הבריכה הפרטית במושב נתיב השייירה קיבלה טיפול ראוי

זוהי תביעתה של אסתר רוזליו, תושבת מושב נתיב השיירה, בעלת בריכה פרטית הצמודה לביתה, כנגד חברת זיו א.י. בריכות שחייה. בבסיס התביעה, עומדות טענתה של אסתר, כי החברה סיפקה לה ציוד בריכה לקוי, ובכך גרמה לה לנזקים, ובקשתה לחייב את החברה לפצותה בסך של כ-65,000 ₪, מתוכם כ-35,000 ₪ החזר עלות ציוד ועבודה, ו-30,000 ₪ פיצוי בגין אובדן הנאה, עוגמת נפש, טרטור ובזבוז זמן.

לטענת אסתר, תחילת האירועים ביולי 2007, עת היא רכשה מהחברה שתי משאבות להפעלת הבריכה, ובתוך זמן קצר התגלו בהן תקלות. מכאן והלאה, כך לטענת אסתר, המוצרים שסיפקה לה החברה, ובכלל זאת, מערכת בקרה ומערכת מלח, הצריכו תיקונים חוזרים ונשנים, עד שבמאי 2009 לא היה מנוס משליחת מכתב "התראה לפני הליך משפטי" לחברה ומהגשת תביעה זו.

מנגד, הכחישה החברה את טענותיה של אסתר בדבר אספקת ציוד לקוי, והגישה חוות דעת מומחה, אשר ממנה עלה, כי בחדר המכונות המשמש את הבריכה אין סידור איוורור, וכי הלחות, הרטיבות ואדי הכימיקלים בחדר המכונות גורמים לבלאי מוגבר לציוד הרגיש. כמו כן, עולה מחוות הדעת, כי בשל גישה לא נוחה לתחזוקה, לא מתאפשר טיפול שוטף במסננים, כך שיכול להיווצר מצב של סתימות במסננים ובלאי מוגבר למשאבות, וכי אין קשר בין ההצפה הנטענת לבין תקלות במערכת הבקרה.

גם אסתר הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, ממנה עלה, כי הסידור הקיים בחדר המכונות הינו מקובל וסטנדרטי. עוד נטען בחוות הדעת, כי באם התנאים בחדר המכונות הינם כה קשים כפי שמתואר בחוות הדעת מטעם החברה, אזי היה עליה, כבעלת מקצוע, להימנע מלהתקין את מערכת הבקרה בסביבה שאינה מתאימה לכך או לחילופין להמליץ על התקנת מערכת איוורור.

בית המשפט מצא, כי אסתר לא עמדה בנטל להוכיח את מרבית תביעתה, והחלק היחיד בכל התביעה אשר דינו להתקבל, וגם זאת באופן חלקי, הינו זה הנוגע לטענתה בדבר אי החזרת המשאבות הישנות לידיה. ביחס לרכיבי התביעה האחרים, סבר בית המשפט, כי אסתר לא הוכיחה קיומם של כשלים בציוד שסופק לה על ידי החברה או באופן טיפולה במסגרת האחריות שניתנה עבור כל אחד מחלקי הציוד.

מצא בית המשפט, כי על התקלות החוזרות שהיו במשאבות, ניתן לאסתר שירות ראוי ומספק בכל אותה תקופה, אשר הביא לכך שהציוד תיפקד והפעיל את הבריכה, והסיק, כי משהבינה אסתר שהחברה לא תמשיך לתת לה את אותו שירות מהיר ואפקטיבי כפי שקיבלה במהלך תקופת האחריות, היא ביקשה, באמצעות איום בהליכים משפטיים, לגרום לחברה לתת לה שירות כזה, על אף שהציוד כבר לא היה באחריות, או להשיב לעצמה, ולו חלקית, את שווי הציוד, וזאת, תוך התעלמות מכך שעשתה בו שימוש במשך לפחות שתי עונות רחצה וקיבלה במהלת התקופה שירות ראוי.

בית המשפט מצא, כי אסתר לא עמדה בנטל להוכיח את עיקר תביעתה, כי הציוד שנמכר לה על ידי החברה היה קלוקל, בלתי תקין או שתוקן ברשלנות, ועל כן דחה את מרבית תביעתה. יחד עם זאת, מאחר והתביעה נתקבלה בחלקה הקטן, והחברה חויבה לשלם 2,300 ₪ בעבור שלקחה את המשאבות הישנות, היא חויבה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד באופן חלקי, בסכום 2,350 ₪.

לאתר מושב נתיב השיירה