הוחזרה לדיון תביעה לקצבה שנדחתה
בפני עורך דין רמזי חוראני תיק 1335/35/14
עוזר רשם האגודות השיתופיות
בעניין: 1. אולגה ברעם ת.ז. 26036822
2. אליקים ברעם ת.ז. 67593020
ע"י ב"כ עוה"ד ניר ברזל ו/או חי שוורץ ואח'
רח' פל-ים 5 חיפה
טל' 04-8465885, פקס' 04-8641685
המערערים
נגד
1. קיבוץ בחן (בפירוק) אגודה מס' 57-001335-9
באמצעות המפרק עו"ד בועז נאור ושות' עורכי דין
מתחם גרנות ד.נ. חפר 38100
טל: 04-6341973, פקס: 04-6342073
המשיב
החלטה
א. סקירה כללית:
1. ביום 12.8.2013 הגישו המערערים (שייקראו להלן לעיתים גם המבקשים או התובעים) תביעת חוב לתשלום קצבה עבור התקופה שקדמה לצו הפירוק ואשר הוצא למשיב, שייקרא להלן לעיתים, גם האגודה. תביעה זו התייחסה לתקופה שבין פברואר 2012 עד יולי 2013. למוחרת היום וביום 13.8.2013 הגישו המערערים תביעת חוב נוספת באמצעות בא כוחם המתייחסת לתשלומי הקצבה המגיעה להם אחרי צו הפירוק ועד להגשת תביעת החוב.
2. המערערים החליטו לעזוב את הקיבוץ בשנת 1992. המערער הגיע לגיל פרישה בשנת 2000 והמערערת הגיעה לגיל פרישה בשנת 2002. במועד סמוך להוצאת צו הפירוק קבלו המערערים קצבה של 2,154 ₪ ו- 2,989 ₪ לפי סדר רישומם בכותרת לעיל. החל מפברואר 2012 הפסיק הקיבוץ להעביר את הקצבה למערערים.
3. ביום 31.12.2013 העביר כב' המפרק "הודעה על קבלת תביעת חוב" של המערערים (בנוגע לתביעה השנייה) בה אישר את התביעה של שני המערערים, אך קבע, כי "סדר ואופן פירעון החוב לנושים הבלתי מובטחים, יידונו בהמשך ובהתאם להוראות הדין". מכאן הערעור של המערערים.
ב. עיקר טענות המערערים בערעור ובעיקרי הטיעון:
4. המערערים זכאים לקבלת הקצבה הן מכוח התחייבות הקיבוץ כמופיע בהודעת התנועה הקיבוצית המואחדת מיום 26.11.1992 (נספח א' לבקשה למתן הוראות מיום 4.12.2013), והן מכוח הדין, קרי "הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, תשנ"ג-1993".
5. על המפרק היה לסווג את זכויות המערערים כתביעות בדין קדימה, שכן אין לו סמכות להתנער מתשלומים אלה והם במהותם דומים לתשלומי שכר עבודה הנהנים מדין קדימה לפי תקנה 38(2)(א) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד- 1984, להלן: תקנות הפירוק.
6. המערערים מפנים למספר הוראות בחוק הביטוח הלאומי כמו סעיפים 181,182 ו- 192 מהם ניתן ללמוד, כי התשלום הנו כשכר עבודה לכל דבר. מאחר ושכר העבודה נהנה מהיתרון של חוב בדין קדימה מכוח תקנה 38(2)(א) לתקנות הפירוק, כך גם צריך להיות החוב בגין אי תשלום הקצבה החודשית.
7. המערערים עבדו כשלושים שנה בענפי הקיבוץ השונים, הם אנשים מבוגרים ובשהותם בקיבוץ הם התנהלו כיתר חברי הקיבוץ ופעלו לקידומו ובכך הם "זרעו את פירות עמלם אז, מהם הם מבקשים ליהנות דהיום- קרי תשלומי פנסיה".
8. ההסדר שעיגן תשלומי פנסיה לפנסיונרים מול הנושה המובטח היחיד שנותר, קיבל תוקף של החלטה על ידי עוזר הרשם[1] ביום 21.11.2013. באישור אין כל אבחנה בין פנסיונרים שנשארו בקיבוץ לבין אלה שעזבו אותו, וגם באותו סעיף להסכם שאושר על ידי עוזר הרשם אין כל אבחנה בין פנסיונרים שנותרו בקיבוץ לעומת אלה שעזבוהו. אי לכך האבחנה שעושה כיום המפרק הנה בטלה ואין לה כל תוקף.
9. המפרק פעל שלא כהלכה בהביאו את האישור מול הנושה המובטח אחרי הגשת תביעות החוב של המערערים כשעמדתם היתה מול עיניו. אם כוונת המפרק מלכתחילה היתה לאשר רק את התשלומים לפנסיונרים המתגוררים בקיבוץ להבדיל מאלה שעזבו אותו כבר, מן הדין היה לפחות לזמנם או לקבל את תגובתם לפני אישור ההסכם על ידי עוזר הרשם.
10. גם לגופו של עניין, אין כל הצדקה לאבחנה שעשה המפרק בין הפנסיונרים שנותרו לאלה שעזבו. גם הפנסיונרים שעזבו מצויים במצב קשה ואין השיקול שפנסיונרים הנשארים קשרו את גורלם עם הקיבוץ, הוא שיקול רלוונטי, אלא שיקול זר שאין להתחשב בו .
11. כל הנושא של "נושה מובטח" לעומת נושים בלתי מובטחים אינו רלוונטי לשלב שאחרי הפירוק אלא לשלב שקדם לו. תשלומי הפנסיה נועדו להשתלם אחרי צו הפירוק.
12. אין מדובר בפירוק רגיל, אלא פירוק מפעיל שאין מטרתו לחסל את הקיבוץ כליל. להיפך המטרה הנה הבראתו והבאתו לפעילות רגילה כדי להמשיך את הפעילות מול גרנות כעסק חי. במהלך הפירוק נותר הוא כעסק חי וההתקשרות מול הנושה המובטח מיועדת לקדם מטרה זו. אי לכך יש להחיל עליו את הדינים החלים בעת הוצאת הוצאות במהלך הפירוק או לשם שמירה על הנכסים. אי לכך לא יכול היה המפרק לפטור את עצמו בסיווג התשלומים כתשלומים לנושים בלתי מובטחים.
ג. עיקר טענות המפרק בתשובה לערעור ובעיקרי הטיעון:
13. ביום 4.7.2012 ניתן על ידי כב' רשם האגודות השיתופיות צו פירוק לקיבוץ. בסקר הכנסות ראשוני שערכה אחראית הקהילה המועסקת במסגרת הפירוק ובעקבות פניות רבות למפרק על ידי החברים, נמצא כי מצבם של הפנסיונרים שנותרו בקיבוץ הנו קשה מאוד עד כדי פגיעה ביכולתם להתקיים. היו ניסיונות לשלם להם, אלא שהנושים המובטחים התנגדו מכיוון שהם קודמים, וזכויותיהם קודמות לאלו של החברים או החברים לשעבר. בהמשך אושרו קצבאות למקרים סוציאליים אמתיים בסכום של 14,000 ש"ח המשולמים באירועים מיוחדים כמו ערבי חג, "קמחא דפסחא" וכו' וזאת בהסכמת הנושים המובטחים ובאופן חד פעמי.
14. מאוחר יותר נחתם הסכם בין הנושים המובטחים, לקיבוץ וכן גרנות, ארגון שיתופי אזורי אגש"ח מרכזית בע"מ, להלן: גרנות או הנושה המובטח, להסדרת חובות הקיבוץ לנושים המובטחים. במסגרת ההסכם כיסתה גרנות את חובות הקיבוץ לנושים המובטחים ונכנסה היא בנעליהם. כן הוסכם עם גרנות כי ישולמו לפנסיונרים, חברי הקיבוץ, תשלומים סוציאליים על סך 1,500 ₪ לחודש לכל פנסיונר שאין לו קצבה פנסיונית אחרת. ההסדר נעשה מול גרנות תוך התאמה לצפי יכולת החזר החוב מטעם הקיבוץ ובהתחשב ביכולתם של חברי הקיבוץ הפנסיונרים שנותרו בקיבוץ והצורך לסייע להם ובהסכמת הנושה המובטח.
15. אין לקבל את הטענה כי התשלומים לפנסיונרים הנם "הוצאות פירוק". כהוצאות פירוק נחשבות הוצאות שמטרתן ניהול הפירוק או לשם שמירה על נכסי הפירוק על מנת לקדם את טובתם של כלל חברי האגודה והנושים ובעיקר את הנושים המובטחים. זאת ועוד, תשלום מכוח "הכללים" אינו תשלום הדרוש לצורך ניהול הפירוק או לשמירה על נכסיה ובתור שכזה אין לכפות תשלום זה על קופת הפירוק והנושים המובטחים ללא הסכמתם.
16. גם את הטענה, כי יש לסווג את זכאות העוזבים כשעבוד ראשון או נשייה בדין קדימה יש לדחות. המערערים ומי שבמצבם אינם אוחזים בבטוחה על פי כל דין ונשייתם אינה בגדר הוצאות פירוק מכוח תקנה 38 לתקנות הפירוק. תקנה 38 לתקנות הפירוק פרטה הקטגוריות שבהן תיכלל הנשייה בדין קדימה. נשיית הפנסיונרים העוזבים אינה נופלת באחת מהחלופות שבתקנה 38 האמורה ועל כן יש לדחות את הטענה של חוב בדין קדימה. ועוד, הפסיקה קבעה כי רשימת הנושים בדין קדימה הנה רשימה סגורה. (מפנה לפרק (י-ם) 4202/07 ופשר ת"א 708/97 סעיף 2.2 לעיקרי הטיעון) .
17. גם את הטענה של החובה להכליל את המערערים העוזבים בהסדר הנושים המובטחים אין לקבל. ממועד כניסת הקיבוץ להליך הפירוק, תשלומים המשולמים על ידי המפרק טעונים אישור רשם האגודות השיתופיות. זהו המצב ולא כנטען על ידי המערערים, שכביכול עצירת התשלומים לנושים בלתי מובטחים על ידי המפרק מצריכה היתר הרשם.
18. "פנסיונרים" הנם חברי הקיבוץ שנותרו חבריו והמשיכו להתגורר בו בשעותיו הקשות וקשרו את גורלם בגורל הקיבוץ. כיום בהגיעם לגיל גמלה הם תלויים בו לחלוטין במחיתם ולכן מצא עצמו המפרק, ובמידה מסוימת גם הנושים המובטחים, כמי שחלק ממשימתו הבטחת פנסיית קיום ולו חלקית לפנסיונרים שנשארו בקיבוץ.
19. התשלומים ששולמו לפנסיונרים שנותרו בקיבוץ אינם תשלומים על פי הדין, אלא פרי הסכמה לביצוע תשלומים חלקיים לפנסיונרים כאמור, תוך איזון בין זכות הנושים המובטחים להיפרע מהכנסות הקיבוץ, לבין הצורך והרצון לסייע לפנסיונרים החברים על בסיס יכולת החזר החוב של הקיבוץ. אי לכך אין למערערים זכות קנויה להיחשב כבעלי זכות קדימה.
20. המפרק בודק בימים אלה את האפשרות להציע הסדר גם לנושים הבלתי מובטחים ולעוזבים. המפרק הבהיר בתגובתו, כי המערערים היו צריכים לפנות בערעור על החלטת המפרק ולא במסגרת בקשה למתן הוראות למפרק, כפי שהם עשו. על אף זאת הגיב המפרק כאילו מדובר בערעור ומטבע הדברים אין לחייבו בהוצאות.
21. התשלומים ששולמו למערערים אינם שכר עבודה. ההגדרה שבסעף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 אינה חלה על מי שבמצבם של המערערים. אין התשלומים על פי הכללים בדבר זכויות חבר שיצא או מוצא מהקיבוץ, התשנ"ג- 1993 נחשבים כשכר עבודה.
22. כמו כן יש לדחות את ההשוואה של המערערים למה שצוטט מסעיפי חוק הביטוח הלאומי, שכן הסעיפים 185 ו- 192 מתייחסים לעובדים והמערערים לא היו עובדים של הקיבוץ. עובדים שהיו זכאים לתשלום מהביטוח הלאומי אכן פנו בבקשה לביטוח הלאומי ואף בסיוע המפרק. חלקם אף קבלו המגיע להם מאת המוסד לביטוח לאומי.
23. מלכתחילה היתה אבחנה בין הפנסיונרים שנותרו בקיבוץ לאלה שעזבו אותו בפניות לרשם. כך הדבר בדו"ח תקופתי שצורף לעיקרי הטיעון.
24. דווקא תשלום לחברים שעזבו את הקיבוץ מהווה פגיעה בעיקרון השוויון. אלה שנשארו הנם חלק מעתידה של האגודה ואבחנה הנה אבחנה עניינית ומותרת (רע"א 10623/02 כפר חיטים – מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' ביין). אין האמור בעיקרי הטיעון של המערערים בדבר כרית הביטחון של הנשארים בקיבוץ נכונה. אדרבא, עם קריסת הקיבוץ מצאו אלה את עצמם ללא כרית וללא ביטחון.
25. אין מקום לאבחנה בין פירוק לבין פירוק מפעיל בהקשר של החובה לתשלום פנסיה. מינוי המפרק נעשה על פי סעיף 48 ואין בסעיף זה כל אבחנה בין שני סוגי הפרוק שצוינו.
ד. דיון והכרעה:
26. שאלה לא קלה עומדת בפניי והיא ההכרעה אם זכאים הפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ לקבל גמלה או פנסיה אם לאו וזאת בהתחשב בעובדה שמדובר באגודה בפירוק, בהתחשב במצבם גם של הפנסיונרים הנשארים וגם של העוזבים, בהתחשב בהסדר בין האגודה לנושה המובטח, גרנות בע"מ שאושר על ידי עוזר הרשם, וכן בהתחשב במצב החוקי לרבות הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג- 1993. כל אחד מהגורמים המעורבים בשיקולים לכאן או לכאן יש בו את הפוטנציאל להיות מושפע מההכרעה כאן, הן הפנסיונרים העוזבים, הן הפנסיונרים הנשארים בקיבוץ, הן האגודה שבפירוק שמצבה אינו איתן וזאת בלשון המעטה והן הנושה המובטח שהשקיע כספים לא מעטים בפרויקט שעל הפרק. תהיה אשר תהיה החלטתי, אין ספק שהיא קשה לצד זה או אחר.
27. תחילת הסוגיה המשפטית הנה אותו הסדר בין האגודה שבפירוק לבין הנושים המובטחים דהיינו בנק הפועלים בע"מ, בנק לאומי לישראל בע"מ, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, בנק דיסקונט בע"מ, בנק מזרחי טפחות בע"מ וגרנות ארגון שיתופי אזורי אגש"ח מרכזית בע"מ. להזכיר, כי על פי ההסדר האמור נכנסה גרנות בע"מ בנעליהם של כלל הנושים המובטחים, לקחה על עצמה את ההתחייבויות של האגודה כלפיהם וקיבלה את הבטוחות שהועמדו לרשות נושים מובטחים אלה. חלק מהחובות של הנושים המובטחים ושל גרנות הופחת וניתנה התייחסות גם לתשלום לפנסיונרים. נקודה זו היא הנקודה החשובה לענייננו.
28. בסעיף 4 להסכם צוין כלהלן:
"מוסכם בין המפרק לבין גרנות כי לאחר פירעון החוב לבנקים ובכפוף לכך, כי תשולם פנסיה לזכאים בשיעור מינימלי של 1,500 ₪ לחודש לפנסיונר עד להקטנת החוב מהותית, ובכפוף לתזרים שיאפשר זאת במגבלות האמורות לעיל. " .
29. טוענים המערערים, כי הסעיף אינו מתייחס לאבחנה בין פנסיונר שנותר בקיבוץ לפנסיונר שעזב את הקיבוץ. גם ההחלטה של עוזר הרשם לא אבחנה בין שני סוגי הפנסיונרים ולכן יש לשלם להם כמו שמשלמים לפנסיונרים שנותרו בקיבוץ, דהיינו 1,500 ₪ לחודש. הם מוסיפים כאמור טיעון לפיו הזכות שלהם הנה זכות סטטוטורית המעוגנת בכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג 1993.
30. עיינתי בכל הטיעונים של המערערים, האסמכתאות שהם הביאו ונדמה כי הצדק ברובו לצערי הנו עם המפרק.
א. אין התשלום המגיע לפנסיונרים על שני גווניהם בחינת שכר עבודה. סעיף 1 לחוק הגנת השכר מתייחס להגדרת שכר עבודה והוא קובע, כי : בחוק זה –
"שכר עבודה" – לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו;
ב. במסגרת ניסיונו של המפרק לעזור למערערים ולפנסיונרים ועל פי הנחית כב' סגנית רשם האגודות השיתופיות היוצאת, עו"ד מארי קושניר הררי, פנה המפרק למוסד לביטוח הלאומי. אלא שהביטוח הלאומי דחה את מרבית התביעות תוך ציון כי הפנסיונרים כהגדרתם אינם זכאים לתשלום מכוח סעיף 181 ו- 185 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] מפני "שאינם בגדר חברים שעבדו במסגרת סידור עבודה בקיבוץ, עובר לפירוק ואין הוראה בדין ו/או בהסכמה אחרת המחייבת את הביטוח הלאומי לשלם תשלום חלף פנסיה לפנסיונרים בקיבוץ שבפירוק". מכאן יוצא כי כל התיאוריה שהציע ב"כ המערערים כאילו מדובר בשכר עבודה שהנו בדין קדימה אינה נכונה.
ג. תקנה 38(א) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד- 1984 קובעת את סדר התשלומים בדין קדימה "במידה שנכסי האגודה מספיקים לתשלומים" . החלופה הראשונה בתקנה האמורה הנה הוצאות הפירוק והשנייה הנה תשלום שכר עובדים "כמשמעותו בחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958, המגיע לעובד בעד התקופה שלפני מתן צו הפירוק לפי סעיפים 46 או 47 לפקודה" . מחד אין התשלומים הנדרשים על ידי הפנסיונר הנם שכר עבודה על פי דחיית תביעת הפנסיונרים על ידי המוסד לביטוח הלאומי מחד, ומאידך מוצדקת העמדה גם בפן המהותי, באשר הם לא שולמו "עקב עבודתו ובמשך עבודתו" של כל פנסיונר ופנסיונר. אין ספק כי הרוב המכריע של תביעות החוב הנו התשלום שהגיע לדעת המערערים אחרי צו הפירוק. לא למותר להזכיר כי צו הפירוק נכנס לתוקפו ביום 4.7.2012 ותביעת החוב הגדולה הנה התביעה השנייה ואשר הוגשה על יד ב"כ המערערים ביום 12.8.2013. אם כך זהו תשלום אף שאינו שכר עבודה כאמור לעיל, נוצרה הזכאות הנטענת בגינו רק אחרי צו הפירוק. הדבר סותר את הוראות תקנה 38(א)(2) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), התשמ"ד.
ד. אף אילו הייתי רוצה ללכת רחוק ולקבוע, כי מדובר בהפרשות שהאגודה לא העבירה לייעדם לצורך תשלום גמלה או פנסיה בשעת צורך, אין טענה כזו יכולה לעזור למערערים. ראשית, מפני שכאמור אין מדובר בשכר עבודה ושנית, מפני שמחוקק המשנה ידע היטב לקבוע בתקנה 38(א)(3), כי אילו היה מדובר בניכוי שכר עבודה שלא הועבר לפקיד השומה, קרי למדינה, היה נחשב כקבוצת הקדימות מס' 3 בתקנה 38 לתקנות הפירוק. אילו רצה מחוקק המשנה לתת עדיפות ולו בדרגה השלישית של המדרג בתקנה 38 לתקנות הפירוק או פחות או יותר היה דואג לציין זאת בתקנה והדבר לא נעשה.
ה. אמת, סעיף 4 להסכם בין הנושים המובטחים לאגודה וגרנות התייחס לתשלום לפנסיונרים בסכום מינימאלי של 1,500 ₪. אלא שיש לקרוא את הסעיף כהווייתו ובשלמותו. הסעיף קבע, עוד שני תנאים לתשלום והם: ראשית, התשלום ייעשה אחרי תשלום החוב לבנקים וכן כי המצב התזרימי של האגודה ירשה את התשלום האמור. מכאן יוצא, כי אף אם הייתי רואה בכל הפנסיונרים כזכאים לתשלום ייעשה הדבר רק אחרי סילוק החוב לבנקים.
ו. לבטח יאמר מישהו, כי החוב לבנקים אכן שולם ולכן מרגע הפירעון יש להעביר לפנסיונרים את הסכום של 1,500 ₪ לחודש. התשובה לכך הנה כי החוב לבנקים ולנושים המובטחים אכן שולם, אך הוא שולם על ידי גרנות שנכנסה בנעליהם ונותרה נושה מובטחת יחידה. אי לכך אין לאמר כי החוב לבנקים סולק במובן התכליתי, אלא החליף צורה והפך לזכות כלפי גרנות בע"מ.
ז. כל תשלום מקופת הפירוק שאינו על פי מדרג הקדימויות שבתקנה 38 לתקנות הפירוק פוגע בקופת הפירוק ובנושים, בעיקר הנושים המובטחים. מנגנון ההגנה על נושים בדין קדימה הנו מנגנון לטובתם ומיועד לשמור עליהם. אלא שאם ירצה נושה כזה לוותר על חלק מהפריבילגיות המגיעות לו כמו במקרה זה, אין לאגודה או חבריה פתחון פה כולל לפנסיונרים שנשארו באגודה.
ח. ההפרשה של 1,500 ₪ לפנסיונרים שנשארו באגודה הנה הפרשה בהסכמת הנושה המובטח, קרי גרנות בע"מ. אי לכך אין מדובר בהפליה לרעה של הפנסיונרים העוזבים על ידי המפרק או האגודה, כי אם הסכמת הנושה המובטח כי ישולמו סכומים של כ- 1,500 ₪ לכל פנסיונר מאלה שנשארו להתגורר באגודה.
ט. התנאי השני והוא כי המצב התזרימי של האגודה מאפשר זאת, אף הוא אינו מתקיים. החוב של האגודה טרם סולק לגרנות בע"מ והוא נפרס לתקופה ארוכה מאוד. יוצא מכך, כי שני התנאים המתלים להתקיימות סעיף 4 להסכם אינם מתממשים עדיין.
31. בין יתר האסמכתאות שהביאו המערערים לתמיכה בעמדתם, היו גם "תלושי משכורת" לחודש 2/12 וגם מכתב התנועה הקיבוצית המאוחדת המופנה לאגודה ובו חישוב הסכומים המגיעים למערערים. על כך אעיר, כי לאמיתו של דבר, אין מדובר בעובדים והכינוי של השלום "כתלושי משכורת" אינו מעלה ואינו מוריד. אמרנו כי הן הביטוח הלאומי לא הכיר בפנסיונרים כעובדים והן הגדרת שכר עבודה בחוק הגנת השכר אינה מזכה את המערערים בסטטוס של עובדים. אי לכך אין ללמוד מאותו תלוש משכורת, כי מדובר בעובדים הזכאים לפנסיה. ראה הפ (ת"א) 41571-10-12 דליה חיה אשל נ' אמיר משה אשל (עמ' 27); בשא (י-ם) 1062/01 ענת זריפה נ' מדינת ישראל, משרד האוצר יחידת שע”מ (סעיף 14). עב (ת"א) 7844/01 כחלון יצחק נ' תיגבור מאגר כ"א מקצועי זמני בעמ' ; דמ (י-ם) 2394/01 שלום יעקב נ' קבוצת שרותי השומרים (1989) אבטחה שמירה וניקיון בע"מ (סעיף 5) ועוד. (פורסמו בנבו).
32. אשר לאסמכתא של התנועה הקיבוצית המאוחדת, הרי זהו תחשיב למה שמגיע למערערים שנעשה ביום 26.11.1992, כעשרים שנה לפני פירוק האגודה ובשעה שהאגודה לא הייתה בסטטוס של פירוק אלא בהיותה גוף סולבנטי. רוצה לאמר כי מחד זהו רק תחשיב שנעשה על פי הנתונים שספקה האגודה לתנועה הקיבוצית המאוחדת מחד גיסא, וזה היה טוב לסטטוס של גוף סולבנטי ולא חדל פירעון מאידך גיסא. משהשתנה הסטטוס המשפטי של האגודה לאגודה בחדילת פירעון כל הנורמות השתנו, לרבות כימות החובות, העמדתם בסדר קדימויות והעיתוי לתשלומם. רק אחרי פירעון החובות של הנושים המובטחים יקבלו כל היתר את חלקם היחסי על פי מה שנותר מהמאסה של האגודה בקופת הפירוק.
33. הכללים קבעו מנגנון תשלומים לגמלאים הבנוי הן על שנות הוותק והן על גיל העוזב או הפנסיונר. הכללים הוצאו מכוח תקנה 19 (א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג- 1973, להלן: תקנות החברות. והנה אנו רואים בתקנה 19 לתקנות החברות כי:
"במקרה של סתירה בין הוראות התוספת ובין הוראות כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג -1993, ......, יחולו ההוראות הקבועות בתוספת".
מכאן יוצא, כי מבחינה נורמטיבית הכללים נסוגים מפני הוראות תקנות החברות במקרה של סתירה. הרציו מכך והדברים מובנים מאליהם הנו, כי כל חקיקת משנה עדיפה על הכללים במקרה של סתירה ואלה האחרונים נסוגים מפני התקנות. בכלל זה יש לקבוע כי הכללים נסוגים מפני תקנות האגדות השיתופיות (פירוקים), התשמ"ד- 1984. לענייננו: הכללים קבעו זכאות למקרה "סטרילי" בו מדובר באגודה סולבנטית בעוד שלמקרה של חדילות פירעון ההוראות הישימות הנן אלו שבתקנה 38 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק). ניתחתי את הכללים ואת תקנה 38 האמורה והגעתי למסקנה, כי אין המערערים זכאים לתשלומים בדין קדימה על פי תקנה 38 ככל שמדובר בתשלומים שאחרי צו הפירוק.
34. האם זכאים המערערים לתשלום עבור החודשים פברואר 2012 עד ליולי 2012? אמת אלה הם תאריכים שקדמו ברובם לצו הפירוק מיום 4.7.2012. יחד עם זאת קבעתי לעיל, כי אין מדובר בשכר עבודה ולכן אין תשלומים אלה באים בתחום תחולתה של תקנה 38(א)(2) לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק). אי לכך גם אלה אינם יכולים להיות בעלי מעמד של תשלומים בדין קדימה.
35. גרנות שהפכה להיות הנושה המובטח היחיד ראתה לכאורה מול עיניה את מכסת הפנסיונרים שהוגשו לה על ידי המפרק דהיינו אלה שנשארים להתגורר בקיבוץ. היא עשתה את החישובים והסכימה להקצות סכום שיש בו כדי לכסות כ- 1,500 ש"ח לחודש לכל אחד. אי לכך אין אנו יכולים לחייב אותה בתשלומים הנותרים של אותם פנסיונרים שעזבו את הקיבוץ ללא הסכמתה. למצער אין אנו יכולים לחייבה בנשיאת העול של תשלומים לפנסיונרים העוזבים מבלי שנשמעה עמדתה.
36. האם בכך באו המערערים על סיפוקם? האם בכך יש לקבוע, כי המפרק או האגודה פעלו בדרך שהנה כליל השלימות? חוששני שלא וזה הביאור למה שכתבתי בסעיף 30 להחלטה זו לעיל, כי הצדק ברובו המכריע הנו עם המפרק. צא ולמד מזה כי חלק ולו מזערי עדיין נופל לפתחו של המפרק. ממה נפשך? אם המפרק יודע כי הוא התכוון לתשלומי פנסיה רק לפנסיונרים הנשארים בקיבוץ, הרי יש בכך משום ניגוד לרצון ולאינטרס של הפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ. אי לכך הוא לא יכול היה לייצג אותם בהסכם מול הנושים המובטחים וגם לא מול הרשם שאישר את ההסדר. גם את מה שכתב המפרק כי בדוחות הביניים שהוא הגיש לרשם ברור כי הוא התכוון רק לפנסיונרים שנשארו בקיבוץ ולא לכולם אינו יכול למצוא מזור לפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ. בכך אני מפנה לאותו נספח א' שצירף המפרק לעיקרי הטיעון מטעמו. הדו"ח האמור מגיע לרשם או למי מעוזריו, אבל אותם פנסיונרים שעזבו את הקיבוץ לא ידעו עליו ולא ניתנה להם שעת כושר לאמר את דברם לפני אישור ההסכם. בכך חטא המפרק.
37. השאלה הנה מה הסעד שיכול להיות גם צודק וגם חוקי? כדי לענות על שאלה זו אלך בדרך של קיבעת מאפיינים לתשובה: ראשית, כי יש לשאוף לעשות צדק גם עם הפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ. שנית, כי בכל מקרה יש לתת להם אפשרות לאמר את דברם. שלישית, כי יש ליידע את גרנות בע"מ בדקויות הסוגיה שמא תסכים להפריש עוד סכום לצורכי אותם פנסיונרים ולו במטרה להמשיך את המומנטום של ההסדר המבוצע הלכה למעשה. רביעית, גם אם לא תסכים גרנות בע"מ להוספה כלשהי, האם אז יש לחלק את אותו סכום של כ 150,000 ₪ שהקצתה גרנות, תוך התחשבות גם בפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ?
38. בטרם אסיים את ההכרעה אציין, כי לדידי כל הפנסיונרים אינם בדין קדימה. הן אלה שנותרו בקיבוץ והן אלה שעזבו. יחד עם זאת הצדק צריך להיעשות וגם להיראות כלפי כלל הפנסיונרים. עד לפירוק שולמו הן לאלה והן לאלה, בעוד שמשהחל עידן הפירוק הופסקו התשלומים לאלה שעזבו את הקיבוץ. בשני המקרים מדובר במי שזכותו נדחית מפני הנושים המובטחים וקשה להלום כי רק אלה שנשארו מקבלים אף שגם הם נושים בדין נדחה רק מפני שגרנות נתנה הסכמתה לכך.
39. שקלתי את כל הטיעונים והשיקולים האפשריים ונחה דעתי כי הערעור של המערערים נדחה ברוב המכריע של רכיביו. יחד עם זאת יש להחזיר את העניין למפרק לתקופה של 60 יום כדי שיבדוק מול גרנות בע"מ במהלך תקופה זו, את האפשרות להוסיף עוד סכום מסוים עבור הפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ כולם, ובמידה ולא יצליח בכך עליו לתת את דעתו לאפשרות של שיתוף הפנסיונרים שעזבו גם בחלוקת הסכום של כ 150,000 ₪ כמו כולם. היה ותינתן תשובה חיובית מבחינת הפנסיונרים שעזבו את הקיבוץ ברור כי הזיכוי יהיה מהיום ואילך. אין זכות קנויה לאף פנסיונר לחייב את גרנות לשלם רטרואקטיבית סכום שיכסה את תשלומי העבר מחד, ומאידך גם המערערים עצמם איחרו לא במעט את הגשת תביעת החוב שלהם ולכן לכל היותר ניתן לזכותם, אם בכלל, רק מהיום ואילך.
40. סוף דבר, אני דוחה את התביעה של המערערים, בכפוף להחזרת העניין לפתחו של המפרק כדי שייתן את דעתו לשאלות שצוינו לעיל, ובעיקר הנקודת שצוינו בסעיף 37 ו- 39 לעיל.
41. נוכח מצבם של המערערים, אני נמנע מהטלת הוצאות.
ניתנה היום 21 אוקטובר, 2014 כ"ז תשרי, תשע"ה בהיעדר הצדדים.
רמזי חוראני, עו"ד
עוזר רשם האגודות השיתופיות
המזכירות תעביר העתק החלטתי לב"כ הצדדים.
