האם ניתן לצוות בצוואה כי נחלה במושב תימכר והתמורה תחולק בין היורשים

המערער הינו בן מאומץ להורים אשר התגוררו בנחלה במושב. המשיבים הינם קרובי משפחה של הוריו. הערעור נסוב סביב השאלה האם יש לכבד את צוואת המנוחה (אמו של המערער) המורה על מכירת הנחלה וחלוקת התמורות בין המשיבים למערער.

הרקע

המערער הינו בן מאומץ. בשנת 2005 נפטרה אמו של המערער והותירה אחריה נחלה במושב. לאחר פטירת האם הגיש המערער צו ירושה המבקש להכיר בו כיורש היחיד. ברם, המשיבים 1-2 אשר הינם קרובי משפחה של הורי המערער, ערערו על צו הירושה, בהציגם צוואה המורה על מכירת הנחלה וחלוקת התמורות בין המערער למשיבים. הערעור אכן התקבל וניתן צו לקיום הצוואה המורה על מכירת הנחלה. כאשר שמע על כך המערער, פנה לרמ"י בבקשה כי ירשמו את הנחלה על שמו, רמ"י שלא הייתה מודעת לעובדה כי צו הירושה בוטל רשמה את הנחלה על שמו. מכאן פנו המשיבים לביהמ"ש לענייני משפחה שם נפסק כי יש לכבד את הצוואה. לאחר מכן ערער הבן לביהמ"ש המחוזי אשר הותיר את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה המחוזי על כנו, ומכאן בקשת רשות ערעור של הבן לביהמ"ש העליון.

המשיבים טענו, כי יש לכבד את את הצוואה אשר הם הציגו ולנהוג על פיה. לדידם, אין להחיל את הוראה 19(ג)(4) להסכם המשבצת אשר מורה, כי במקרה והמנוח לא הותיר אחריו בן זוג יועברו הזכויות לצאצאיו ובלבד שהם מסוגלים לקיים את המשק.

מנגד טען המערער, כי יש להקדים לצוואה את הוראה 19(ג)(4) להסכם המשבצת האוסרת על העברת המשק ליותר מאדם אחד, ומשכך, קיום הצוואה אינו אפשרי. המערער מסתמך על פסה"ד של ביהמ"ש העליון בעניין שטיין בו נקבע כי יש לפרש את הוראת הסכם המשבצת כך שהיא חלה, רק במקרה של העברת הזכויות בקרקע בעוד היא אינה חלה במקרה של מכירת הזכויות בקרקע וחלוקת התמורות.

מנגד טענו המשיבים, כי הבן אינו יכול להיבנות מהלכת שטיין כיוון ונפסקה הלכה חדשה בביהמ"ש העליון, הלכת אלישע. הלכה זו נפסקה לאור העובדה כי רמ"י בשנים האחרונות הכירה בכך שיש להתחשב ברצון המת לעניין הזכויות בנחלה ככל והדבר מתיישב עם ההסכמים הרלוונטיים. לפיכך, קבעה ההלכה כי במקרה ונדרש למכור את הנחלה לשם חלוקת התמורות ניתן לעשות זאת ובלבד כי אין המכירה סותרת את ההסכמים הרלוונטיים.

דיון והכרעה

כבר בפתח דבריו מבהיר ביהמ"ש העליון, כי לבר-רשות בנחלה חקלאית מוקנית האפשרות להעביר את הזכויות בנחלה לרבות בדרך של הורשה.

ביהמ"ש מבהיר כי במרכזה של המחלוקת עומדת השאלה כיצד יש לפרש את הוראה 19(ג)(4):

כל אחד מיחידי בני זוג שהינם חברי האגודה המחזיקים במשק רשאי להורות בצוואתו למי תימסרנה זכויות השימוש שלו במשק, ואולם לא יהיה בהוראות הצוואה כאמור כדי לגרוע מזכויותיו של בן-זוגו האמורות בפסקה (1) לעיל ולא יהיה בהן כדי לגרום למסירה של זכויות השימוש במשק ליותר מאדם אחד ולבן-זוגו.

ביהמ"ש פוסק, כי הוראה זו אינה שוללת את קיומה של צוואת המנוחה. ביהמ"ש מפרש את ההוראה כך שקיימות שתי מגבלות בהעברת הנחלה עפ"י הוראה זו. הראשונה, היא שהצוואה אינה גורעת מזכויות בן הזוג, כך ובמקרה ונפטר אחד מבני הזוג אוטומטית הנחלה עוברת לבן הזוג השני. השנייה, היא כי אין הצוואה מורה על העברת הזכויות ליותר מבן אדם אחד כך שהורשה תגרום לפיצול הנחלה.

ביהמ"ש מבהיר, כי המחלוקת מתמקדת בפרשנות המילה "תימסרנה". לדעת המערער המילה מתירה אך ורק העברת זכויות בקרקע וכי אפשר למסור את הזכויות בדרך של מכירה וחלוקת התמורות. מנגד, טוענים המשיבים כי המילה תימסרנה מאפשרת להעביר גם בדרך של מכירת הזכויות וחלוקת התמורות.

ביהמ"ש פוסק, כי יש לבחון את תכלית ההוראה עפ"י הכללים המקובלים לפרשנות חוזה. ביהמ"ש קובע כי יש להעדיף פירוש המקיים את הצוואה מפירוש אשר אינו מקיימה. כמו כן, קובע ביהמ"ש כי כל עוד המטרה של הוראה 19(ג)(4) מוגשמת לעניין שמירה על שלמות הנחלה לא קיימת כל בעיה בקיום הצוואה. עוד הוסיף ביהמ"ש כי קיים עיקרון על במשפט כי יש לקיים ככל הניתן את רצון המנוח. למעלה מן הצורך הסביר ביהמ"ש, כי פרשנות זו אף מתיישבת עם המגמה בפסיקה כי יש לחזק את מעמדם המשפטי של ברי-רשות בנחלה.

לבסוף הוסיף ביהמ"ש, כי יש לדחות את הערעור גם בשל התנהלותו חסרת תו"ל של המערער, שכן המערער הלך ורשם את הנחלה על שמו תוך שהוא מנצל את חוסר הידיעה של רמ"י לקיומו של הצו המורה על קיום הצוואה.

סיכום

ביהמ"ש דוחה את הערעור, וקובע כי התובע ישלם למשיבים שכ"ט והוצאות בסך 10,000 ₪.

ניתן ביום: כ' בסיון תשע"ט, 23 ביוני  2019.