הבן ויתר על נחלה שנרכשה עבורו ע"י הוריו וגם לא יתקבל לחברות במושב גן יאשיה
משפחת פינטו הינה ממייסדי גן יאשיה, המאוגד כאגודה שיתופית, ומתגוררת בו מאז הקמתו. בשנת 1975 העניק המושב להורים זכות להקצות נחלה פנויה בתחומו לאחד מילדיהם בתמורה לרכישת מניה. בשנת 1978 ההורים רכשו מניה והקצו נחלה לבתם. בשנת 1980 שינו ההורים את הקצאת הנחלה והעבירו ההקצאה לבנם. אולם הבן ,שמעולם לא התקבל כחבר במושב, לא נטל חזקה בנחלה, והחלו להיצבר לחובת הבן חובות בגין תשלומי חובה שנתיים למושב. בשנת 1988 הודיעו ההורים כי הם מוותרים על הנחלה בתנאי שיושב להם הסכום ששילמו עבור המניה אולם המושב דחה את הבקשה והודיע להורים כי החליט למכור את הנחלה לצורך כיסוי החוב, ותמורת המכירה יקוזז מהחוב שהצטבר לחובת הבן ויתרת החוב תהיה באחריות אב המשפחה. בשנת 1990 נמכרה הנחלה לצד ג', ולאחר מספר שנים, בשנת 1994, פנה משקם שמונה למושב אל הבן בדרישה לתשלום החוב בגין הנחלה.
לאחר מספר שנים, בשנת 1997, פנה המושב למשקם וטען כי מכירת הנחלה נעשתה בהסכמת ההורים וסוכם עמם כי תמורת המכירה ייפרע החוב. המושב אישר שהבן מעולם לא התקבל כחבר לשורותיו. בשנת 2002 קבע המשקם כי הבן פרע את חובו למושב באמצעות ויתורו על זכויותיו בנחלה.
בשנת 2006 פנה האב לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לחקור את השתלשלות האירועים בנוגע לנחלה, ובהמשך השנה קבע המשקם כי פסק דינו משנת 2002 ניתן בחוסר סמכות מאחר שהבן מעולם לא היה חבר במושב, לא היה בעל נחלה ולא היה חקלאי, ועל כן הפסק בטל. על רקע אירועים אלו הגישה משפחת פינטו תביעה לבית המשפט המחוזי, בדרישה מהמושב לקבל את הבן כחבר בשורותיו ולהקצות לו נחלה פנויה בתחומו. בית המשפט קבע כי עילת התובענה נולדה בשנת 1989, כאשר ההורים הסכימו למכירת הנחלה ולכן חל כאן חוק ההתיישנות. בית המשפט ציין כי אין בהליכים שהתנהלו לפני המשקם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
דיון והכרעה
משפחת פינטו טוענת כי לא חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתם, בנם נפצע במהלך שירותו בכוחות הבטחון באותם שנים, ולכן חל על ההתיישנות שיהוי. בנוסף, למשקם היתה סמכות ייחודית לדון בעניין, ולכן מרגע שהוגשה תביעת החוב, היה הבן מנוע מלהעלות את טענותיו בערכאה אחרת, עד שפסק המשקם בוטל ב- 2006. כמו כן, קיימת זהות עילות בין ההליך לפני המשקם להליך דנן, שכן אילולא החוב למושב לא היה צידוק למכירת הנחלה מלכתחילה. לכן לטענתם, אין למנות בתקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו התנהלו הליכים אצל המשקם.
בקשר לטענת הוויתור טענו ההורים שלא היו יכולים לוותר על זכותו של הבן. החיובים שהטיל המושב על הבן בגין הנחלה הוטלו שלא כדין, שכן הוא אינו חבר באגודה ולא נטל חזקה בנחלה או עיבד את הקרקע. לשיטתם, ככל שהיתה הסכמה למכירה, הסכמה זו היתה מותנית בהשבת שווי המניה. תנאי זה מעולם לא התמלא, ומשכך לא השתכללה הסכמתם למכירה.
בית המשפט פוסק כי דין הערעור להידחות. אין חולק כי ההורים שילמו עבור הזכות להקצות לבנם משק במושב, אך עם זאת, הם ויתרו במפורש על כל זכות בנחלה. יתרה מזאת, מרגע שנודעה להורים ההחלטה בדבר מכירת המשק ודחיית טענתם להחזר התשלום בגין המניה בשנת 1989, לא עשו ההורים דבר כדי להשיג על המכירה עד שנת 2006.
אין מחלוקת כי הבן לא השלים את התהליך הנדרש לשם קבלת הזכויות בנחלה – הוא מעולם לא התקבל כחבר במושב, לא תפס חזקה בנחלה, ולא עיבד אותה. במהלך ההליכים הבן לא העלה כל טענה לגבי זכותו לקבל את הנחלה ואדרבא, הוא טען לפני המשקם כי מעולם לא מימש את זכותו בנחלה ולכן לא ניתן לחייבו בחובות שהצטברו בגינה. טענות אלו מעידות על ויתור פוזיטיבי מצד הבן על זכויותיו הנטענות בנחלה.
סיכום
הערעור נדחה, אין לבן כל זכות בנחלה המזכה אותו בתשלום עבור מכירתה. המערערים ישלמו למושב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.
