האם פרסום ידיעה במקומון אזור המועצה האזורית מטה יהודה, מהווה לשון הרע כנגד חבר ועד מושב צלפון
התובע, ישראל גבאי, הוא תושב וחבר ועד מושב צלפון מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: האגודה או המושב), אשר שימש כפרויקטור מטעם המושב לצורך ביצוע הרחבת המושב והוצאתה לפועל. הנתבע 1 הוא רובין יובל, העורך, הכותב והמוציא לאור של המקומון "בקיצור" – מקומון המופץ באזור המועצה האזורית "מטה יהודה" על ידי חברת רובין פרסום שיווק והפקות (1994) בע"מ (להלן: העיתון). מרדכי בוהדנה הוא נתבע 2, חבר ותושב מושב צלפון.
בחודש מרץ 2008 פורסמה בעיתון כתבה אודות התובע ופרוייקט ההרחבה במושב צלפון (להלן: הכתבה). כותרת הכתבה היתה "צלפון: הקצין שהפך לסמל במלחמת לבנון לא יכול לקבל מגרש בהרחבה". בפתח הכתבה נכתב כי יו"ר הועד במושב צלפון וחבר הועד, ישראל גבאי, מתנהלים באופן דורסני, שקרי ופוגע בכל הקשור לאישור הליך ההרחבה במושב.
בין היתר נכתב בכתבה כי במכתב ששלח למינהל מקרקעי ישראל הוא טוען כי אישור מסירת עבודות הפיתוח והשיווק בהרחבה לחברת "מקורות שליטה" (להלן: מקורות) נעשתה ללא אישור חברי האגודה, לאחר שהאספה שכונסה לדון בנושא "התפוצצה" ולא התקבלה החלטה. עוד נטען, כי במסגרת ההתקשרות בין המושב למקורות נקבע כי מקורות תשלם למושב תמורת כל מגרש המועבר אליה לאחר שלא נרכש על ידי חברי האגודה, וכי על אף שהמגרשים נועדו לשמש את זכאותם של חברי האגודה ולא לסחור בהם, בפועל מומשו על ידי חברי האגודה רק 28 מתוך 81 מגרשים שבהרחבה, וכל השאר נמסרו לשיווק על ידי מקורות. בהמשך נכתב כי "בוהדנה ממשיך וטוען כי חבר הועד והנציג במליאת המועצה, ישראל גבאי, משמש כפרוייקטור המקבל את שכרו מטעם החברה היזמית, וככזה קידם את האינטרסים של 'מקורות שליטה' תוך שהוא 'מפחיד' את בעלי הנחלות בגובה המיסוי מהנטל הכספי הכבד שיידרשו לשלם תמורת מימוש זכאותם...".
דברים אלו כאמור, מהווים לשון הרע, אך לטענת רובין יובל ומרדכי בוהדנה מדובר באמת בפרסום ולכן לא ניתן לתבוע אותם.
רובין יובל ומרדכי בוהדנה טענו שישראל גבאי פעל בניגוד עניינים בכך שסיפק למקורות שירותים גם בפרוייקט אחר המתייחס למושב אחר. השאלה מה בדיוק היו תפקידו ומעשיו של התובע במסגרת אותו פרוייקט לא הובהרה עד תום, ואינה חלק מליבת המחלוקת בתיק זה. אכן, העובדה שישראל גבאי ניהל מערכת יחסים מקצועית נוספת עם אותה חברה עלולה לגרום לניגוד עניינים מסויים. אולם במקרה זה לא הוכח כי הדבר קרה בפועל, והצדדים אף הצהירו על התקשרות נוספת זו במפורש בהסכם ביניהם, כך שלא ניתן לקבוע כי נפל דופי בהתנהלותו של ישראל גבאי בהקשר זה.
אמנם החוזה שנכרת מלכתחילה ובוטל מאוחר יותר הטיל את עלות שכרו של ישראל גבאי על מקורות. אולם הסדר זה שונה בחוזה מאוחר יותר. מעבר לכך, גם על פי ההסדר שבחוזה המקורי, הצדדים נמנעו מיצירת מצב בו התובע מקבל את שכרו ישירות ממקורות, וקבעו כי המושב הוא שישלם את השכר. על כן הפרסום שלפיו ישראל מקבל את שכרו מהחברה היזמית אינו אמת.
הדברים בכתבה מצביעים על כך שמרדכי בוהדנה לא ייחס לישראל גבאי הפחדה במשמעות של עבירה פלילית, איומים בפגיעה וכיוצ"ב, אלא כניסיון להניא את התושבים מלרכוש מגרשים בהרחבה, בדרך של הסברה ושכנוע. גם העורך רובין יובל לא טען שיש לייחס לדברים משמעות אחרת, ומרדכי בוהדנה אישר בחקירתו כי הכוונה "להפחדה מילולית בלבד".
בחקירתו הנגדית נשאל מרדכי בוהדנה במפורש מיהם חברי המושב שהופחדו על ידי ישראל גבאי והוא סירב לענות. תחילה השיב כי מדובר ביישוב קטן שחבריו מכירים זה את זה ורבים מהם קשורים בקשרי משפחה, וכי אנשים פוחדים להתבטא בפומבי מחשש לעימותים משפחתיים ולנקמנות. לאחר מכן השיב לאותה שאלה כי לא יציין את שמותיהם של האנשים "מטעמי הגינות שלי כלפיהם", כיוון שאותם אנשים לא העזו לתבוע את זכותם והוא שימש להם לפה.
במסגרת טענת האמת בפרסום היה על מרדכי בוהדנה להוכיח כי הטענה בדבר ניסיונות ההשפעה של ישראל גבאי על חברי המושב היא אמת ומרדכי כלל לא הביא לעדות את אותם חברי מושב שכלפיהם הופעלו אמצעים אלו.
הכתבה שפורסמה הוצגה כהבעת דעתו של מרדכי בוהדנה, ולא כעובדות אובייקטיביות ובדוקות. לכל אורך הכתבה נעשה שימוש במונחים כגון "כך טוען חבר המושב", "במכתב ששלח...", "לטענת בוהדנה...", ועוד. הכתבה כוללת ציטוטים מדברי מרדכי וממכתביו, תוך שכל הציטוטים מיוחסים לו במפורש. לקורא הנבון ברור כי הכתבה מביאה דברים בשם אומרם, ולא כאמת בדוקה.
התביעה נגד העורך רובין יובל נדחית, גם מחוסר אשמה כלפיו וגם מכיוון שיש לו הגנות עיתונאיות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
התביעה נגד מרדכי בוהדנה מתקבלת. מרדכי ישלם לישראל גבאי פיצוי בסכום של 15,000 ₪, וכן הוצאות משפט שהוצאו בפועל ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
