האם ניתן לבטל הסכם כאשר נוצר חשד לגניבה?
בפני הגב' לאה רוזנטל, עו"ד ועוזרת רשם האגודות השיתופיות
תיק מס' 654/30/05
בעניין:
עופר הורוביץ
ע"י עוה"ד אמנון ירושלמי ו/או
אורן שבת, מרח' אריה רגב - 7
אזוה"ת פולג,נתניה, ת.ד. 8725
טל' 09-8856206. פקס' 09-8857624
המערער והמשיב שכנגד
נגד
בני ציון, כפר שיתופי אגודה חקלאית בע''מ
ע"י ב"כ עו"ד רמי אבידע ו/או ירון אילן
ו/או עומר לירן ו/או אבי אברהמוב
דרך מנחם בגין 154
תל-אביב 64921
טל' 03-6083520. פקס' 6083521 - 03
המשיבה והמערערת שכנגד
ערעור על פסק דינה של הבוררת, עו"ד אביגיל בהט מיום 30.4.06.
האם, רשאי צד לבטל הסכם, כאשר מתעורר חשד לגניבה. זו השאלה העומדת להכרעה.
החלטה
המערער, עופר הורוביץ (להלן: עופר), התקשר עם המשיבה (להלן: האגודה ) , בחוזה (להלן: החוזה) מיום 4.3.03, לפיו, יפעיל את הבריכה שברשות המשיבה והמערערת שכנגד. תקופת החוזה היא לחמש שנים.
בתאריך 8.9.04, הודיעה האגודה לעופר, על סיום עבודתו בסיום עונת הקיץ, דהיינו, בתאריך 15.10.04.
המערער, תבע את האגודה. האגודה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד.
הסכסוך, הועבר להכרעתה של עו"ד אביגיל בהט, בהתאם לתקנה 2 א' לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים) התשל"ב – (להלן: תקנות האגודות השיתופיות) - 1972 וחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: החוק).
ביום 3.4.06, ניתן פסק בוררות. הבוררת, קיבלה באופן חלקי את תביעתו של המערער.
עיקרי פסק הדין
ביום 9.3.03, נחתם הסכם בין הצדדים לפיו המערער, שהינו מציל וקבלן עצמאי, יפעיל ויתחזק את בריכת השחייה השייכת למשיבה, בעונת הקיץ והחורף. תוקפו של ההסכם לחמש שנים.
ביום 9.11.03, נחתם הסכם נוסף המתייחס לעונת החורף שמיום 15.10.03 עד 15.4.04. תוקפו של הסכם זה גם הוא לחמש שנים.
הבוררת המלומדת, קבעה בפסק דינה כי חתימת ההסכם השני, בטעות יסודה ואין בה כדי להשפיע על חיובי הצדדים על פי ההסכם. הבוררת, קובעת כי מבחינתה, ההסכם השני לא קיים והיא התייחסה להסכם הראשון בלבד (סעיף 4.1.9 לפסק הדין).
באשר לבלעדיות בהפעלת בי"ס לשחייה וקייטנות, הבוררת חייבה את המשיבה בסך 22,448 ₪. הבוררת הסתמכה בין היתר, על עדותו של מר גרוסמן, יו"ר המשיבה בתקופה הרלוונטית (סעיפים 4.2.2 – 4.2.7 לפסק הדין).
באשר לטענת הגניבה כפי שעלתה ע"י המשיבה, קובעת הבוררת בסעיף 4.3.7 לפסק הדין.
" התנהלות זו של האגודה אין בה כל הגיון. אם אכן גילתה האגודה גניבה ע"י קבלן העובד עמה, היתכן כי נשארה שוות נפש ועברה על כך לסדר היום וכל שעשתה היה להפחית את התשלום המגיע לתובע? האומנם כך נוהג גוף האחראי על כספי ציבור? אם גילתה האגודה גניבה, היה עליה ראשית לקרוא לתובע מיד לברור ולדרוש את החזרת הכספים...היה עליה להשתמש לאלתר בסמכותה על פי סעיף 4(ב) להסכם ולהביא ההסכם לידי גמר, גם אם מדובר בעיצומה של עונת הרחצה."
בסעיף 4.3.11, לפסק הדין, דחתה הבוררת את טענת הגניבה וקבעה כי אי העברת הכספים ע"י המערער הייתה בשל מחשבתו כי יש לבצע התחשבנות כוללת בינו לבין המשיבה. המערער שמר בידיו כספים מאחר ולהערכתו, הגיעו לו מידי המשיבה כספים רבים יותר בגין חוגי השחייה שנלקחו ממנו.
הבוררת, דחתה את טענת המערער לפיה היה על המשיבה לתקן את הרובוט או כל מכשיר אחר. עצם זה שהמערער העסיק מצילים בשעות נוספות, מדובר בעניינו שלו (סעיף 4.4.4).
הבוררת, דחתה טענת המערער בעניין הפרסום (סעיף 4.5.3).
התביעה לפיצוי 1/6 מההכנסות השנתיות. שני הצדדים תבעו פיצוי בשיעור 1/6 מהתשלום השנתי שהתחייב בו צד שיפר ההסכם במהלך העונה. לטעם הבוררת, נפלה טעות בניסוח ההסכם והוא מתייחס לסירוגין להסכם עונתי ולסירוגין להסכם של 5 שנים. לדעת הבוררת, צריך להיות 1/6 מהסכום ל- 5 שנים. אלא שאיש מהצדדים לא תבע כך. שני הצדדים תבעו 1/6 מהסכום השנתי בסך 117,000 ש"ח. הבוררת המלומדת, קבעה כי המשיבה, היא זו שהפרה ההסכם, וחייבה אוותה לשלם למערער את הסך של 19,500 ש"ח, המהווים 1/6 מהתשלום השנתי בסך 117,000 ש"ח (4.6.1 – 4.6.3 ).
בסופו של יום, הבוררת חיבה את המשיבה לשלם למערער את הסך של 41,948 ש"ח (22,448 ש"ח כמפורט בסעיף 4.2.7 לפסק הדין וכן 19,500 ש"ח כמפורט בסעיף 4.6 לפסק הדין), בצירוף הצמדה וריבית מיום 15.10.04. כמו כן, הבוררת חייבה את האגודה בהוצאות הבוררות (15%) בצירוף מ.ע.מ. וזכות ערעור תוך 45 יום.
6. הערעור
המערער, הגיש ביום 12.6.06, ערעור על חלק מפסק הבוררת. המשיבה, הגישה ערעור שכנגד ביום 17.7.2006.
7. עיקרי טענות המערער
7.1 למעשה משיג המערער אך ורק על קביעת הבוררת בסעיף 4.5 לפסק הדין, (הוצאות פרסום).
7.2 המערער, מבקש הכרה והחזר של בהוצאות פרסום בסך 8,053 ₪ (50% מתוך 16,000).
7.3 מאחר ועבודת המערער, הופסקה בתום שנתיים, המערער, נהנה שנתיים בלבד מהפרסום. ובך, נכזבה תוחלתו וזכותו ליהנות מן הפרסום למשך חמש שנות התקשרות.
8. עיקרי טענות המשיבה והמערערת שכנגד
8.1 הבוררת נתפסה לכלל טעות בקריאת הנתונים ובניתוח העובדות שהוצגו בפניה.
8.2 במהלך עונת קיץ 2004, ובמהלך עריכת ביקורת פנימית, עלה כי לא הועברו לאגודה כספים שנגבו ע"י המערער ממנויי ומאורחי הבריכה.
8.3 המערער הודה במעשיו והסכים להשיב את כספי הגזילה כך שיופחתו מיתרת התשלום המגיעה לו.
8.4 הבוררת, טעתה כאשר גזרה גזירה שווה בין תביעת הסרק החמדנית להחזר הוצאות, לבין העובדה שהמשיב עיכב אצלו שלא כדין במשך חודשים ארוכים תקבולים השייכים לאגודה.
8.5 לו הבוררת הייתה בוחנת את סדר פעולות האגודה כפי שהתרחשו במציאות, לא היו יכולות להתעורר אצלה תמיהות או תהיות באשר למיידיות הצעדים שהאגודה נקטה כנגד עופר עם גילוי מעשיו.
8.6 המשיבה, מדגישה כי היא שערכה את העימות עם המערער מיד לאחר שהתעוררו אצלה החשדות והרבה לפני שביצעו את הקיזוז – ולא כפי שנקבע בפסק.
8.7 המשיבה, טוענת כי, טעתה הבוררת כאשר ייחסה לעופר כוונה עתידית להתחשבן אי פעם עם האגודה בנוגע לכספים שהחזיק אצלו.
8.8 עוד טוענת המשיבה, כי התנהגותו של עופר נופלת בגדר הנורמות הפליליות הקבועות בחוק העונשין, וכי עדותו כולה תומכת במסקנה הבלתי נמנעת לפיה המערער אכן גנב כספים מן האגודה. מפנה לסעיף 393 לחוק העונשין (תשל"ז – 1977).
8.9 על אף שלא נקבעו נהלים להעברת התקבולים לידי המשיבה, טעתה הבוררת כאשר סיווגה את תשובותיו המתחמקות של עופר בנושא כ "עדות מבולבלת" גרידא.
8.10 טעתה הבוררת כאשר קיבלה (וגם אם בדוחק), את גרסתו של עופר כאילו פעל בתום לב.
8.11 הואיל ועופר חזר על המעשים, כפי שהעיד הוא עצמו, צריכה הייתה הבוררת להסיק כי אין המדובר בנטילה "תמימה" ולחילופין ב"מעידה" חד פעמית, אלא בשליחת יד מכוונת ושיטתית בכספי המשיבה.
8.12 בכל מקרה, על הבוררת היה שלא לפסוק לטובת המערער את הפיצוי המוסכם, ובכל מקרה, היה עליה לשקול את הקטנתו במידה משמעותית ביותר.
8.13 כשעופר החזיק בניגוד לכל דין ונוהג כספים משך תקופה ארוכה מבלי לדווח לאגודה על מעשיו, יש להטיל עליו את האחריות לאובדן האמון המוחלט שניתן בו, וכן לקבוע כי התנהלותו זו עולה לכל הפחות כדי קיום חוזה בחוסר תום לב.
8.14 בנסיבות שתוארו, ועקב התנהלותו של המערער, עומדת לזכות המשיבה מעין הגנת "אשם תורם" של המערער אשר הביא עצמו למצב שבו עקב אובדן האמון, תהא המשיבה נאלצת להפסיק את ההתקשרות עמו. במקרה כזה, יש לבטל או להפחית משמעותית את הסנקציה החוזית השמורה לניפר על פי ההסכם.
8.15 בסיכום, המשיבה מבקשת לעכב את ביצוע פסק הבוררת עד למתן החלטה בערעור – השגה זו. עוד מבקשת המשיבה כי יבוטלו חיובי האגודה בפסק הדין כפי שנקבעו ע"י הבוררת. מנגד, יחויב המערער בתשלום הפיצוי המוסכם לאגודה.
9. הסדרי דיון בערעור
הצדדים, הודיעיני כי הגיעו להסדר דיוני ולפיו יוכרעו טענות הצדדים על דרך של הגשת סיכומים.
10. בתאריך 11.2.07, ניתנה החלטה לפיה, הצדדים יגישו סיכומים ולאחר מכן, אתן החלטתי על פי המסמכים בתיק הבוררות ובערעור שבפני.
11. סיכומי המערער בערעור
11.1 כאמור, השגת המערער, מתייחסת אך ורק להוצאות הפרסום. המערער, טוען כי הוציא בעונת קיץ – חורף 2003, סך 5,664 ₪, ובעונת קיץ – חורף 2004, סך 2,389 ₪.
11.2 עבודתו של המערער הופסקה ע"י המשיב באוקטובר 2004. הוצאות הפרסום של המערער, התייחסו לתקופה ארוכה. עבודתו של המערער אצל המשיבה והמערערת שכנגד, הופסקה אחרי שנתיים. המשיבהזכתה לפרסום רב ולהכנסות בעקבות פרסום זה.
11.3 המערער, מפנה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979.
11.4 מכוח החוק האמור, תבע המערער מהמשיבה 50% מהוצאות הפרסום אשר השקיע. מפנה לע"א 4437/9 א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ נ' אפריל טרקלין בע"מ, פ"ד נה(2), 232. עמ' 235, 237-238 וגם, בע"א (מחוזי ת"א) 1399/02 – מזרחי משה נ' הולצמן מקס, תק – מח 2006 (2), 8865, 8871 (2006) .
12. סיכומי המשיבה בערעור
המשיבה והמערערת שכנגד, הגישה סיכומים ארוכים, יוצג להלן, חלק מצומצם
מהטיעונים:
12.1 הבוררת, נתפסה לכלל טעות בקריאת ובניתוח העובדות שהוצגו בפניה.
12.2 בנוסף, הפסק מכיל כשל לוגי, המצטרף לקביעות העובדתיות השגויות, וזאת באופן המחייב בחינה מחודשת של תוצאות הפסק.
12.3 המערער, שעומת עם חשדות חמורים שנתעוררו נגדו, הודה מייד בפני מזכיר האגודה ויו"ר הוועד כי מזה זמן, הוא נמנע מהעברת תקבולים השייכים לאגודה.
12.4 הבוררת, טעתה טעות קשה באופן קביעת סדר הזמנים של פעולות האגודה מייד עם גילוי החוסרים בקופה, ועקב כך אף טעתה הבוררת הנכבדה בייחסה לאגודה שאננות כביכול.
12.5 התנהגותו של המערער, נופלת בגדר הנורמות הפליליות הקבועות בחוק העונשין. עדותו כולה תומכת במסקנה הבלתי נמנעת לפיה המערער אכן גנב כספים מן האגודה. מפנה לסעיף 393 לחוק העונשין (תשל"ז – 1977. מפנה גם לקדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק א' בעמ' 215. וגם ע"פ 69/82 מדינת ישראל נ' רפאל בן אלישע פד"י ל (4), 757.
12.6 הבוררת, טעתה כאשר קיבלה את גרסתו של המערער כאילו פעל בתום לב.
12.7 החזרה על המעשים, כפי שהעיד המערער בעצמו, צריכה הייתה ללמד כי אין המדובר בנטילת "תמימה" ולחילופין ב "במעידה" חד פעמית, אלא בשליחת יד מכוונת ושיטתית בכספי האגודה.
12.8 היה על הבוררת לקבל את גרסתם של ה"ה גרוסמן ודהבן הנ"ל, לפיה עופר הודה כי נטל ועיכב אצלו כספים ללא רשות האגודה, ולו רק לאור העובדה שהם לא נחקרו עליה. (הדגשה במקור – ל.ר). מפנה לע"א, שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פד"י לח (4) 253, בעמ' 258 וגם י. קדמי, בספרו על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1402-1403.
12.9 לא נמצאו בשלל טענותיו של המערער בכתב התביעה, ולו ברמז, דרישה להשבת סכום הקיזוז האמור, צריכה הייתה עובדה זו ללמד אף היא על נטילת הכספים שהייתה שלא כדין.
12.10 הבוררת לא הייתה צריכה לפסוק לטובת המשיב את הפיצוי המוסכם, ובכל מקרה היה עליה לשקול את הקטנתו במידה משמעותית ביותר.
12.11 בנסיבות שתוארו, ועקב התנהלותו של המערער, עומדת לזכות המשיבה מעין הגנת "אשם תורם" של המערער, אשר הביא עצמו למצב שבו עקב אובדן האמון תהא האגודה נאלצת להפסיק את ההתקשרות עמו. במקרה כזה, יש לבטל או להפחית משמעותית את הסנקציה החוזית השמורה לניפר על פי ההסכם.
13. דיון
ראשית, מצטרפת לקביעת הבוררת המלומדת כי ההסכם השני שנערך בין הצדדים, טעות ביסודו, ולא תהיה התייחסות לאותו הסכם. ההסכם הראשון שנערך בין הצדדים, הוא הבסיס לכל הדיון במחלוקת. שני הצדדים לא נתנו הסבר משכנע מדוע היה צריך לחתום על הסכם נוסף דומה להסכם הראשון שנחתם ביניהם.
14. לאחר עיון בכל חומר הראיות שהוגש ע"י הצדדים ובפסק הבוררות, אין נוהל ברור המסדיר את נושא העברת הכספים הנגבים ע"י המערער לטובת המשיבה. השאלה המתעוררת היא, האם התנהגותו של המערער היה בה כדי לפגוע באמון שניתן לו ע"י המשיבה? התשובה היא חיובית.
בחקירתו של המערער בפני הבוררת ביום 6.12.05, בעמ' 9, טוען המערער:
"אני מעדיף שכסף לא יישאר אצלי. אני לא מעביר כל יום. זה משתנה. טווח של אולי ימים, שבועות. באופן עקרוני ימים. העדפתי לא להסתובב עם כסף.
בעמוד 12 לאותה חקירה, הבוררת פונה למערער:
"אני מפנה אותך לעמוד הקבלות השני בתצהיר. יש תקבול שהתקבל מדבי במזומן – חשבונית 1561/3. רשמת שם "מזומן 2,231 ₪". והנה באותו היום העברת כספים שהועברו באשראי".
המערער עונה:" עסקאות אשראי נעשות באמצעות מכשיר של חברת "סוויטש". אני לא מתעסק בזה".
באותו עמוד, הבוררת פונה למערער:
" יש לך הסבר למה תקבול של 2,223 ₪, שהתקבל באותו יום, לא העברת ואת 50 השקלים כן העברת?
המערער עונה: " לא יודע מתי העברתי את הכסף".
15. באותה חקירה, המערער לא מסר תשובה משכנעת בדבר החזקת הכספים ברשותו בשעה שחלק מהכספים אכן העביר למשיבה.
16. המערער, היה אמור להעביר את הכספים שברשותו, סמוך מאוד לקבלתם ולא להחזיק כסף שלא שייך לו, אצלו. מה עוד, שהמערער, העביר למשיבה סכומי כסף פעוטים או חיובי כרטיסי אשראי בשעה שסכומי כסף גדולים ומזומנים, נשארו ברשותו.
17. התנהגות המערער, מלמדת על חוסר אמינות וכוונות מכוון להשאיר את הכסף המזומן בידיו. אילו היה מדובר במקרה בודד וסכום חסר ערך, היה ניתן להבין את ההתנהגות. אולם, אין שום ספק שהמערער לא נהג כמצופה ממנו.
המשימה שהוטלה על המערער, היא קבלת כספים מבאי הבריכה, מחייבת אמינות. המערער כשל במבחן זה. לא מצאתי בשום מקום שמדובר בטעות או באי הבנה. כל הסימנים מעידים על כך שהמערער פעל בנידון במודע.
18. מהמשיבה היה מצופה שתנהג ביתר אחריות. על המשיבה היה לקבוע מראש כללים ונורמות בדבר הכספים הנגבים ע"י המערער ודרך העברתם למשיבה. כאמור, לא היה נוהל כזה.
19. המשיבה לא פנתה למשטרה כאשר גילתה את הדבר "הגניבה". התנהגות זו, מעוררת ספק בדבר רצינות המשיבה. שומה על המשיבה היה לפנות למשטרה להתלונן על הגניבה. משלא עשתה כך, יש לה להלין על עצמה. עצם העובדה מדובר בעונת רחצה, לא מהווה סיבה להימנע מהגשת תלונה.
20. בוררת המלומדת, קבעה בפסק כי עדותו של המערער בעניין העברת הכספים הסבריו מדוע סכומים קטנים עברו מיד ואילו סכומים גדולים יותר לא,
ינם משביעי רצון ואף מבולבלים במידה רבה.
21. אור האמור עד כה, הנני קובעת כי שני הצדדים לא פעלו כנדרש בהסכם, אשר על כן אין אני מוצאת מקום לתת למי מהצדדים פיצוי מוסכם עבור הפרת ההסכם.
22. מלבד מסקנה זו, הנני מקבלת את מסקנות הבוררת בשאר חלקי פסק הדין. לבוררת היו כל הכלים להתרשם מהעדים שהופיעו בפניה. כבר נקבע בפסיקה כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בהתרשמות בלתי אמצעית של ערכאה ראשונה.
23. סוף דבר
23.1 אני מקבלת את קביעת הבוררת אשר פסקה סך של 22,448 ₪, צירוף של מספר הוצאות אשר דרש עופר בתביעתו כמפורט בסעיף 4.2.7 לפסק הבוררות.
האגודה תשלם לעופר את הסך האמור תוך 60 יום.
23.2 כאמור אין תשלום עבור פיצוי מוסכם למי מהצדדים. אני מבטלת בכך את החלטת הבוררת בנדון.
24. לנושא ההוצאות:
24.1 בתיק הבוררות חייבה הבוררת את האגודה בתשלום 15% מגובה הסכום שפסקה עבור הוצאות לטובת עופר. אני מבטלת החלטה זו.
24.2 בערעור זה קיבלתי את עמדת האגודה בנושא פיצוי מוסכם אשר על כן הייתי אמורה לחייב את עופר בהוצאות ערעור זה. ואולם אין אני פוסק הוצאות לחובת עופר.
24.3 העולה מכך שכל צד נשא בהוצאותיו במהלך הבוררות ובערעור זה.
המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום י"ז תמוז תשס"ז עו"ד לאה רוזנטל
03 יולי 2007 עוזר רשם האגודות השיתופיות
