא יישוב הסכסוכים שבין האגודה לחבריה ע"פ סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (חברות), מינתה עו"ד לאה רוזנטל, עוזרת הרשם ומנהלת מחלקת הבורריות במשרד הרשם, את מר יעקב לפידות כבורר (להלן: הבורר),  אשר בסופו של יום חייב את החברים לשלם למשיבה את עלות הוצאות השמירה בסך 2,911 ₪ בתוספת סך של 500 ₪ עבור הוצאות הליך הבוררות.

 

המערערים טענו בפני הבורר כי אין לחייבם בגין הוצאות השמירה, נוכח זאת שלמערערים מלאו כבר 60 שנה, ומשכך לא ניתן לחייבם בעלות דמי השמירה. טענה זו של המערערים נעוצה בסעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), התשכ"א-1961 (להלן ולעיל: חוק השמירה) אשר בו נאמר כי חובת השמירה היא על גבר שהוא בין גיל 18 לגיל 60.

 

הבורר בהחלטתו מיום 27.5.2008 מבהיר את סוגיית חוק השמירה וקובע את הסמכות שנתונה לאגודה לחייב את החברים בעלות הוצאות השמירה.

 

הבורר קבע בהחלטתו, כי יש לחייב את המערערים בדמי השמירה ונימק קביעה זו בכך, ששירותי השמירה בישוב בית חורון הפכו לשירות שאותו מספקת האגודה לכל חבר וחבר, כמו תאורה בישוב ושירותי מזכירות וכיו"ב, כך ששאלת הגיל אינה רלוונטית לעניין חיוב ההוצאות.

 

מכאן הערעור שבפניי.

 

עיקר טיעוני המערערת:

 

המערערים מסכימים עם החלטת הבורר כשלעצמה, היינו כי לאגודה סמכות לחייב באסיפה כללית את חבריה בעלות של שמירת הישוב, אך טוענים לחוסר סמכות של הבורר לדון בסוגיה זו.

 

לטענת המערערים סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (בוררות), מסדיר את נושא הבוררות שבין אגודה לחבריה, רק לדברים הקשורים לעסקי האגודה ולא לנושאים שעניינם כמיסים מוניציפאליים. כאסמכתא לכך תוקעים יתדותיהם המערערים בבג"ץ 258/85 עמר נ' פרץ מב(3) 485 ; בג"צ 921/89 מנחם נ' רשם האג"ש ובני ציון, פ"ד מד(1) 516;

 

המערערים סוברים כי הצו המתיר לרשויות מקומיות להעסיק שומרים בשכר (צו 432 של המפקד הצבאי), הינו מסמיך את ועד ההנהלה של הישוב בכובעו המוניציפאלי של הועד ולא בכובעו כאגודה השיתופיות. משכך, נושא השמירה בשכר הוא אינו מעסקי האגודה.

 

חברים באגודה שיתופית, חייבים לאגודה רק את אשר התחייבו בתקנון, וכל עוד אין התחייבות מפורשת בתקנון המשיבה, לפיה, החברים מתחייבים לשאת בדמי שמירה, אזי אין האגודה רשאית לחייבם בכך.

 

 

עיקר טיעוני המשיבה:

 

ראשית קובלת המשיבה על כך שהערעור על החלטת הבורר הוגשה באיחור ולפיכך דינו להידחות על הסף.

 

לטענת המשיבה אין ממש בדברי המערערים שנושא השמירה מוגדר כנושא מוניציפאלי, מכיוון והבסיס החוקי לגביית דמי השמירה מחברי המשיבה הינו בהחלטת האסיפה הכללית, שנתקיימה בשנת 1997 ובהחלטה נוספת מיום  30.3.2000 ולאחר מכן החלטה נוספת ביום 28.2.2002.

 

משכך, טוענת המשיבה כי יש לקיים את פסק הבורר ככתבו וכלשונו, ולדחות את טענת המערערים.

 

 

דיון והחלטה:

 

לא הבאתי בהחלטתי את שלל הטענות שהועלו בפני הבורר, מכיוון שבסופו של יום המערערים עצמם מסכימים עם פסק הבורר, לעניין הקביעה, שנושא הגיל אינו רלוונטי לחיוב השמירה של המשיבה. עיקר חיציהם של המערערים, מכוונים לחוסר סמכותו של הבורר, בניהול ההליך ולא על הנאמר בהחלטתו.

 

כאמור המערערים טוענים כי יש לדחות את פסק הבורר מחוסר סמכות לדון ע"פ סעיף 52 (2) לפקודת האגודות השיתופיות (בוררות), בעניינים שאינם מעסקי האגודה אלא כמיסים מוניציפאליים גרידא. טענה זו יש לדחותה מן הסיבות הבאות.

 

ראשית, טענה זו נטענה בשיהוי ולא הועלתה כלל לפני הבורר. אם סברו המערערים כי חובת הוצאות השמירה שמטילה עליהם המשיבה, הינה כעניין מוניציפאלי ולא מעסקי האגודה, הרי ששומה עליהם להעלות טענה זו עוד טרם מינוי הבורר, אך כאמור המערערים לא הזכירו, ולו בקורטוב, טענה זו בפני הבורר. כך שכיום לאחר שהבורר נתן את החלטתו, אז צועקים המה המערערים לחוסר סמכותו של הבורר, יש בכך בכדי לדחות את הטענה.

 

בספרו של חיים "נועם אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה" בעמ' 567 נכתב:

 

"יש חשיבות לאופן בו יבחר הטוען לטעון טענת חוסר סמכות. בדומה לנהוג בסדר דין האזרחי, צד אשר לא ינצל את ההזדמנות הראשונה לטועון לחוסק סמכות ויבחר לנהל את הבוררות והעלות את טענת חוסר הסמכות רק במועד מאוחר יותר, עלול לאבד את זכותו לטעון לחוסר סמכות".

 

יפים לעניין זה דבריו של השופט אור בעא 1049/94          דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן פ"ד נ(5) 820;

 

"תוצאה כזו (טענה של חוסר סמכות בשלב מאוחר –ההסבר שלי, א.ז.) , כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאובדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון".

 

דברים קל וחומר הם, כאשר המערערים טעונים חוסר סמכות לאחר שהבורר הוציא תחת ידו את החלטתו.

 

יתרה מזו, המערערים בעצמם מצהירים כי הינם מסכימים עם החלטת הבורר כשלעצמה, ושאכן לאגודה יש סמכות לחייבם בהוצאות השמירה, וכל טענתם היא לעניין חוסר הסמכות. צא וראה, כי המערערים אומרים בריש גלי כי כל טענתם היא לעניין גוף המחליט ולא גוף ההחלטה. כך שלא מצאתי טעם, לתת למערערים אפשרות להלאות את המשיבה בדיונים משפטיים מיותרים מלכתחילה.

 

לא זו בלבד שיש לדחות את הערעור מחמת השיהוי בטענת המערערים, הרי שגם בטענות לגופן אין ממש.

 

גולת הכותרת במחלוקת שבין המערערים למשיבה נעוץ בפרשנותו של סעיף 52 (2) בפקודת האגודות השיתופיות (בוררות) המגדיר את הליך הבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות.

52.       (1) רשאית אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרשם או באופן אחר....

(2) אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני הרשם לשם הכרעה כל סכסוך או סוג או סוגים של סכסוכים בנוגע לעסקי האגודה אשר יתגלעו -

            (א) בין חברים...

            (ב) בין חבר, מי שהיה חבר ...

            (ג) בין האגודה או הועד שלה...

            (ד)        בין האגודה ובין כל אגודה רשומה אחרת,

            הרי משקיבל הרשם את הבקשה לישוב הסכסוך רשאי הוא

            (אא)     ליישב את הסכסוך בעצמו, או

            (בב)     בכפוף לתקנות שתיקבענה, להעבירו לבורר או לבוררים..

 

 

אכן, הפקודה קובעת כי רק סכסוכים הנושקים לעסקי האגודה, הם שיכולים להתדיין במסגרת הליך בוררות. נשאלת השאלה האם החלטה שקיבלה האסיפה הכללית של המשיבה, בדבר חיוב חברי האגודה בהוצאות השמירה, הינה בגדר עסקי האגודה?!.

 

ראשית אדגיש כי גם אם נושא שמירה בישוב הינו עניין השייך כולו למיסים מוניציפאליים, הרי שאין בכך נפקא מינה לחיובם של המערערים כתושבים באגודה, לשלם לאגודה כספים אלו, ויוסבר.

 

גם במקום שישנה דיכוטומיה ברורה בין החיובים של האגודה וחיובים של הועד המקומי, עדיין רשאית האגודה לנהל את מערכת החיובים הדואלית כחשבון חובה אחד של חבר האגודה. דברים אלו נאמרו בכתובים פעמים רבות כך למשל בת.א חניאל מושב עובדים נ' סגל (לא פורסם); ת.א (ב"ש) 10207/97 להב נ' ועד מקומי עין יהב, נט (3) 133; כך שאם האגודה רשאית (במקרה שהוסמכה לכך) לגבות מן החבר מיסים המגיעים ממנו לרשות המוניציפאלית, דברים קל וחומר הם שרשאית האגודה לגבות את עלות השמירה ביישוב, שעה שהאסיפה הכללית קיבלה החלטה כדת וכדין בעניין זה.

 

גם ואכן נושא השמירה במשיבה הינו עניין שבמיסים מוניציפאליים, הרי שגם המערערים לא חולקים על כך, שהאגודה קיבלה על עצמה לגבות חוב זה. ממילא, מיניה וביה,  חוב זה הינו כחוב רגיל לכל דבר ועניין של החבר אל האגודה, ומדוע שלא יוכל להתברר בהליך הבוררות.

 

ודוק: סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות לא בא למעט ולהגדיר מהם עסקי האגודה, אלא בא לקבוע כי הליך הבוררות לפני הרשם יכול להתנהל רק כאשר הנושא נוגע לעסקי האגודה, קרי, הסכסוך הוא בין האגודה לחבריה. דבר זה נלמד גם מהחלופות הנמצאות בסעיפי המשנה של הסעיף. כך שברגע שהאגודה תובעת אחד מחבריה בגין חוב שהוא חייב לה, בהיותו חבר אגודה, הרי שזהו סכסוך עסקי הנוגע לעסקי האגודה.

 

זאת ועוד, הקטגוריזציה של נושא השמירה במשיבה יכול ויהיה עניין שבתחום המוניציפאלי, אך לפי שעה האסיפה הכללית היא שהחליטה עליו ומשכך, הרי שנושא זה הינו עניין שבעסקי האגודה. העובדה שסעיף השמירה הינו דואליסטי במהותו ויכול לשכון במסגרת חיובים לאגודה ובמסגרת חיובים לועד המקומי, אינה צריכה לגרוע מכך שיהיה ניתן להגדירו כעסקי האגודה ולא כתחום מוניציפאלי.

 

משל למה הדבר דומה?, נניח ואכן הועד המקומי (המוניציפאלי) מקיים שמירה של יישוב בעל שני שערים, במזרח ובמערב היישוב. הועד המקומי נאות לאבטח רק שער אחד משערי היישוב ואילו השער השני יישאר נעול נוכח היותו בלתי מאובטח. האגודה, הרואה לנגד עיניה את טובת התושבים, מחליטה לממן ממיסי החברים את השמירה על השער השני. דברים פשוטים הם, שהשמירה על השער השני הוא מעסקי האגודה, מכיוון שהאגודה החליטה לטפל בנושא שהועד המקומי מדיר רגליו ממנו. הנמשל הוא לענייננו, בכך שעל יישוב בית חורון לא חל הצו של המפקד הצבאי בעניין השמירה על היישוב ובשל כך הועד המקומי לא מממן עלות זו, וכאשר האגודה החליטה באסיפה הכללית לממן שירותי שמירה אלו, נהיר ובהיר שהחלטה זו, כמו גם העלויות שנושאת עימה, הינה מעסקי האגודה.

 

בדברים אלו יש לדחות את הסתמכותם של המערערים על בג"צ בפרשת בני ציון ובפרשת דוד פרץ שהובאו לעיל בעיקרי הטיעון. הסכסוך המשפטי שעליו נסוב הדיון שם היה במקרה שהתביעה שהתבררה הייתה נגד הועד המקומי ולא כנגד האגודה ועל כן נפסק שתביעה כזו אינה יכולה להתברר בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה. על כגון דא אמר בית המשפט העליון את דברו שאין לקיים הליך בוררות בתביעה של הועד המקומי, אך בין זה למקרה הקונקרטי שלפניי, ובו האגודה תובעת חבר על חוב, אין לעשות אנלוגיה.

 

לעת סיום אתן דעתי האם יש לסווג את נושא השמירה כעניין השייך לתחום המוניציפאלי או לתחום האגודה. נקבעה אבחנה על ידי בית המשפט בין סכסוך פנימי השייך לעסקי האגודה לבין סכסוך קונסטיטוציוני שאינו מוגדר כסכסוך של האגודה, ולכן ראוי שסכסוך כזה האחרון יתדיין בבית המשפט ולא בהליך בוררות ע"פ סעיף 52(2) לפקודה.

 

השאלה העולה מעליה האם להגדיר את חיובם של תושבי האגודה בהוצאות השמירה כסכסוך פנימי וכעסקי האגודה, או כסכסוך שאינו נחלת האגודה. הקריטריונים שנקבעו לאבחן בין סוגי הסכסוכים מצויים בספרו של חיים נועם, אגודות שיתופיות- הלכות ופסיקה, בעמ' 527 :

"כעניינים קונסטיטציונים שאינם ניתנים לבירור באמצעות בורר, נקבעו העניינים הבאים: תוקפה של הצבעה באסיפה הכללית; כשרותן של הבחירות; הוצאת חבר מקיבוץ כשהטענה היא שהקיבוץ פעל בניגוד לתקנון; אופן חישוב שוויה של מניה של חבר שנפטר כשישנה טענה של הפרת חוק; כל עניין בעל חשיבות ציבורית שראוי שביהמ"ש ידון בו; החלטת האסיפה הכללית שיש בה אפליה; סכסוך בין יורשים לעזבון בקשר לזכות משק; החלטת האסיפה להצטרף להסדר הסיוע למושבים; תוקף הודעת חבר על יציאתו מהאגודה; החלטת האסיפה בדבר הרחבת ההתיישבות והקצאת מגרשים;

 

מנגד נמנים העניינים הבאים שהוכרו כעניינים פנימיים שניתן לבררם במסגרת הליך הבוררות;

"תביעת חוב ע"י אגודה מחבר; חיוב בקנס ע"י קבלת בנו של חבר שנפטר במקומו של הנפטר; תוקפם של חיובים כספיים שלטענת הנתבע מנוגדים לתקנון; תביעות לפיצויים נזיקין של חבר נגד אגודתו; אספקת מים גם כשאין האגודה מספקת מים במישרין; חוסר תפקוד האגודה; סכסוך בין חברים בקשר עם גדול הורים; מכירת קרקעות ע"י הקיבוץ; סכסוך הנוגע לגבולות הנחלה; סכסוך הנוגע לתביעה כספית שהאגודה דורשת מהחבר; סכסוך באשר לגובה דמי עזיבה בקיבוץ;

 

עינינו הרואות כי השונות בין העניינים הקונסטיטיציונים שאינם חוסים במסגרת עסקי האגודה בולטים לעין בחשיבותם, בהיותם שאלות הרות גורל והעוסקות בעניין חוקיות האגודה בפעולות מסויימות, להבדיל מן הדברים שהוגדרו כעניינים פנימיים של האגודה, בהיותם כולם נושאים הקשורים לחיי היום יום של פעילות האגודה ולחובות שבין האגודה לחבריה.

 

במאזן זה, דומני כי בנקל ניתן לשייך את נושא השמירה ביישוב כסכסוך פנימי של האגודה, ובהיותו כזה, הרי שבסמכות מוחלטת התנהל הליך הבוררות בפני הבורר.

 

 

סוף דבר:

הטענות שהועלו על ידי המערערים לעניין חוסר הסמכות של הליך הבוררות, ועל אף שנטענו בשיהוי כבד, אינם במקומם. תביעתה של המשיבה כנגד המערערים הינה ככל תביעה רגילה של אגודה כנגד חוב של חבריה, וראויה להתדיין בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה.

 

לאור כל זאת הנני דוחה את הערעור ומותיר את הפסק הבורר על כנו.

 

בנסיבות המתוארת אין צו להוצאות.