הגבול הדק בין עירייה לחברה כלכלית: פסיקה חדשה מגדירה את גבולות האחריות

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לפני כבוד השופט אלי ברנד

ת"א 41347-01-24 ציון בריגה הורייזן בע"מ נ' עיריית כפר יונה

תמצית:

פסק הדין זה נסוב סביב השאלה האם ניתן לתבוע עירייה להשבת כספים אשר נגבו על ידי חברה כלכלית בבעלותה, או שמא מדובר באישיויות משפטיות נפרדות.

רקע:

חברת ציון בריגה הורייזן בע"מ (להלן: "בריגה הורייזון"), העוסקת בפיתוח נדל"ן, ביקשה לקדם פרויקט בניה בשטחה המוניציפלי של עיריית כפר יונה. כחלק מהליך קבלת היתרי הבניה, נדרשה החברה לשלם היטלי פיתוח. תשלומים אלו בוצעו בשני מועדים עיקריים: הראשון ביולי 2014 והשני בינואר 2017. הגוף אשר גבה את התשלומים היה החברה הכלכלית לפיתוח כפר יונה בע"מ (להלן: "החכ"ל"), חברה בבעלות מלאה של העירייה. בריגה הורייזון, שילמה את ההיטלים תוך מחאה וטענה כי ההיטלים שנגבו ממנה היו מופרזים ולא תאמו את הוראות חוקי העזר העירוניים. בעקבות זאת, החליטה בריגה הורייזון להגיש תביעה להשבת הכספים. התביעה הוגשה כנגד עיריית כפר יונה ולא כנגד החכ"ל שגבתה את הכספים בפועל.

טענות הצדדים:

חברת בריגה הורייזון טוענת כי העירייה הינה האחראית הישירה להשבת הכספים. היא הדגישה כי העירייה היא הגורם היחיד המוסמך על פי חוק להטיל היטלי פיתוח וכי לא ניתן להפריד בינה לבין החברה הכלכלית שבבעלותה המלאה. הוסיפה וטענה החברה כי גביית ההיטלים כלל אינה נמנית עם מטרותיה המוצהרות של החכ"ל ולא נחתם כל חוזה פיתוח בינה לבין החברה הכלכלית. יתרה מזאת, החברה הדגישה כי ההיטלים נדרשו כתנאי לקבלת היתר בנייה, הליך שהחכ"ל אינה צד לו כלל. לבסוף, טענה החברה כי מטעמי מדיניות ציבורית ושמירה על אמון הציבור, אין לאפשר לעירייה להתנתק מאחריותה באמצעות שימוש בחברה כלכלית.

מנגד, עיריית כפר יונה טענה בתוקף כי קיים העדר יריבות מוחלט בינה לבין התובעת בנוגע לתביעת ההשבה. היא הדגישה כי העירייה והחכ"ל הן ישויות משפטיות נפרדות לחלוטין ולכן החכ"ל היא שגבתה את הכספים בפועל ולא העירייה. העירייה אף ציינה כי לא הוכח שהכספים הועברו בכלל מהחכ"ל לקופת העירייה. לטענתה, קבלת עמדת בריגה הורייזון תהווה פגיעה חמורה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עיקרון יסודי במשפט הישראלי.

דיון והכרעה:

 בית המשפט ניתח את מקור חובת ההשבה במקרה זה  וקבע כי חובה זו נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. הוא הדגיש כי לפי דינים אלו, נדרשים שלושה יסודות: זכייה בטובת הנאה, שלא כדין, על חשבון המזכה .בהמשך, בית המשפט קבע כי היסוד הבסיסי לקיומה של עילת השבה הוא שמישהו קיבל דבר מה שלא כדין, במקרה דנן , החכ"ל היא שקיבלה את הכספים ולא העירייה. למרות הקשר ההדוק בין העירייה לחכ"ל, בית המשפט הכריע כי מדובר באישיויות משפטיות נפרדות. הוא נשען על פסיקה קודמת שקבעה כי תאגיד עירוני הוא אישיות משפטית נפרדת מהעירייה ובהתאם לכך מסרב לראותן כמקשה משפטית אחת. בית המשפט ביצע הבחנה בין עתירה מנהלית לתקיפת עצם הטלת ההיטל, שאכן צריכה להיות מופנית לרשות המטילה, לבין תביעת השבה כספית, שצריכה להיות מופנית למי שגבה את הכספים בפועל. צוין בדיון כי למרות תחושת אי הנוחות מכך שרשות שלטונית יכולה לכאורה להתחמק מאחריות באמצעות גביה דרך חברה בשליטתה, אין בכך כדי לבטל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לבסוף, בית המשפט דחה את טענות התובעת בדבר שיקולי מדיניות ציבורית, וקבע כי אין בהם כדי לגבור על העקרונות המשפטיים המבוססים. הוא הדגיש כי התובעת, כגוף מסחרי מנוסה, הייתה יכולה וצריכה לתבוע את הגוף הנכון, החכ"ל - ולא את העירייה.

סיכום:

התביעה נדחתה, בריגה הורייזון תשא בהוצאות עיריית כפר יונה בסך 10,000 ₪.

ניתן ביום א' באב תשפ"ד, 5 באוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.