האם זכאי חבר קיבוץ להחזרת כספי קרן ההשתלמות שהעביר לקיבוץ בעת שחברים אחרים אינם מעבירים לקיבוץ את קרן ההשתלמות?

התובע הינו חבר קיבוץ יד מרדכי, אשר עובד עבור מעסיק חיצוני המשלם לו שכר במישרין. באוגוסט 1999 חתם התובע עבור הקיבוץ על מסמכים המתירים לקיבוץ למשוך כספים שנצברו לזכות התובע בקרן ההשתלמות "רעות" (להלן "הקרן") במקום עבודתו. סכום הכספים שנמשכו בתאריך 30/9/99 – 165,285.85. לטענת התובע, הוא הסכים להעביר כספים לקרן בתנאי שיונהג שוויון ושקיפות כלפי כל חברי הקיבוץ בגביית קרנות ההשתלמות. התובע דרש כי ייגבו קרנות השתלמות גם משאר חברי הקיבוץ. לדעת התובע לא פעל הקיבוץ כנדרש, הופרה הבטחת הקיבוץ לגביית כספי קרן ההשתלמות לקיבוץ מעובדי החוץ (המשתכרים ממעסיק חיצוני) בקיבוץ, הוא הגיש תביעה להשבת כספו אשר העביר לקרן. עוד טען התובע שהקיבוץ נוהג כלפיו באפליה והפר את הנהלים והתקנון.

הקיבוץ טוען מנגד כי מעולם לא הובטח לתובע שכספי הקרן יושבו לו, ולא נוצר נוהג שכספים אלו הם הקניין הפרטי של חברי הקיבוץ. עוד טוען הקיבוץ כי אין כאן אפליה, הקיבוץ עומד על זכותו בכספי הקרן ופועל להשגת שוויון בגבייתם. בנוסף לכך טוען הקיבוץ, התובע הפר את תקנון הקיבוץ ולא העביר כספים מקרנות השתלמות ותגמולי נכות, ולכן קמה לקיבוץ הזכות לקיזוז חובות אלו במידה ויחוייב הקיבוץ בהשבת הכספים.

ניהול הקיבוץ החל בשנת 1943 כקיבוץ שיתופי, בעל קופה משותפת אליה מוסרים החברים את הכנסתם מהעבודה. עקב השינוי שחל באורחות החיים עבר הקיבוץ בשנת 2003 ל "מודל משולב", המכיר בתמורה שאינה שווה לכל חבר. ביום ה- 01/03/08 נכנסה לתוקף ההחלטה למעבר מודל של "רשת בטחון" ועל פיו יש לבחון את טענות התובע.

בנוגע להסכם בעקבותיו טוען התובע שהסכים להעביר את כספיו לקרן, אומר השופט כי לפי המכתב עליו מסתמך התובע לקיום ההסכם נראה שמדובר בהצהרה של נושאי משרה בקיבוץ כי יפעלו מול כל עובדי החוץ לגביית כספים שהופרשו משכר עבודתם. אולם אין התחייבות להשיב לתובע את הכספים שנמשכו מקרן ההשתלמות שלו במידה ולא יפעלו לגביית כספים דומים מחברים אחרים או שלא יצליחו לגבותם בפועל. עדות מוטי ברנדס, מזכיר הקיבוץ והגזבר, כי לא היתה כל התחייבות להשבת הכספים, לא נסתרה. לכן, עקב אי הוכחת התובע כי נוצר הסכם המחייב את הקיבוץ להשיב את כספי הקרן, נשמטת הקרקע המשפטית שבנה לקיומו של הסכם והפרתו.

למרות שלא נכרת ההסכם האמור, כן עולה כי התחייב הקיבוץ כלפי התובע לגביית קרנות ההשתלמות משאר חברי הקיבוץ, ולכן טוען התובע שאם לא מכח הסכם אז מכח עקרון השוויון, המהווה עקרון יסוד של הקיבוץ, מגיע לו לקבל את כספו בחזרה.

הקיבוץ הציג 19 ייפויי כח של חברים משנת 1999 כלפי קרן השתלמות למורים וגננות המעידים שהקיבוץ פעל בהתאם להצהרתו לגביית כספים דומים מחברים אחרים. לעומת זאת, לא הציג התובע נתונים מדוייקים המראים כי ההתייחסות אליו שונה משאר חברי הקיבוץ. יותר מזה, מתצהירו של הכלכלן הפועל לבחינת וגביית כספי הקרן עולה כי ישנם עוד בתי אב שלא שילמו לקרן וחובם לקרן קוזז בעיקר בדרך של קיזוז זכויות תחת העברת כספים בפועל. מזכיר הקיבוץ הצהיר כי קרנות ההשתלמות נשארו כרכוש הקיבוץ או כחוב לטובתו.

מדברים אלו נראה שלא הפר הקיבוץ את הצהרתו כלפי התובע כי יפעל לגביית כספי הקרן מיתר החברים. השופט מקבל את עמדת הקיבוץ כי אופי הקהילה מחייב נקיטת גישה זהירה בגביית הכספים ואין פסול בדחיית הגבייה למועד עתידי של התחשבנות בזכויות וחובות החבר כלפי הקיבוץ. האפשרות לדרוש השבה לכל מי ששילם בעבר כספים הינה עלולה לגרום למדרון חלקלק.  

הקיבוץ הצליח להוכיח כי יש סיבה להבדלי הגישות בין מי ששילם בעבר ומבקש השבה לבין חובו של מי שטרם העביר כספים. לא נסתרה הטענה כי התובע הוא החבר היחידי המסרב להכיר בזכות הקיבוץ לכספי הקרן. על התובע להוכיח טענותיו לאפליה. אבחנת הקיבוץ בין קרנות ההשתלמות של מורים, עליהם חלים תנאים מיוחדים פרטניים לבין יתר קרנות ההשתלמות ומכלול פעולות הקיבוץ מלמדות כי הוא פועל לביצוע הגבייה באופן שאינו שרירותי תוך מאמץ להגיע לשוויון בין חברי הקיבוץ.

לכן החליט השופט שלא היתה הפרה של התחייבות כלשהי כלפי התובע ולא היה פגיעה בשוויון.

מכיוון שלא נוצר נוהג חדש של השארת הקרנות כרכוש החבר, לא הופר תקנון הקיבוץ באופן המחייב השבת כספים שמסר התובע וכן לא הוכח שמעבר הקיבוץ לקיבוץ מתחדש בתהליך שינוי אורחות החיים הוביל לויתור גורף מצד הקיבוץ בזכויות החברים מעבודה.

טענות התובע להפרת הסכם התחייבות, אפליה ופגיעה בעקרון השוויון נדחו. התובע אינו זכאי להשבת כספי קרן ההשתלמות אשר העביר לקיבוץ בשנת 1999. השופט קבע כי אהוד הוצג שלא לצורך וללא הצדקה כחסר תום לב ולכן לא פסק צו הוצאות.