האשימו מועמד לחברות בקיבוץ בעבירות מין ואונס וישלמו 90,000 ₪.
הרקע
משרדנו הגיש בשמו של עופר, בן לחברי קיבוץ שדות ים ומועמד לחברות בקיבוץ, תביעת לשון הרע כנגד שחר ואמו רות, בגין פרסומים מבזים ומשמיצים כנגדו. במסגרת התביעה טען משרדנו כי מטרת הפרסומים השקריים, אשר כללו טענות בדבר ביצוע עבירות מין בתקופה שעופר ושחר היו ילדים, הייתה למנוע את קבלתו של עופר כחבר קיבוץ, ובעקבות כך סילוקו מהקיבוץ וניתוקו מהקהילה בה גדל.
לאור האמור, תבע משרדנו בשם עופר פיצויים וכן בקשה לאפשר לו לתבוע בגין נזק עתידי בשל אי קבלתו לחברות בקיבוץ (ככל ולא יתקבל בעקבות הפרסומים).
שחר ורות לא הכחישו את הפרסומים, אך טענו כי חלה עליהם הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בחוק לשון הרע, משום שמתקיימים בעניינם שני יסודותיה- אמיתות הפרסום ועניין לציבור בפרסום. לטענתם, הם הוכיחו כי מדובר בטענות אמת, וכי יש עניין לציבור בגלל המסוכנות של חזרת אדם שתקף מינית לכאורה בעברו, לקהילה סגורה.
מעבר לכך, טענו שחר ורות כי חלה עליהם הגנת תום הלב הקבועה בחוק לשון הרע, שכן הפרסום נעשה מתוך רצון לשמור על שלום הציבור, ופורסם לגורמים הרלוונטיים על מנת שיוכלו להתנהל בהתאם עם חזרתו של עבריין מין לקיבוץ, וכן למען שלום נפשו של שחר.
דיון והכרעה
בפתח דבריו הבהיר ביהמ"ש כי לעבירת לשון הרע שני יסודות: קיומו של פרסום, והיות הפרסום כזה העלול להשפיל אדם, לבזותו או לפגוע בו מבחינה מקצועית. אמתותו של פרסום לא תשלול ממנו את הגדרתו כלשון הרע, אך יש לבחון האם מתקיימות ההגנות שבחוק כגון: "אמת דיברתי" או "תום לב", וזאת על ידי פרשנות הפרסום בהתאם לנסיבות, ובירור האם הוא יכול לגרום להשפלה בעיני אדם סביר.
בענייננו, ביהמ"ש קבע כי אין מחלוקת לגבי קיומו של היסוד הראשון ללשון הרע- ביצוע הפרסומים על ידי שחר ורות, ובכלל זאת שליחת עם העתקים למזכירות הקיבוץ, ועדת הקליטה, מבקר הקיבוץ, ועדת הפרט וועדת בריאות הנפש, תליית מודעה בלוח המודעות בקיבוץ, במרכולית ובחדר האוכל, בה נכתב כי שחר עבר התעללות מינית בידי עופר, ושליחת מכתב בנוסח דומה בכל תיבות הדואר של חברי הקיבוץ, ועוד.
באשר לקיומו של היסוד השני, ביהמ"ש קיבל את הטענות אשר העלה משרדנו, וקבע כי פרשנות הפרסום על פי המשמעות המקובלת בציבור מובילה למסקנה שמדובר בפרסום הפוגע פגיעה חמורה ומהווה לשון הרע. ייחוס עבירות מין ואינוס בקטין, אשר לא הוכחו כאמת, לא יכולה שלא להשתמע כפרסום לשון הרע.
מעבר לכך, ביהמ"ש קבע כי שחר ורות לא הצליחו להוכיח כי יש אמת בפרסומים, ראשית משום שאלו התבססו על "זיכרונות" בנוגע לתקופת ילדותו של שחר, אשר צפו לאחר תקופה ממושכת של שימוש בסמים קשים וקלים, מה עוד שבמשך השנים היו יחסי חברות בין שחר לעופר.
באשר להאשמות החמורות של מעשי אונס ומעשי סדום, הודו שחר ורות בחקירתם שהן אינן אמת ולא קרו מעולם, וגם לגבי עבירות המין והמעשים האחרים, קבע ביהמ"ש כי העדות שהובאה הייתה לא עקבית ומעורפלת ואין בה כדי לסייע בהוכחת התרחשות האירועים.
עוד הוסיף ביהמ"ש כי בוטות הפרסומים, לשונם המתלהמת והפוגענית וחוסר הפניה למשטרה לצורך בירור האמת מלמדים שהפרסומים לא נבעו רק מכוונה לשמור על בטחון הציבור, ובפרט ששחר ורות ידעו שמדובר בטענות מוקצנות.
לאור דברים אלו קבע ביהמ"ש כי שחר ורות עשו את הפרסום בכוונה לפגוע בעופר, וחוסר נכונותם להתנצל על הפגיעה בו מוכיחה זאת.
בשלהי פסק הדין הבהיר ביהמ"ש כי לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע שתי מטרות: לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו ולהעניש את מי שגרם לפגיעה ולחנך את הציבור.
לאור זאת, ובהתחשב בהשפעות הפרסומים על מצבו החברתי של עופר בקיבוץ מחד, ובמצבו של שחר מאידך, פסק ביהמ"ש פיצויים בסך 75,000 ₪ וכן התיר לעופר להגיש תובענה נוספת ככל שיתגבשו נזקים נוספים עקבות הפרסומים, במידה ותידחה בקשתו להתקבל לחברות בקיבוץ.
סיכום
ביהמ"ש קיבל את הטענות שהעלה משרדנו וקבע כי הפרסומים כנגד עופר הינם לשון הרע וכי לשחר ורות לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק, וחייב אותם לשלם לעופר פיצויים בסך 75,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.
ניתן ביום: כ"ו בניסן תשע"ו, 4 במאי 2016, בהעדר הצדדים.
