הקטינה, ילדתם של בת קיבוץ הסובלת מעיכוב התפתחותי ועובד זר מהפיליפינים, תאומץ על ידי משפחתה האומנת

היועמ"ש ביקש להכריז על קטינה בת 3.5 שנים, פרי אהבתם של אם יהודייה (44) תושבת קיבוץ בצפון ואב (38) עובד זר מהפיליפינים. לאם הסובלת מעיכוב התפתחותי פסיכו מוטורי, רגשי וקוגנטיבי, ומטופלת ע"י רשויות הרווחה ומתקיימת מקצבת המל"ל והקיבוץ, ילדה נוספת אשר גודלה ע"י הוריה של האם. האב לא ראה ולא התעניין בביתו עד לאיתורו ע"י רשויות הרווחה.

הורי הקטינה הכירו כאשר האם סעדה את אביה בבית החולים והאב סעד את הקשיש אשר בו טיפל והיה אף הוא בבית החולים. היכרות זו הביאה לקשר אינטימי, ומשנכנסה האם להיריון כעסו הוריה וניתקו עימה את הקשר. אף אבי העובר ניתק את הקשר שכן האם אמרה לו כי משפחתה מאוד תכעס אם תדע כי הוא אבי העובר.

עוד בשלב ההיריון הביע האם את רצונה לגדל את התינוקת ורשויות הרווחה פעלו לסייע ולמצוא לה חונכת בקיבוץ שתלווה אותה בגידול. כבר בימים שלאחר הלידה, הוברר כי התינוקת במצוקה והיא אושפזה בבית חולים. מבית החולים הועברה למשפחה אומנת שכן הוברר כי לאם אין יכולת מודעת לדאוג לצרכי התינוקת וכי מצב זה לא ישתנה. עד היום התינוקת אצל המשפחה האומנת.

בשנה הראשונה הייתה האם נפגשת מידי שבוע עם התינוקת במרכז הקשר ואולם חדלה לבא מיוזמתה. ומאז ועד זמן זה לא נפגשה עם התינוקת ואף לא הגיע לדיונים בבית המשפט. האב אף ששהה תקופה בקיבוץ וטיפל בקשיש לא התעניין בתינוקת ולא ביקר אותה, עד שאותר, כאמור, ע"י רשויות הסעד.

טענות היועמ"ש בעניין האימוץ ביחס לאם, כי לאור הראיות אשר הוגשו בהסכמה ביחס לאם ברי כי אין לאם מסוגלות הורית ואפשרות לטפל בקטינה וכי החזרת הקטינה אל האם עלול בוודאות לפגוע בקטינה, וכי לפי הערכות של מומחים אף מטעם האם מסוגלותה ההורית לא תשתנה בעתיד הנראה לעין. ועל כן מתקיימים עילות האימוץ הנקובות בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ.

טענות האב לעניין האימוץ, כי לאחר שהרתה האםנודע לו מהעו"סכי לאם קשיים התנהגותיים מובנים וכי משפחתה אינה מרוצה מהקשר עימה וכי משביקש לפגשם אמרה לו העו"ס כי הם אינם מעוניינים וכי לא ניתן לכפות זאת עליהם. עוד הוא הוסיף, כי הבין מדברי האם כי בני משפחתה עלולים לפגוע בו, הקשר בינו לבין האם נותק כשהייתה בחודש השלישי להריונה. עוד טוען האב כי שירותי הרווחה לא התייחסו לקיומו וכי יכלו לאתרו משנולדה הקטינה כפי שאיתרו אותו כעת, וכי משנוכחו כי האם לא תוכל לגדלו מדוע לא חשבו מיד לנסות ולאתר את האב.

לאור כל זאת, טען האב וכי ברצונו להחזיק בקטינה ולגדלה ע"י משפחתו בפיליפינים ואף ישנה אפשרות כי יגדלה בעצמו בבית הקשיש בו הוא מטפל לאחר קבלת אישור ממנו וכי אף ישנה אפשרות כי ויחזור לפיליפינים ויגדלה שם בעצמו. עוד טוען האב כי בארצו מקובל כי המשפחה עוזרת בגידול הילדים וכי ראש המשפחה יוצא לחו"ל ע"מ לעבוד ולפרנס ולשלוח את הכסף למשפחה.  

טענות היועמ"ש ביחס לאב הן כי האב ניתק את הקשר עם האם ביוזמתו על אף שהתגורר בקיבוץ ואף לאחר שעזב לא התעניין בשלום התינוקת ומה עלה בגורלה וכי נסיונותיה של האם להתקשרות עימו עלו בתוהו, רק לאחר איתורו ע"י הרווחה החל להתעניין בקטינה. עוד הוא הוסיף, כי רצונו להחזיק בקטינה אינו כן ואמיתי שכן ברצונו לשלחה למשפחתה בפיליפינים ע"מ שהם יגדלו אותה והוא יגיע לפיליפינים רק בעוד 5-10 שנים. לבסוף טען היועמ"ש כי האב מסר גרסאות שונות הן לנסיבות ניתוקו מהאם והן לנסיבות גידול הקטינה, וכי אף המומחית ד"ר יואלס התרשמה כי מסוגלות האב לגדל את הקטינה היא חלקית בלבד וכי אף בפניה חזר על רצונו לשלוח את הילדה לפיליפינים למשפחתו וכל זאת עוד מבלי לבדוק עמם את האפשרות.

מהטענות והראיות לעיל עולה, כי ביחס לאם אכן הקטינה היא ברת אימוץ, בין היתר, לאור העובדה כי הפסיקה לבא למפגשים עם הקטינה ואף לא לדיונים בבית המשפט.

לעניין האב אכן התחבטות קשה שהרי לנתק קטינה ממשפחה אומנת שבה גדלה מאז שנולדה ולהעבירה לאב ביולוגי שאותו אינו מכירה למעט מספר מפגשים הינו צעד קשה, אך מאידך רשויות הרוווחה, על אף טענת היועמ"ש, לא עשו מספיק בכדי לאתרו לפני שמסרו את הקטינה לאמנה ואף תוך כדי האמנה לא עשו די, ואולי כלום, בכדי לאתרו, אף שהעו"ס שטיפלה באם ידעה על קיומו ולא דיווחה.

לאב הביולוגי ישנן זכויות ראשוניות כאפוטרופוס טבעי של הקטינה ואין זה משנה כלל ועיקר אם הוא עובד זר, תושב קבע, או אזרח, ואף אינו מותנה בטיב היחסים בין בני הזוג. עמדת המוצא במשפט הישראלי היא כי זכויות וחובות ההורים זהים בהקשר לילדם ואינם נובעים ממהות הקשר הזוגי של ההורים. שרותי הרווחה לא אמורים היו להפלות בין ההורים, וכבר מהשלב הראשון בו הכינו תוכנית טיפולית טרום לידה היה עליהם לאתר את האב שאף היה בקרבת מקום והתגורר בקיבוץ באותה עת.

יחד עם זאת את העוול שנגרם לא נתקן ע"י גרימת עוול אחר שכן הקטינה אשר גדלה במשפחה אומנת מאז לידתה אינה מכירה את האב ואין לה שום קשר איתו.

לבחינת האימוץ יש לבדוק שני שלבים עיקריים: הראשון, טיב הקשר של הקטין עם הוריו הביולוגים, כל אחד בנפרד; והשני, טיב הקשר עם ההורים המאמצים.  

במקרה דנן ענייננו הוא השלב הראשון הנחלק לסעיפי משנה.

לעניין הקשר עם האם כבר הוכרע כי הקטינה היא ברת אימוץ ביחס אליה. לעניין האב משנוכחנו כי האב לא הביע התעניינות לעניין הלידה אף שידע על הריונה של האם ואף לאחר הלידה לגבי ביתו הקטינה אלא רק לאחר שאותר ע"י שרותי הרווחה ואף אינו מעוניין לגדלה בעצמו אלא להעבירה למשפחתו בפיליפינים שיגדלוה. אך כל העניין הינה זכותו של האב לגדלה ולא של משפחתו.

על פי חוק האימוץ משנמנע ההורה לקיים קשר עם ילדו או נמנע מלקיים את חובותיו כלפי ילדו במשך שישה חודשים רצופים מתקיים בו ברות אימוץ. ובענייננו, האב נמנע מלקיים קשר וחובותיו כלפי ילדתו ואף לענין מסוגלותו ההורית הרי ע"פ חוות הדעת של המומחה יש ספק אם האב מסוגל לספק את צרכיה הנפשיים של ביתו.

לאור כל זאת, נראה לקבוע כי מתקיים באב סעיף 13(א)(4) ו-(5) לחוק האימוץ, ויש להכריז על הקטינה כברת אימוץ אף כלפי אביה.

לעניין טובת הקטינה - טובת הקטינה אינה עילה עצמאית לעניין אימוץ. הקטינה שוהה אצל משפחה אומנת אשר אותה היא מכירה כמשפחתה ואת האב הביולוגי כמעט ואינה מכירה ואף התקשורת ביניהם מועטה וקשה אף בגלל קשיי שפה ועוד. ע"פ המומחית, ד"ר יואלס, ניתוקה מהמשפחה האומנת המעניקה לה בית חם ואוהב ומספקת לה את כל צרכיה והעברתה לאב אשר לא יגדלה אלא יעבירה לאחיו בארץ אחרת יגרום לקטינה נזק אשר עלול להיות בלתי הפיך.

מסקנת הדיון לעיל היא, כי הקטינה היא ברת אימוץ הן ביחס לאמה והן ביחס לאביה, ואף בעניין טובתה שלה, ועל כן הקטינה מוכרזת כברת אימוץ. עם זאת במידת האפשר והרצוי יש לאפשר מפגשים עם האב עד כמה שהדבר יועיל לקטינה ולא יזיק, וזאת על פי ראיית הרשויות המטפלות.