הועד המקומי של מושב אבן ספיר חויב לשלם לאגודה החקלאית של המושב כ-28,000 ₪
מושב אבן ספיר הגיש בלשכת ההוצאה לפועל שני שיקים לביצוע, כל אחד מהם על סך של כ-14,000 ₪, כשהנפרע בהם הוא הועד המקומי של המושב. התנגדותו של הועד המקומי נתקבלה, והדיון הועבר לבית משפט השלום. בתביעתו, טען המושב, בין היתר, כי השיקים ניתנו לפירעון הלוואה שניתנה לועד בשנת 2007, וכי לאור חזקת התמורה המצויה בפקודת השטרות, הקובעת, כי חזקה שצד שחתום על שטר קיבל ערך בעד השטר, נטל ההוכחה הוא על הועד המקומי. מנגד, טען הועד המקומי, כי לא נתקבלה כל תמורה כנגד השיקים וכי אין ממש בטענות המושב שהשיקים ניתנו לפירעון הלוואה.
בית משפט השלום דחה את תביעת המושב בשני נימוקים עיקריים:
ראשית, אפילו אם היתה הלוואה, מדובר בהלוואה בלתי חוקית, הן משום שלפי פקודת האגודות השיתופית המושב אינו רשאי ליתן הלוואה למי שאינם חבריו, והן משום שלפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) הועד המקומי לא היה רשאי ליטול הלוואה שאינה לצורך פעולות פיתוח וללא הרשאה מתאימה מהמועצה האזורית והממונה.
שנית, חרף חזקת התמורה, על המושב, כמי שבידו אמור להיות המידע, היה להוכיח העברת כספים לועד המקומי על מנת להוכיח קיומה של הלוואה, והוא לא עמד בנטל זה, שכן הוא לא תמך טענותיו במסמכים בנקאיים מתאימים, שהיו מוכיחים את טענותיו בנקל.
על פסיקה זו ערער המושב לבית המשפט המחוזי, כשפיו מספר טענות:
א. בדבר חוקיות ההלוואה - לא היתה מניעה למתן ההלוואה לועד בהיות חברי האגודה חברים בועד מבחינה מוניציפאלית, וגם הועד לא היה מנוע ליטול ההלוואה, מאחר והכספים נועדו לפיתוח המושב ולגישור על פני קשיים של הועד בגביית הארנונה ותזרים מזומנים.
ב. גם לו היה מדובר בחריגה מסמכות, לא היה בכך כדי לגרוע מזכויות המושב להיפרע מהועד בעילה השטרית, בהיותה אוחזת בשיקים.
ג. לאור חזקת התמורה, לא היה מקום להעביר את הנטל לכתפי המושב, מה גם שהוא עמד בנטל זה בראיות רבות, ובין היתר, הקבלה שהוצאה על ידי המושב, פרוטוקול האסיפה בה הוחלט על מתן ההלוואה, מכתב של הועד בו נזכרת ההלוואה, ועוד.
ביהמ"ש קבע, כי אמנם בהתאם לכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה", המושב, כפי שמבקש להוציא דבר מה מהועד, נושא בנטל השכנוע להוכיח את היסודות העובדתיים של עילת תביעתו, אך יחד עם זאת, במקרה זה נהנה המושב מחזקת התמורה, כך שהנטל להוכיח את כשלון התמורה, קרי – את הטענה שלא ניתנה תמורה בעבור השיקים, מוטלת על הועד, והוא נחשב "כמוציא מחברו" ועליו הראיה.
משכך, לא היה מקום לקבוע כי נטל השכנוע רובץ לפתחו של המושב, ואין בעובדה שהתנגדות הועד התקבלה והדיון הועבר לפסים של תביעה רגילה בכדי לשנות זאת. יש לסייג הדברים, שכן מאחר ומדובר בהוכחת יסוד שלילי, שעניינו היעדר תמורה, הטוען לה נדרש להביא כמות פחותה של ראיות להוכחת טענתו כדי להעביר את הנטל המשני להבאת הראיות לכתפי הצד השני.
במקרה זה, סבר בית המשפט, כי אף אם יש די בראיות שהביא הועד להוכחת מכלול טענותיו, כי השיקים שהוצאו, הוצאו שלא כדין, בחוסר סמכות ומתוך מגמה להעביר כספים מהועד לאגודה לאור חילופי השליטה בועד, הרי שהמושב עמד בנטל המשני להוכיח קיומה של תמורה.
יתרה מזאת, הצדדים אינם חלוקים, כי השיקים נמסרו למושב על ידי הועד, ומחלוקתם היא בשאלת קיומה של התמורה, והוכחת טענה זו יכולה היתה להיעשות בנקל באמצעות דפי החשבון והנהלת החשבונות הרלוונטיים, הן מצד המושב והן מצד הועד. משכך, ככל שיש לזקוף את אי הבאת דפי החשבון וספרי הנהלת החשבונות מצד המושב וכנגדו, יש לזקוף את אותו מחדל עצמו גם לועד אשר לא הביא את דפי החשבון וספרי הנהלת החשבונות מטעמו כדי לאשש טענותיו.
לבסוף דן בית המשפט המחוזי בקביעת בית משפט קמא, כי הועד פטור מהתשלום גם בשל אי חוקיותו של הסכם ההלוואה, וקבע, כי אמנם חוזה שכריתתו היא בלתי חוקית בטל, אך בנסיבות העניין, נסיבות יצירת החוב בגינו נמסרו השיקים על ידי הועד לא נתבררו עד תום. ויותר מכך, השבת הכספים שנתקבלו כהלוואה היא אך מתבקשת בנסיבות של בטלות הסכם הלוואה בשל אי חוקיותו, שכן כסכפי ההלוואה ניתנו על סמך עילה בטלה, כך שללווה אין כל הצדקה להותיר את הכספים בידו, ובמקרה זה, על הועד להשיב את כספי ההלוואה לאגודה.
גם אם מדובר בהלוואה בלתי חוקית ודין הסכם ההלוואה להיבטל, על הועד להשיב את כספי ההלוואה למושב, כך שבכל מקרה, הערעור מתקבל. בנוסף, על הועד לשלם הוצאות המושב בסך 15,000 ₪.
ניתן ב- כ"ז ניסן תשע"ב, 19 באפריל 2012, בהעדר הצדדים.
