הוצאות העירייה בהליך אכיפה לגביית חוב הינה חלק מחיוב המובטח בשעבוד

בית משפט השלום בתל אביב-יפו

עא"ש 63108-09-23 עיריית תל-אביב-יפו נ' מג'ר ואח'

תמצית:

ההליך עוסק בערעור של עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "העירייה") על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, שקיבלה את בקשת החייב, חיים מג'ר, בטענת "פרעתי".

רקע:

חיים מג'ר קיבל שליש מהזכויות בנכס אשר נמצא בשטחה של העירייה בהתאם להסכם חלוקת עיזבון. העירייה טענה כי העברה זו אינה תקפה מכיוון שיהושע מג'ר אשר מחזיק גם הוא בזכויות בנכס, חייב לעירייה 70,577 ₪ בגין חיובים שונים לנכס, מתוכם 42,265 ₪ עבור ארנונה והשאר עבור מים והוצאות אכיפה. ביום 3.8.20 נקבע בבית המשפט כי בהתאם לסעיף 11א(1) לפקודת חוב הארנונה, זכויותיו של חיים מג'ר בנכס כפופות לשעבוד. עקב כך, פתחה העיריה תיק הוצאה לפועל למימושו של השעבוד. חיים מג'ר הגיש בקשת פרעתי בטענה שכבר שילם את החוב המדובר וכי פנה על העירייה לפירעון רכיב הארנונה והיא מצדה סירבה לקבל את התשלום תוך דרישת תשלום מלוא החוב. חיים מג'ר בתגובה פנה לרשמת ההוצאה לפועל בבקשה כי בעבור תשלום על הארנונה ייסגר התיק. ביום 14.9.23 ניתנה החלטת הרשמת כי החוב יוקטן לשיעור חוב הארנונה וחייבה את המערערת בהוצאות. העירייה ערערה על החלטה זו.

טענות הצדדים:

לטענת העירייה, החלטת הרשמת הייתה מוטעית בקביעה כי בסמכותה לדון בגובה החוב אשר מוגש לביצוע בתיק מימוש שיעבוד. העיריה טוענת כי הרשמת שגתה גם בקביעתה כי הוצאות אכיפה הן חלק בלתי נפרד מחוב הארנונה וכי פעולות הגביה נעשו בהתאם לתקנות המיסים.

חיים מג'ר טוען מצדו כי העירייה מנצלת את כוחה נגדו וכי היא מנסה לבטל את הקביעה בפסק הדין שהשעבוד מתייחס לחוב הארנונה בלבד ולא כוללים רכיבים נוספים אשר לא ניתן לדרוש בגינם מס. הוסיף וטען כי לרשמת אכן יש סמכות לקבוע את גובה הסכום לפי המסמכים שהוגשו לפתיחת התיק ולשנות אותו בהתאם להחלטת בית המשפט. טענה נוספת שהעלה היא שלא הובהרו מה הן הוצאות האכיפה אשר אותן גובה העירייה.

דיון והכרעה:

בית המשפט קבע כי כאשר מוגשת בקשה בטענת "פרעתי", לרשם ההוצאה לפועל יש סמכות לבחון האם החיוב המבוצע בתיק הוא חלק מהחיוב המובטח. הרשמת הייתה מוסמכת לקבוע כי החיוב בגין הוצאות המים אינו חלק מהחיוב שניתן לאוכפו באמצעות משכון ואף העירייה אינה חולקת על כך, המחלוקת הינה סביב הוצאות האכיפה. בהתאם לסעיף 7 לחוק המשכון נקבע כי המשכון משמש ערובה גם לריבית, להוצאות ולדמי נזק ודינם כדין החיוב המובטח. סעיף 12ט לאותה הפקודה קובע כי חייב אשר מסרב לשלם יישא בהוצאות אכיפה סבירות. גם בנוגע לשעבוד סטטוטורי נקבע כי הוצאות האכיפה הקשורות בתחום הארנונה נכללות בחיוב המובטח בשעבוד בתנאי שהן עומדות בשיעורים הקבועים בתקנות. בנוגע לקביעת בית המשפט כי מדובר רק בחיובי ארנונה נקבע בהליך זה כי הובהר בהליך הקודם כי על הצדדים לברר באופן נפרד את נושא גובה החוב וכי לא ניתנה בהליך החלטה מחייבת בנושא זה. בית המשפט קבע כי אינו הגורם אשר נדרש לבירור גובה הוצאות האכיפה וכי הם אמורים להיות מבוררים על ידי הרשמת אשר היא הגורם המכריע. בית המשפט לא התערב בחיוב שעשתה הרשמת. נקבע כי המערערת תציג בפני הרשמת את דוח הגביה ותצהיר תומך אשר מפרט את הוצאות האכיפה בדבר חוב הארנונה והרשמת תכריע מה הסכום הראוי שיצטרף לחיוב.

סיכום:

הערעור התקבל, לא ניתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ' אדר א' תשפ"ד,29 פברואר 2024, בהעדר הצדדים