בית המשפט העליון דחה ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, לפיה הפסקת החברות באגודה הקהילתית תתאפשר רק לאחר הסדרת המשך התשלומים לאגודה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של סגן רשם האגודות השיתופיות, שלא להכיר בהפסקת חברות בטרם הסדרת נושא המשך התשלומים לאגודה לאחר הפרישה.

רקע

המבקשים, שהינם בני זוג המתגוררים מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת ביישוב חרמש וחברים באגודה השיתופית המנהלת אותו, מנהלים הליכים משפטיים כנגדה במשך כשני עשורים. בשנת 1999 פנו בני הזוג לאגודה בבקשה להפסיק את החברות בה, בקשה שסורבה על ידי האגודה אשר קבעה כי חברותם של בני הזוג לא תפקע כל עוד הם מצויים בחוב כלפיה וממשיכים לקבל ממנה שירותים. כשנתיים לאחר מכן שלחו בני הזוג לאגודה הודעה על פרישה וטענו כי אין להם חובות כלפיה וכי הם אינם מעוניינים בשירות כלשהו מהאגודה, ולפיכך פקעה חברותם ביום 1.5.2001.

בשנת 2019 מונה חוקר בהחלטת רשם האגודות השיתופיות לבדיקת שאלת חברותם של המבקשים באגודה. ממצאי החוקר העלו, כי בני הזוג היו ועודם חברים באגודה, על כן המליץ החוקר למצוא את הדרך המהירה ביותר לשחרר את בני הזוג מחברותם באגודה. בהמשך, ניתנה החלטתו של סגן הרשם, אשר דחתה את הבקשה להכריז על פקיעת חברותם של בני הזוג באגודה, ונקבע כי כאשר בני הזוג הודיעו על הפסקת חברותם באגודה באופן חד צדדי, לא התקיימו התנאים הקבועים לכך בתקנון האגודה השיתופית.

כמו כן, נקבע כי אמנם ההוראה בתקנון האגודה השיתופית שמתנה את הפסקת החברות בה בפירעון חובות עבר אינה חוקית, אך הפסקת החברות באגודה השיתופית יכולה להיות מותנית בכך שחבר האגודה יגיע עמה להסכמה באשר לאופן התשלומים עבור שירותים שיצרוך לאחר הפסקת החברות. לפיכך, סגן הרשם קבע כי על בני הזוג היה להסדיר את התשלומים בגין שירותים עתידיים, או לחלופין להפקיד את הסכסוך בידי בורר.

בני הזוג הגישו ערעור על החלטתו של סגן הרשם לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור מן הטעם שלא מצא פגם או טעות משפטית בהחלטת סגן הרשם, המצדיקה את התערבותו. בית המשפט המחוזי סבר, כי הוראה בתקנון האגודה השיתופית המחייבת את החבר לפנות לבוררות בעניין תשלומים כתנאי להפסקת חברותו אינה פוגעת בחופש ההתאגדות באופן בלתי סביר, והוסיף כי החלטת הרשם משקפת איזון ראוי בין חופש ההתאגדות לבין תניית הבוררות שבתקנון האגודה, שכן מי שמקבל מן האגודה שירותים חייב לשלם עבורם בין אם הוא חבר בה ובין אם הוא חדל מכך.

דיון והכרעה

בבקשת רשות הערעור דנן, בני הזוג טוענים כי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי השלכות על כלל היישובים הקהילתיים בישראל, וכי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות, בהן התוקף של סעיף בתקנון אגודה שיתופית שמטרתו לכפות חברות בה, וסמכותו של גוף פרטי להעניק בכפיה שירותים גם למי שאינו חבר בו באופן הפוגע בחופש מהתאגדות. לטענת בני הזוג, בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי החופש מהתאגדות הוא זכות שאינה מוחלטת אשר ניתן לפגוע בה באמצעות חוזה.

לאחר עיון בבקשה, בית המשפט העליון פוסק כי דין בקשת הערעור להידחות, שכן אמות המידה החלות על בקשה לרשות ערעור על פסק דין הנוגע להחלטה של רשם האגודות השיתופיות הן מצמצמות, ורשות לכך תינתן רק במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים. ביישום לענייננו, בית המשפט העליון סובר כי מאחר שהטענות שהועלו בבקשה הן בעלות אופי יישומי לנסיבות הפרטניות של המקרה, אין מדובר בשאלה עקרונית בגינה יש להתערב בהחלטת רשם האגודות השיתופיות. כמו כן, בית המשפט העליון סובר כי לא נגרם לבני הזוג עיוות דין, על כן הוא דוחה את הבקשה.

לבסוף, בית המשפט מבהיר לצדדים כי טוב יעשו אם ישכילו להביא לסיומו של הסכסוך ארוך השנים שניטש ביניהם.

סיכום

הבקשה נדחית, ונקבע כי מאחר שלא התבקשה תגובה, אין לפסוק להוצאות.

ניתן ביום: כ"ה בחשון תשפ"א, 12.11.2020.