החקלאים לא הגישו בקשתם לפיצויים בזמן ולכן לא פוצו.

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, אביגיל כהן, דחתה לאחרונה תביעה לפיצוי שהוגשה ע"י 18 חקלאים כנגד מדינת ישראל. תביעת הפיצויים הוגשה בגין הפגיעה הקשה שספגו החקלאים בפרנסתם עקב משבר המים שפקד את המשק בישראל בשנת 1999 ושבעטיו הוחלט לקצץ את הקצאות המים לחקלאות.

השתלשלות האירועים המאכזבת (מבחינת החקלאים!!!) מתחילה ב-1/2/2001, היום בו פרסם משרד החקלאות שהמועד האחרון להגשת בקשות לקבלת הפיצויים הוא ה-1/9/2002. למותר לציין, שחקלאי שלא הגיש את האישורים הנדרשים לצורך קבלת הפיצויים עד ליום זה, כמובן שלא היה זכאי לתמיכה הכספית לה פילל. על אף פרסום זה, ביום ה-2/9/2002 פרסם משרד החקלאות באתר האינטרנט שלו פרסום נוסף שקבע כי המועד האחרון להגשת הבקשות הינו ביום ה- 31/10/2002.

החקלאים, אלו מבינהם שלא הגישו עדיין את בקשתם הקדימו "שימחה למכה" והיו מאושרים עקב  הארכה שניתנה להם. מיד לאחר מתן הארכה הודיעה המדינה כי היא בטלה מכיוון וניתנה על ידי פקיד חסר סמכות לתיתה. ולכן היא מתנערת ממתן הפיצויים לחקלאים שלא הגישו בקשתם כפי שנקבע מלכתחילה (1/9/2002).

החקלאים פנו לבית המשפט בכדי בכל זאת לאכוף על המדינה את קבלת בקשותיהם אך בית המשפט לא הסכים לקבל את טענותיהם על אף שאכן ניתנה בידם הבטחה מנהלית[1][1], שבכל יום אחר היה למדינה מאוד קשה לבטלה. לדידה של השופטת הטעם המרכזי שבגינו איפשרה למדינה לחזור בה מהבטחתה הינו כי למדינה היה צידוק חוקי לחזור בה מהבטחתה שכן, התקיים אינטרס ציבורי לחזרה מאותה הבטחה, שמשקלו רב יותר מן האינטרס של הקפדה על יציבות פעולתו התקינה של המינהל הציבורי. אם נפרט בייתר דיוק, הצידוק החוקי שנתן למדינה את האפשרות לחזור בה מאותה הבטחה מנהלית היה אילוץ תקציבי. כלומר, תקציב המדינה קובע את מדיניות הממשלה מבחינת ההוצאה הממשלתית בתחומי כל משרד ומשרד. נושאי התפקידים במשרדים השונים מחויבים לפעול בתוך מסגרת התקציב שנקבעה להם. מפאת אילוץ תקציבי זה, הרי שקבלת דרישתם של החקלאים לפיצוי במועד המאוחר ליום ה-1/9/2002, הייתה מובילה לכך שאותם חקלאים שכן הגישו בקשתם במועד היו מקבלים פיצוי נמוך יותר מהפיצוי שקיבלו ובאותה נשימה גם הייתה נפרצת מסגרת התקציב שנקבעה לצורך חלוקת הפיצויים.

הלקח הראשון שניתן ללמוד מכל האמור הינו כי בקשות שונות המוגשות לרשויות עליהן להיות מוגשות מבעוד מועד. במידה והחקלאים היו מגישים בקשתם בזמן הייתה נחסכת מהם עוגמת הנפש וככל הנראה

היו מקבלים את הפיצויים שהגיעה להם כמו לכל חקלאי אחר. לקח השני ויותר חשוב- יש לבחון היטב האם נותן ההבטחה ברשות הוא האדם המוסמך לתיתה. כן, בכל מקרה יש להימנע ככל האפשר מהסתמכות על הבטחות של הרשות שניתנות ברגע האחרון בעניינים כספיים שכן כמעט תמיד יהיה מדובר באילוצים תקציביים שעל הרשות לעמוד בהם ולכן תוכל האחרונה להתנער מהם ביתר קלות.

[1]להרחבה בעניין התנאים המצטברים להתקיימותה של הבטחה שלטונית ראה עמודים 6-7 לעדכון משפטי-גיליון 7, אשר  פורסם על ידי משרדנו ביום ה-3/11/06.