החברה חוייבה בהיטלי הביוב למרות שכבר לא הייתה הבעלים בשטח

העוררת, חב' מגרש בגוש 3939 , חלקה 20, בע"מ ( להלן "החברה"), היתה הבעלים של מגרש ריק, בן  5313 מ"ר, בשטח השיפוט של עיריית ראשל"צ.

בעקבות נסיון למכירת המגרש הופתעה לגלות החברה דרישות תשלום של היטלי פיתוח שונים, בהיקף של כ- 482,000 ₪, ובהם דרישה להיטל ביוב בסך של כ- 59,000 ₪, שהוא העומד לדיון בערעור זה.

על מנת לעמוד בהתחייבותה כלפי הקונה, שילמה העוררת את היטלי הפיתוח, ובערר זה היא תובעת השבת היטל הביוב.

טענת החברה:

החברה טענה כי אין היא הנישומה הנכונה משום  שבמועד הוצאתה של דרישת התשלום לא נתקיימו  התנאים הנדרשים לחיובה בהיטל הביוב, על פי חוק הביוב יש צורך בשני תנאים מצטברים על מנת לחייב את פלוני בהיטל הביוב: ראשית - כי הוא בעל הנכס- ע"פ הגדרת בעל הנכס בדיני הארנונה; ושנית - כי נמסרה לו הודעה כדין על התקנת הביוב; החברה טוענת כי אף אחד משני התנאים הללו לא נתקיים בה במועד שבו נמסרה לה דרישת התשלום מושא הערר. היא כבר לא היתה אז הבעלים של המגרש, כיוון שמכרה אותו ואף העבירה לידי מעוף את החזקה במגרש.

על אף שהחברה היתה עדיין רשומה בטאבו כבעלת המגרש, מבחינה "פונקציונלית", כלשונו של עו"ד החברה - היא כבר העבירה את כל זכויותיה במגרש, ולא היו לה עוד זכויות בו.

החברה טוענת כי מעולם לא נמסרה לה הודעה מאת העירייה על התקנת הביוב, כנדרש על פי חוק הביוב. המועד הראשון שבו נודע לחברה כי העירייה טוענת שהתקינה ביוב המשמש את המגרש, וכי היא נדרשת לשלם היטל ביוב לפי חוק הביוב, הוא המועד שבו נמסרה לה דרישת התשלום. במועד זה, לשיטתה של החברה – לא הייתה כבר הבעלים במגרש.

טענות עיריית ראשון לציון:

אין להקיש מדיני הארנונה על היטל הביוב, לנוכח השוני שבין שני סוגי התשלומים הללו. בשל אותו שוני חל החיוב בארנונה על המחזיק בנכס, ואילו היטל הביוב חל על הבעלים.

ביהמ"ש קבע:

השוואה גורפת בין ארנונה לבין היטל הביוב אינה נכונה. לעניין חוק הביוב, שמאמץ את ההגדרה שבפקודת העיריות - יש לפרש, בראש ובראשונה, כבעלים הרשום של הנכס.

טענת החברה, כי לא נמסרה לה הודעה על התקנת הביוב מקובלת על בית המשפט אך לדידו- אין בכך די בכדי לבטל את תקפה של דרישת התשלום, וגם זאת על פי הפסיקה הקודמת בנושאים אילו.על פי הפסיקה, הפרה מהותית היא הפרה שבין השאר, אם הפעולות שאותן היה המינהל הציבורי צריך לנקוט, והוא לא נקט, היו עשויות להשפיע על תוכן החלטתו.

עוד יצויין כי גם הפרה מהותית עשוייה שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית, אם הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מקיומה ביהמ"ש עומד על כך שאין להלום כי הנישום יהנה ממערכת הביוב, מבלי לשלם את חלקו, על פי הדין, בהוצאות התקנתה.

במאזן השיקולים הללו, פסק ביהמ"ש כי אי מסירת ההודעה על התקנת הביוב ואף אי מסירת דרישת תשלום, אינם מבטלים את סמכותה של העירייה לגבות את היטל הביוב.

על פי הפסיקה, אי מסירת הודעה על התקנת הביוב אינה מבטלת את תוקפה של דרישת התשלום, למרות הפגם שבאי-קיום, על ידי הרשות המקומית, של החובה למסור את ההודעה.

הפועל היוצא הוא כי יש לדחות את טענת העוררת, כי במועד שנמסרה לה דרישת התשלום דנן, היא לא היתה "הנישומה הנכונה".

לא היתה כל מניעה בפני החברה לברר מראש מה החובות שיידרשו על ידי העירייה, טרם מתן האישור בדבר העדר חובות, ולמנוע מעצמה את ההפתעה שהיא מלינה עליה.

כך או כך, אין בעניין זה כדי לגרוע מחובתה של החברה לשלם את היטל הביוב ומתוקפה של דרישת התשלום.

סוף דבר:

השתהות כזאת של העירייה, כמו במקרה זה - במשך כעשר שנים, אשר במהלכן לא נמסרה לחברה הודעה על התקנת הביוב וכנראה אף לא דרישת תשלום, גורמת עוול לנישומים כמו החברה, נוסף על היותה הפרה של הוראות חוק הביוב.

הדין והפסיקה נותנים את הבכורה ליישום תכלית החוק, קרי: גביית היטל הביוב מבעלי הנכסים שחייבים בו, על מנת שמימון מערכת הביוב יתחלק כנדרש בין כל בעלי הנכסים ולא יועמס רק על חלק מהם. על כן קובעים הם כי הנישום אינו פטור מהיטל הביוב, ואף דרישת התשלום אינה בטלה, למרות ההפרה על ידי העירייה, הן של החובה על פי החוק, למסור הודעה על התקנת הביוב, והן של חובת ההגינות והמינהל התקין.

אולם מצב הדברים שבו נודע לחברה לראשונה על החיוב רק כעשר שנים לאחר אירוע המס "האמיתי" (סיום עבודות הביוב), הוא מקומם ואינו נאות. מן הראוי שהעירייה תדאג למנוע מצב דברים כזה, על ידי כך שתקפיד על קיום הוראות החוק ועל סדרי מינהל תקינים והוגנים.

אמנם, הערר נדחה, אך בפסיקת ההוצאות קיימת התחשבות בפגמים שנפלו בהתנהלותה של העירייה.

הערעור נדחה ומחייבים את העוררת לשלם למשיבה הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

לסיקורים נוספים בנושא