האם זכאית האם לחזור בה מהתחייבותה להעניק לבנה את זכויותיה במשק במושב?

ס', אשה בת 73, ביקשה להסדיר ולהבטיח את העברת זכויות המשק שלה לבנה, ולכן פנו השניים לעו"ד וחתמו על המסמכים הנדרשים.  

האם טענת כי מכיוון שאינה יודעת קרוא וכתוב היא הסבירה לעו"ד כי ברצונה להעביר לבנה את הזכויות במשק רק לאחר פטירתה, ובמחשבה זו חתמה על המסמכים. אמנם, לאחר זמן מה גילתה האם שהעו"ד החל בפעולות להעברת הזכויות במשק על שם בנה ואשתו עוד בחייה, ולכן דרשה לבטל את חתימתה על המסמך. האם נסמכת בתביעתה על הטענה כי מאחר וטרם הוחל ביצוע העברת הזכויות על פי הסכם המתנה -ניתן לבטל את חתימתה.

לחלופין, טוענת האם, כי לפי חוק המתנה זכאי נותן המתנה לחזור בו כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, או במידה והייתה החזרה מוצדקת עקב התנהגות מחפירה של מקבל המתנה, ומאחר ולטענתה, בנה ניצל את בורותה ואת האמון שנתנה בו, יש בכך התנהגות מחפירה המצדיקה את ביטול המתנה.

מנגד, טוען הבן, כי אמו בקיאה היטב בהליכות העולם ויודעת קרוא וכתוב, והיא העבירה לו ולאשתו ללא תמורה, ומרצונה המלא והחופשי, את מלוא זכויותיה במשק. כחיזוק לטענה זו הוסיף הבן, כי העברת הזכויות נעשתה כאשר האם מלווה בבן זוגה והוסבר להם מהות ומשמעות החתימה על תצהיר העברת הזכויות.

עוד טוען הבן, כי בנוסף להסכם המתנה, חתמה האם אף על ייפוי כוח בלתי חוזר, במסגרתו וויתרה על זכותה לחזור בה מהעברת הזכויות. יותר מזה, לטענת הבן, כחודשיים לאחר החתימה פנתה האם עם התצהיר לוועד הנהלת האגודה במושב וביקשה להעביר את מלוא הזכויות במשק לו ולאשתו.

גם באשר לשאלת ההסתמכות מכחיש הבן את הנטען כנגדו, וטוען כי הוא ואשתו מסתמכים על העברת הזכויות, דבר הבא לידי ביטוי בכך שהם מתגוררים במשק, שילמו מס רכישה בגין העסקה והשקיעו כספים רבים בשיפוצים ותחזוקת הבית, מתוך מחשבה כי יהיה זה ביתם במשך שנים.

לבסוף מציין הבן, כי סוכם בעל פה שלמרות העברת מלוא הזכויות במשק, האם תקבל כספים או זכויות המגיעות למשק מהאגודה השיתופית, ובמקרה ולא יהיה לה מקום להתגורר, היא תתגורר במשק עד לסוף ימיה.

בעקבות דברים אלו, סבור הבן, כי יש לראות בהסכמים עליהם חתמה האם כהסכמים שניתנו בגמירות דעת מלאה ללא אפשרות לחזור מהם.

בראשית דבריו דוחה בית המשפט את טענת האם כי התכוונה להעביר לבנה את הזכויות במשק רק לאחר פטירתה, וזאת, הן מחמת שאין תוקף משפטי לטענה זו והן מחמת שלא הוכח כי לכך היא התכוונה. בענין זה, אומר בית המשפט, כי לו היתה הקניית המתנה נערכת במסגרת צוואה - אכן ניתן היה לראות זאת כהעברה שתוכננה רק לאחר הפטירה, אך מכיוון שלא נערכה כאן צוואה אלא הסכם העברת זכויות, ניתן להתייחס להסכם כתקף עוד בחיי האם.

בדומה לכך, דחה בית המשפט גם את טענת האם כי לא ידעה על מה חתמה, וזאת לאור ההלכה הפסוקה לפיה, האדם מוחזק כמי שהבין את תוכן המסמך עליו חתם ואף הסכים לאמור בו, ובלבד שהיה מודע לנושא המסמך או למהות העסקה במסגרתה נערך המסמך. ובהשלכה למקרה שלנו – בית המשפט סבר, כי האם היתה מודעת לנושא הפגישה עם העורך דין, ולמעשה, במהלך ניהול ההליך הביאה לידי ביטוי את המהות האמיתית של ההליכים המתנהלים: היא התחרטה על הענקת המתנה.

לדעת בית המשפט, על אף שחוזה מתנה הינו חוזה חד צדדי יש לפרשו כחוזה דו-צדדי, כלומר, נפרשו בהתאם לאמור בתצהיר המתנה ובהתאם למכלול הנסיבות האופפות את חתימת האם על התצהיר. ובבחינתו דברים אלו, מסיק בית המשפט, כי האם התכוונה להעניק את הזכויות לבנה ולאשתו.

בנוסף, סובר בית המשפט, כי זכות האם במשק הינה זכות אישית של בר רשות, וההנחה היא כי ההסכם שבינה לבין המינהל כולל את המגבלה לפיה חל איסור על מתיישב להעביר את זכותו במשק שלא בהסכמת המינהל, מראש ובכתב, ומכיוון שטרם ניתנה הסכמת המינהל, אין האם רשאית להעביר את הזכויות ללא תמורה. מכך משמע, כי מדובר כאן בהתחייבות ליתן מתנה ולא במתנה שהושלמה. בענין זה, מציין בית המשפט, כי לפי האמור בחוק המתנה, המתחייב לתת מתנה יכול לחזור בו במידה ומקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, או במידה והיתה התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. אך במקרה זה סבור בית המשפט, כי הבן ואשתו שינו את מצבם - הם מתגוררים במשק 8 שנים ולא חיפשו אחר פתרונות אחרים, ולכן יש לומר כי הסתמכו על הענקת הזכויות במשק כחלק מתכנון עתידם ועתיד משפחתם.

בעקבות דברים אלו, קובע בית המשפט, כי אין כאן התנהגות מחפירה של מקבלי המתנה, ואף מציין לשבח את הבן ואשתו בכך שלמרות ההליכים המשפטיים שמנהלת האם נגדם, הם מכבדים אותה ומארחים אותה בביתם לעיתים קרובות.

העתירה נדחית, זכויות המשק יישארו אצל הבן ואשתו, זאת מאחר והוכח כי היתה במקרה זה התחייבות לתת מתנה וסעיפי הפטור בחוק המתנה לא חלים כאן.

בעניין הוצאות המשפט פסק השופט לפנים משורת הדין ולא פסק צו הוצאות.

ניתן ב- ט"ז תשרי התשע"ג, 2 באוקטובר 2012