האם יכולים המבקשים לקבל זכויות בנחלה במושב בר גיורא גם מבלי לעסוק בחקלאות?
העובדות הרלוונטיות:
המבקשים, אסף ויפעת עופר וגיורא ואביגיל מעייני הינם חברי מושב בר גיורא, ואשר אינם חקלאים וטוענים לזכויות בנחלה במושב.
מושב בר גיורא טוען כי כל זכויותיהם של בני הזוג עופר ובני הזוג מעייני, מסתכמות במגרשי המגורים שהוקצו להם.
הסבר קצר על חלוקת הנחלות במושב בר גיורא:
מתיישב ראשון, מקבל לידיו את הנחלה ללא תשלום, להוציא דמי חכירה שנתיים סמליים. היא כוללת בנוסף לשטחים החקלאיים גם חלקה למגורים, בה הוא יכול החקלאי לבנות יחידת מגורים של עד 160 מ"ר, יחידה נוספת של 160 מ"ר עבור דור ההמשך וכן עד 55 מ"ר לדור שלישי.
בתמורה לנחלה משלם המתיישב דמי חכירה סמליים למינהל מקרקעי ישראל.
לצד הנחלות, קיימים בישובים חקלאיים גם מגרשים למגורים למי שאינו עוסק בחקלאות.
הזוגות עופר ומעייני נקלטו במושב בר גיורא במסגרת ההחלטה של ועדת השלושה, שניתנה ב- 1980 ועיקרה הוספת יחידות למגורים למתיישבים אשר אינם חקלאים. מנהל מקרקעי ישראל לא נתן הסכמתו להחלטה זאת.
בשנת 1991 אישר רשם האגודות השיתופיות את קבלתם של המבקשים לחברות במושב בר גיורא והתנה זאת בחתימה על הסכם נפרד. כן נקבע כי המבקשים ייקלטו כבעלי נחלה וכחברי אגודה ללא זכויות ייצור חקלאיות.
בשנת 1992 נחתם הסכם בין מושב בר גיורא לבין המבקשים, לפיו הוסכם כי למבקשים תוקצה קרקע על מנת שאלה יוכלו לבנות עליה בית מגורים, והם לא יוכלו או לרכוש אמצעי ייצור חקלאיים לרבות קרקע לעבוד חקלאי, מכסות מים, ומכסות יצור. הצדדים אף הסכימו כי אין למבקשים שום זכות לגבי שטחי קרקע במושב או מחוצה לו, למעט קרקע שתוקצה ע"י המושב ובהסכמתו לפרויקטים שייזמו המבקשים.
הוסכם כי המבקשים יוכלו לפתח את הקרקע שהוקצתה להם על מנת ליצור מקורות פרנסה לא חקלאיים.
כמו כן למבקשים ניתנה הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות מושב בר גיורא, בתנאים מסוימים.
מנהל מקרקעי ישראל, בבואו לאשר את התהליך, גילה כי המבקשים לא קיבלו קרקע חקלאית ולכן סרב המינהל לאשרם כבעלי זכויות בנחלה. המנהל טען במכתב למושב כי לא ניתן לאשר נחלה שתהיה מורכבת אך ורק מחלקה למגורים ללא אמצעי ייצור חקלאיים. בכך המנהל נתן למושב את האפשרות לבחור באחת מבין שתי האופציות הבאות: להעניק למבקשים זכויות מלאות בנחלות או לב
ההליך המשפטי:
המבקשים תבעו, ביחד עם משפחות נוספות לב
על כן עתרו המבקשים לבית המשפט לביטול פסק המשקם ובחודש מרץ 2005 בו
על פסק זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון ומאוחר יותר הערעור נמחק.
כעת נותר לבית המשפט להכריע בדבר זכאותם של המבקשים לזכויות בנחלה במושב בר גיורא.
השופט דוד חשין פסק כי:
עומדים בפני המבקשים שלושה מכשולים עיקריים:
1. המבקשים אינם חקלאים.
2. ההסכם (שבו
3. דרך קבלת הזכויות מהמינהל, שעליהן המבקשים מסתמכים בטענתם לזכויות בנחלה, מעלה כי הזכויות הושגו תוך הטעיית המינהל.
בני הזוג עופר חתמו על ההסכם בחודש אפריל 1992 ואילו בני הזוג מעייני חתמו על ההסכם בספטמבר 1991. כלומר בני הזוג מעייני הסכימו כי זכויותיהם במושב בר גיורא יתמצו אך ורק במגרש שהוקצה להם כמגורים. המנהל טען ובצדק כי העובדה שההסכמים נחתמו אחרי שהמבקשים אושרו במנהל, מלמדת על כך שהוסכם בין הצדדים כי יינתנו זכויות למגורים בלבד.
מדוע למעשה הסכימו הזוגות לחתום על הסכם אשר שולל את זכויותיהם ויתרה מכך, הם מצהירים כי אין להם כל זכויות מעבר למגרשי המגורים.
המבקשים לא היו עקביים בטענותיהם, שכן בסיכומים הם טענו כי הם אולצו לוותר על הזכויות, שבתחילה טענו שכלל לא ויתרו עליהם.
לכן לא נותר אלא להסיק כי המבקשים ידעו מלכתחילה כי הם לא יקבלו זכויות מעבר לזכויות המגורים.
כמו כן ניתן להסיק שהמנהל הוטעה לחשוב שמדובר בנחלה ולכן האישור שניתן על ידי המנהל ריק מתוכן.
לא ברור מדוע בחרו המבקשים להמשיך בהליך המשפטי, לאחר ששאר המשפחות הנוגעות בדבר הגיעו לפשרה עם מושב בר גיורא.
לסיכום, המבקשים לא יוכרזו כבעלי זכויות בנחלה במושב בר גיורא וכן לא יוכרזו כחברים בעלי זכויות במושב.
כמו כן, המבקשים לא יהיו זכאים לפיצוי כלשהו.
בני הזוג מעייני ובני הזוג עופר יישאו כל אחד מהם בהוצאות המשפטיות של המנהל בסך של 25,000 ₪.
לא הוצא צו הוצאות בין שאר הצדדים.
ניתן ביום 15.12.2008.
