הבעלים של משתלת "דשא חי" שכר קרקע מקיבוץ סירני בניגוד לחוק ההתיישבות ולהסכם החכירה עם המינהל – ולכן לא יהיה זכאי לפיצויים על ביטול ההסכם

התובע, דוד הדר, הינו בעלים של משתלת "דשא חי". לצורך פיתוח והגדלת עסקי המשתלה, חכר דוד בחכירת משנה כ-100 דונם קרקע ואת זכות השימוש במים מקיבוץ נצר סירני אשר חוכר את הקרקע ממנהל מקרקעי ישראל ומקבל בעבורם הקצבת מים לחקלאות. הסכם זה נחתם ל-6 שנים אם אופציה להארכה של- 3 שנים נוספות, ובשטח זה גידל דוד דשא לשיווק לגינות ע"י המשתלה שבבעלותו. 

מנהל מקרקעי ישראל פנה לקיבוץ, ותבע כי יבטל הסכם חכירת המשנה, והזהיר שאם לא יעשה כן, הוא יפקיע מידיו השטחים וכן תבוטל מכסת המים אשר הקיבוץ מקבל בעבור שטחים אלה. מאחר ועל פי חוק ההתישבות, אסור לקיבוץ להחכיר את השטחים בחכירת משנה או להשתמש בהם בשימוש חורג ללא אישור המנהל. לפיכך הכין הקיבוץ הסכם חדש עם דוד המבוסס על שותפות והעבירו לאישור המנהל. הקיבוץ אמנם לא קיבל אישור אך הייתה מעין הסכמה שבשתיקה להסכם.

לאחר שנתיים נוספות, פנה המנהל בשנית ואף החל בצעדים משפטיים כנגד הקיבוץ ודוד להפקעת השטח. בסיכום הדיונים בין הקיבוץ לפרקליטות סוכם, כי הקיבוץ יקבל קנס כספי ויפעל לקבל אישור חורג. הקיבוץ פעל לניסוח הסכם חדש עם דוד, הסכם כזה שהמנהל יאשר כשימוש חורג. דוד לא שיתף פעולה בעניין ועל כן ההסכם לא נחתם. בנוסף, עקב מחסור במים, קוצצו הקצבות המים, והקיבוץ נעתר לבקשת רשות המים על קיצוץ יזום וקבלת מענק, וביטל את ההסכם עם דוד לאחר כ-6 שנים מחתימתו.

טענות דוד - החוזה איתו הופר שלא בתום לב שכן הקיבוץ העדיף לקבל מענק בסך 300,000 ₪ על החזר מכסת מים על פני דמי השכירות בסך 35,000 ₪. כן הוא טען, כי משיש לו הסכם על שימוש במים, הפיצוי עבור החזרת הקצבת המים מגיע לו, שכן בעקבות ההחזרה לא ניתנו לו הקצבות המים לשטח.

כמו כן, הוא טען, כי סירב לחתום על ההסכם מפאת הרעת התנאים שבו לעומת ההסכם הקיים, והוסיף, כי הקיבוץ סירב להבטיח לו את השימוש בהקצבת המים לדשא הקיים בשטח ועקב כך איבד גידולי דשא שהיו בשטח. לבסוף טען דוד, כי יש לו הסכם עם הקיבוץ לעוד 3 שנים, וכי ביטול ההסכם גרם לו להפסדי רווח עתידיים עליהם הוא דורש פיצויי קיום.

טענת הקיבוץ לא הייתה לו ברירה אלא לבטל ההסכם אל מול הסכנה כי המנהל יפקיע את השטח, מה גם שדוד לא עשה דבר בכדי לקדם חתימה על הסכם אשר יתאים לאישור המנהל. כמו כן, הוסיף הקיבוץ, כי דוד לא רצה להמשיך בגידול הדשא ועל כן לא עשה מאמץ לחתום על ההסכם המתאים, וכי הקיבוץ הסכים לתת לו הקצבת מים מקוצצת לפי אחוז הקיצוץ הכללי, אך דוד לאפעל לחתימה על החוזה ולא פעל לקלף את הדשא שהיה בשטח.

השאלות העומדות להכרעה בדיון זה הינם - האם ההסכם בוטל כדין והאם דוד זכאי לפיצוי?

לעניין השאלה הראשונה, אכן ביטול ההסכם היה כדין, שכן למרות טענות דוד כי ביטול ההסכם אפשרי אך לאחר דיון משפטי עם המנהל, הרי משנחתם ההסכם בניגוד לחוק ההתישבות וההסכם השני אף בניגוד לחוק החוזים, עקב היותו חוזה למראית עיין בלבד, ומשלא עשה דוד מאמץ מצידו להשתתף בהגנה בפני המנהל ואף לא בתגובה להסכם המוצע ואף לא שעה להתראות הקיבוץ כי אם לא יחתם הסכם מתאים יבוטל ההסכם עימו, ועל כן אל לו להלין על כי בוטל ההסכם עימו.

טענות דוד, כי הקיבוץ פעל לביטול ההסכם מטעמים זרים, כגון הפיצוי על קיצוץ מכסת המים ואף הטענה כי לא קיבל את מכסת המים לגידול הקיים ועקב כך ירד לטמיון גידול הדשא אשר היה קיים באותו הזמן, דינם להדחות אף הן, שכן מהעדויות המגובות במסמכים ברי כי דוד הוא זה שלא עשה המוטל עליו בכדי לקדם את ההסכם כך שיאושר ע"י המנהל, ולעומתו פעל הקיבוץ רבות בכדי לקדם עניין זה.

יתרה מזאת, התובע לא הוכיח כי הדשא הקיים בשטח צרך את כמות המים המדוברת, שכן כמות הדונמים הייתה פחותה מ-100, ואף בא כוחו של דוד טען כי הוא צרך כמות של כ-100,000 קוב מים, ועוד כי אף עיון בשני ההסכמים מוכיח כי ההתחיבות למים אינה אבסולוטית אלא לפי הצרכים ותלויה בהקצאה שיקבל הקיבוץ.

אף הטענה כי כי הפיצוי בגין החזר ההקצאה שייך לדוד דינה להידחות, שכן זכות השימוש אינה הופכת את התובע לבעלים של מכסת המים.     

כיוון שנדחו כול ראשי הנזק ובמיוחד הטענה כי החוזה בוטל שלא כדין הרי התביעה נדחית על כול ראשיה והתובע יהיה חייב בהוצאות הנתבעת בסך של 120,000 ₪