האם יכולים ההורים לחזור בהם ממינוי הבן כבן ממשיך, על אף שהבן כבר בנה את ביתו בנחלה?
הרקע
מדובר בסכסוך בין הורים שהם ברי רשות בנחלה, לבין בנם הטוען, כי מונה לבן ממשיך באותה נחלה.
בשנת 1979, נתן האב את הסכמתו לכך שבנו יבנה בנחלה את ביתו, ולצורך כך הוא חתם על הצהרה לפיה הבן ייחשב כבן ממשיך, הצהרה שאושרה על הסוכנות ועל ידי האגודה. שבע שנים מאוחר יותר, החל הבן לבנות את ביתו בנחלה, כשבתקופת הביניים, משנת 1980 ועד 1986, הוא ואישתו לא התגוררו בנחלה. גם בשנת 2005 עזבו הבן ואישתו את הנחלה, ושבו אליה בשנת 2007.
בשנת 2005 אף ההורים עזבו את הנחלה, והשכירו חלקים ממנה, כאשר לדבריהם, כל רצונם הוא למכור את הנחלה על מנת לשפר את איכות חייהם, ולחלק את הכסף בינם ובין שלושת ילדיהם.
ההורים טוענים, כי לא מינו את הבן כבן ממשיך לצורך קבלת זכויות במשק, אלא שביקשו להרחיב ולבנות יחידת דיור נוספת, ולכן הצהירו כי הבן הוא בן ממשיך, וראיה לכך הם מוצאים בעובדה שלא נתנו לו כל התחייבות בלתי חוזרת להקנות לו זכויות כלשהן בנחלה.
ההורים מוסיפים, כי ההסכם הרלוונטי בנוגע לנחלה, הוא הסכם דו צדדי בין מינהל מקרקעי ישראל לאגודה השיתופית, לפיו המושג בן ממשיך לא קיים, ויותר מכך, התקנות העוסקות בבן ממשיך מתייחסות רק למושבי עובדים, והנחלה המדוברת איננה נמצאת כלל במושב עובדים, מכאן שאין לתקנות אלו תחולה בענייננו. לבסוף, טוענים ההורים, כי רק האב חתום על ההצהרה למינוי בן ממשיך, וגם זאת לגבי הבן בלבד, ומאחר והאם איננה חתומה על ההצהרה, הרי שאין לבן ולאישתו כל זכויות בנחלה.
מנגד, הבן ואישתו טוענים כי הם הבנים הממשיכים, והם קיבלו מתנה שהסתיימה ברישום בסוכנות, כפי שהיה מקובל בשנת 1979, המועד בו ניתנה ההצהרה.
דיון והכרעה
בית המשפט הבהיר, כי אמנם לכאורה, נוגע הסכסוך למשבצת מקרקעין עליה חל כיום הסכם דו צדדי בין האגודה למינהל, ולפי הסכם זה, מוקנות זכויות רק להורים, אך למעשה, בשנת 1979, עת מונה הבן כבן ממשיך, מינוי שאושר על ידי הסוכנות ועל ידי האגודה, ההסכם הרלוונטי היה הסכם תלת צדדי, שכלל אף את הסוכנות, והנוהג היה, שאישור הסוכנות מספיק למינויו של בן ממשיך. בית המשפט גם דחה את הטענה, כי רק האב חתם על הצהרת המינוי, שכן האם הצהירה כי כל ההחלטות במשק נעשו בידיעתה ובשיתופה, ומעבר לכך מכיוון שהיא חתומה על מסמכי המינהל בקשר לבניית יחידת הדיור עבור הבן.
לאור זאת, מתעוררות מספר שאלות: האם הבן מונה כבן ממשיך, ומהן הזכויות שמעמד זה מקנה לו בנסיבות התביעה?; האם הוענקה לבן מתנה שהושלמה או שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה?; האם ההורים יכולים לחזור בהם ממתנה זו?;
לגבי מוסד הבן הממשיך, קבע בית המשפט, כי אמנם חלה במשך השנים התפתחות בתקנות, אך בשנת 1979, כללה התקנה רק אגודות שסווגו כמושב עובדים, ובמקרה שלפנינו אין חולק כי לא מדובר במושב עובדים. מכאן יוצא, כי גם אם מונה הבן כבן ממשיך, לא ניתן ללמוד על התוכן שיש לצקת למושג ולזכויות שהוא הקנה מההסכם הקיים היום ומהאמור בתקנות האגודות השיתופיות.
בית המשפט קבע, כי מינוי הבן כבן ממשיך נעשה לצורך קבלת אישור לבניית יחידת דיור נוספת בנחלה לטובת הבן, ולפיכך, ההיתר לבנות ניתן לבן כמתנה, ולאור אישור הסוכנות, האגודה והמינהל, המתנה הושלמה. מעבר לכך, לא ניתנה לבן כל התחייבות בלתי חוזרת למינויו כבן ממשיך, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה כעין מערכת יחסים בין עובד ומעביד, וכל זכות נוספת ניתנה כמתנה נפרדת.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את השאלה, האם יכולים לחזור בהם ההורים מהמתנה שנתנו לבן, על אף שהיא הושלמה.
באופן עקרוני, קבע בית המשפט, ישנם מקרים בהם איזון האינטרסים ודיני היושר מצדיקים מצב של חזרה ממתנה שהשולמה. וכך, במקרה שלפנינו, באיזון האינטרסים בין מתן האפשרות להורים לחיות חיים הגונים בערוב ימיהם, שכן הם נסמכים על כספי ביטוח לאומי, אל מול האינטרסים של הבן ואישתו להמשיך להתגורר בנחלה, יש להעדיף את האינטרס של ההורים, ולאפשר להם למכור את הנחלה. זאת, בכפוף לכך שהבן ואישתו יפוצו. לאיזון זה הגיע בית המשפט, בין השאר, מאחר והנחלה שימשה לבן ולאישתו רק כמקום מגורים ולא כמקור הכנסה, ומאחר והיו תקופות שהם עזבו את הנחלה וניסו את מזלם במקום אחר.
בשאלת הפיצויים קבע בית המשפט, כי אמנם הבן ואישתו לא הוכיחו את מידת השקעתם בבנייה ולפיכך הם אינם זכאים לפיצוי בגין השקעתם, אך בנסיבות המקרה, לא הרישיון לבנות במקרקעין ניתן להם במתנה, אלא כל הסיוע לשם בניית הבית ניתן להם במתנה, ועל כן הבן ואישתו זכאים לפיצויים עבור הבית כולו.
סיכום
בית המשפט קיבל את תביעתם של ההורים ברובה, וקבע, כי לא ניתנה לבן התחייבות למסירת הזכויות במשק על שמו, אלא ניתן לו במתנה רישיון לבנות יחידת דיור בנחלת ההורים, לרבות סיוע לבניית היחידה. כמו כן, הוסיף בית המשפט, כי לאור נסיבות המקרה, רשאים ההורים לחזור בהם מן הרישיון שנתנו, ולדרוש את פינוי הבן ואישתו מהנחלה, אך כל זאת, בכפוף לכך שיפצו אותם במחיר שווי הבית.
בית המשפט קבע, כי הפינוי יתבצע בתוך חצי שנה לאחר קבלת התמורה מאת ההורים, על מנת לאפשר לבן ואישתו למצוא לעצמם דיור חלופי.
מאחר והתביעה נתקבלה רק בחלקה, על הבן לשלם הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים חדשים בלבד.
ניתן ב- ה' אלול תשע"א, 04 בספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.
