המלצה על אדם לרכישת זכויות במגרש במושב יכולה להיעשות אך ורק ע"י האגודה עצמה

ברקע ההליך דנן עומדת החלטת מועצת מקרקעי ישראל, שנתנה בידי האגודות המושביות את האפשרות והזכות להמליץ על אלו אשר יתקשרו עמו בחוזים לפיתוח, ומאוחר יותר להחכרת מגרשים למגורים, אשר חלה גם על מושב מירון.

לטענת יוסף טדגו, המליצה משפחת לזר שהייתה בעלת הזכויות במגרש במושב מירון על בתו, ולפיכך נכרת הסכם מכר בין הצדדים, אשר מכוחו שילם יוסף סכומים רבים למשפחת לזר. עוד הוסיף יוסף, כי בשל חילוקי דעות שפרצו בינו לבין יו"ר ועד האגודה במושב, החל המושב להתנכל למשפחתו, ואף נודע ליוסף כי המושב העביר למנהל מקרקעי ישראל שם של מומלץ אחר לרכישת הזכויות במגרש. על כן, מבקש יוסף מביהמ"ש להוציא צו מניעה המונע מהמושב ומרשות מקרקעי ישראל לבצע כל פעולה במגרש, ובכלל זה עסקה במגרש עם צד שלישי כלשהו.

לטענת רשות מקרקעי ישראל, זכות ההמלצה נתונה לאגודה, ולה בלבד, בכפוף לתנאים מוקדמים כגון תשלום דמי פיתוח, ומכאן שלמשפחת לזר לא הייתה הזכות בכלל להמליץ על מועמד ובכך לחייב את האגודה, ולכן אין ליוסף זכות כלשהי במגרש ואין להסכם המכר לו הוא טוען כל תוקף. ועוד, לטענת רמ"י היא איננה צד להסכם ואיננה שותפה לו ולכן הוא אינו בר תחולה לגביה ולא מחייב אותה. עוד ציינה הרשות כי זכות ההמלצה ממילא לא הייתה יכולה להינתן ליוסף, אף לא בידי האגודה עצמה, כיוון ולו עצמו ישנן זכויות במגרש אחר ביישוב ואין הוא זכאי להחזיק במגרש נוסף, ונראה כי בכדי להתגבר על כך הצהיר שהזכות שנרכשה הינה עבור בתו, אך הבת כלל לא צורפה כצד להליך במסגרת הבקשה דנן.

גם המושב חזר על נימוקיה של רמ"י והדגיש כי זכות ההמלצה אינה זכות אישית של חבר אגודה אלא זכותה של האגודה, וכי בכל אופן סיכוי התביעה להתקבל קלושים ביותר היות ואין בכל כתב התביעה ולו ראשית ראיה שיש בכוחה להעיד על זכות לכאורה הנתונה ליוסף או לבתו.   

דיון והכרעה

ביהמ"ש חוזר ומדגיש כי בכדי לזכות בסעד זמני, דוגמת צו המניעה שהתבקש בתביעה זו, יש לעמוד במספר תנאים: הראשון, הוכחת הזכות לכאורה והוכחת סיכויי ההצלחה בתובענה; השני, הכרחיות מתן הצו; השלישי, מאזן הנוחות, דהיינו: בחינת הנזק שייגרם למבקש אם לא ייתן הצו לעומת ההשלכות במידה ויינתן; ולבסוף, שבקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר.

עוד הוסיף ביהמ"ש והזכיר, כי בשלב זה אין ביהמ"ש נזקק להכרעה בין הצדדים, ומכאן שאין מקום לעריכת ניתוח מקיף של הראיות והטענות, ולפיכך על ביהמ"ש להימנע מקביעות גורפות ונחרצות הנוגעות במישרין לסעד העיקרי המבוקש ע"י יוסף.

בנוסף לכל האמור, קבע ביהמ"ש כי לא ברור מה תוקף ההסכם אליו טוען יוסף שכן לא המושב ולא רמ"י היו צד להסכם ולא אישרו אותו. באשר לתנאים המאפשרים הענקת סעד זמני, קבע ביהמ"ש, כי יוסף לא עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה, ומכאן שלא קמה לו הזכות לחייב ולאכוף על המושב את ההסכם שהוא לא היה צד שלו מלכתחילה.  

כן ציין ביהמ"ש, כי יוסף לא הוכיח שקיים אחר ההוראות והנהלים של המושב הקשורים להעברת זכויות באותו מגרש, ואף לא נתן הסבר המניח את הדעת לאי צירוף בתו לכתב התביעה.

מכאן שלא הוכחה כל זכות לכאורה ולא הוכחו סיכויי הצלחה טובים בתובענה במידה הדרושה.

ביהמ"ש קבע כי משלא הוכח התנאי הראשון למתן סעד זמני, אין מקום להמשיך ולבדוק את שאר התנאים וכי יש לדחות את בקשתו של יוסף למתן צו מניעה.

ניתן ביום כ"א בטבת תשע"ה, ה12 בינואר 2015 בהעדר הצדדים.