הקיבוץ אינו רשאי למחוק ימי חופשה הצבורים לחבריו

המבקשים, חברי קיבוץ כפר הנשיא, מבקשים פסק דין הצהרתי כי זכותם לתשלום פדיון מלוא ימי החופשה שצברו במהלך שנות עבודתם בקיבוץ, הינה בגדר זכות חוזית כספית צבורה וכי הקיבוץ אינו רשאי למחקה/ לבטלה.

הרקע:

המבקשים הינם חברי קיבוץ כפר הנשיא שהועסקו על ידיו כעובדי פנים. בשנת 2002 השתנו אורחות החיים בקיבוץ והוא סווג כ"קיבוץ מתחדש". כתוצאה מכך, בשנת 2011 הוציא הקיבוץ מסמך בשם "שינוי אורחות עבודה", אשר בין היתר שינה את הנהלים הקיימים בדבר יכולת עובדי פנים לצבור ימי חופשה, זאת במטרה להתאים את נהלי העבודה בקיבוץ ככל שניתן לחוקי העבודה התקפים במדינת ישראל. המצב המשפטי אשר נהג עובר להחלטה זאת היה כי חברי קיבוץ שהועסקו על יד הקיבוץ יכלו לצבור ימי חופש ללא הגבלה. ההחלטה בדבר שינוי הנהלים הובילה להגבלת מכסת ימי החופשה שניתן לצבור.

למבקשים נודעה כוונת הקיבוץ למחוק או לשלול את יתרת ימי החופשה הצבורים להם אשר חורגים מהמכסה שנקבעה במסמך, ומכאן הבקשה.

הקיבוץ טוען בתגובה כי הגבלת ימי החופשה הניתנים לצבירה הוחלה רטרואקטיבית, ולכן בכוחה להגביל את הזכות לפדיון כספי של ימי החופשה שעוברים את מגבלת הימים שנקבעה.

דיון והכרעה:

ביהמ"ש קבע כי מדו"חות חבות החופשה שערך הקיבוץ עולה כי לצבירת החופשה משמעות כספית עצומה עבור כל אחד מהמבקשים. כמו כן, לאור העובדה שבדו"חות מפורט הערך הכספי של ימי החופשה הצבורים,  ניתן לקבוע כי הקיבוץ מכיר במשמעות כספית זאת . ביהמ"ש קבע כי לא הוכח כי התקבלה החלטה כלשהי על ידי האסיפה הכללית להחיל את המסמך רטרואקטיבית וכן כי הוראה שכזו אינה משתמעת מהמסמך.

למעלה מן הצורך בית המשפט הבהיר כי גם אם הייתה מתקבלת החלטה שכזו על ידי האסיפה הכללית, הרי שהיה מקום לבטלה. וזאת בשים לב לכך שבית המשפט בוחן את החלטות האסיפה הכללית בהתאם לעילות הביקורת ולהיקף הביקורת המקובלים במשפט המנהלי, על פי שלושה מישורים: מישור מהותי, מישור פרוצדוראלי ומישור נורמטיבי.

בית המשפט העלה ספק האם האסיפה הכללית רשאית להחליט על נטילת זכויות צבורות במישור המהותי, כיוון שזה אינו עולה בקנה אחד עם התקנון של ה"קיבוץ המתחדש". גם במישור הפרוצדוראלי נפל פגם שכן לא קוים דיון מפורש בסוגית החופשה הצבורה. בית המשפט הוסיף שאף מבחינת המישור הנורמטיבי ההחלטה לוקה, כיוון שאין זה סביר ליטול רטרואקטיבית זכויות כספיות צבורות ללא מתן נימוק, באופן שרירותי ומבלי שתינתן לאלה שמושפעים מהחלטה זו הזדמנות נאותה למנוע אותה.

סיכום :

ביהמ"ש קיבל את טענות המבקשים והצהיר כי ימי החופשה שצברו המבקשים במסגרת עבודתם בקיבוץ הינם בבחינת זכות חוזית צבורה עבורם הניתנת לפדיון כספי, ואינה ניתנת לביטול או מחיקה. ביהמ"ש פסק הוצאות בסך 15,000 ₪.  
 

ניתן ביום: א' אלול תשע"ח, 12 באוגוסט 2018.