השגה על החלטת חוקר שלא לכלול את הגב
בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 86/115/06
בעניין:
דורית מגן
באמצעות עו"ד
שמעונו להמצאת כתבי בית דין
ת.ד 3252 חיפה 31032
המשיגה
- נ ג ד -
קיבוץ רמת הכובש
באמצעות ב"כ עו"ד עומר כהן ואח'
מרח'
המשיב
בפני השגה על החלטת חוקר שלא לכלול את הגב' דורית מגן (להלן: "המשיגה") בפנקס החברים בקיבוץ רמת הכובש (להלן: "המשיב") .
רקע
ביום 03.07.05 הגישה המשיגה בקשה לבדיקת מעמדה בקיבוץ המשיב ולזכויותיה בקיבוץ.
על פי סעיף 43 לפקודה מונה בתאריך 21.08.05 מר
החוקר נפגש עם מר
כן גם נפגש החוקר עם הגב' דורית מגן המשיגה, צביקה מגן ועו"ד
החוקר הגיש את ממצאיו לחקירה ביום 18.01.06 וקבע כי הגב' מגן איננה
ביום 05.03.06 הגישה המשיגה את התייחסותה לדו"ח החקירה.
ביום 09.05.06 הגיש המשיב עיקרי טיעון מטעמו.
ביום 19.07.06 הגישה המשיגה את עיקרי הטיעון מטעמה המתבססים על התייחסות המשיגה מיום 05.03.06.
ביום 17.09.06 הופיעו הצדדים בפני.
עיקרי טענות המשיגה
1. מאז שנת 1983 עברה המשיגה להתגורר בקיבוץ רמת הכובש בעקבות נישואיה לחבר הקיבוץ ומאז עד היום מרכז חייה הוא בקיבוץ, בו נולדו לה שני ילדים שגם התחנכו בו .
2. הקיבוץ הסתיר מהחוקר את פרוטוקול ההצבעה בדבר קבלתה לחברות בראשית שנת 1986 שיש בו להראות את התוצאות המדייקות של ההצבעה.
3. המשיגה טענה כי עוד לפני תיקון תקנון הקיבוץ בשנת 1992 העלה הקיבוץ בניגוד לתקנון את הרוב הנדרש לקבלת חברים מרוב רגיל לרוב של שני שליש. ומכאן שהקיבוץ פעל בניגוד לתקנון, לפחות על פי הידוע למשיגה במקרה בו לא הכיר הקיבוץ בחברת קיבוץ שנתקבלה לחברות בהצבעה, משום שלא הגיע לרוב של 2/3 מהמצביעים. והמדובר במועד סמוך למועד ההצבעה בעניין המשיגה.
4. בשל העדר תוצאות ההצבעה אין בידי המשיגה להוכיח באופן פוזיטיבי כי אומנם התקבלה לחברות באותה הצבעה בשנת 1986.
5. העדר תוצאות ההצבעה הנם בבחינת פגם משמעותי, אשר נגרם על ידי הקיבוץ, אשר בנסיבות אלו סבורה המשיגה כי אין להסיק חד משמעית באופן פוזיטיבי כי רוב מספיק של חברי הקיבוץ הביע את דעתו כי אין מקום לקבלה לחברות.
6. המשיגה טענה כי הקיבוץ המשיך לנהוג במשיגה כפי שנהג כל השנים בכל חבריו.
7. בין המשיגה לקיבוץ לא נחתם הסכם כלשהו, ואילו במקרים אחרים של כאלו שאינם חברים כן נחתמו הסכמים.
עד לשנתיים האחרונות לא הייתה כל דרישה מהמשיגה לחתום על הסכם כאמור, בניגוד לדרישה מהאחרים אשר לא נתקבלו לחברות או נמצאים במעמד של מי שאינו חבר.
8. המשיגה קיבלה במהלך השנים תקציב אישי ככל החברים, תקציב נופש,מזון, תקציב כלבו, תקציב הלבשה, שירותי בריאות, שירותי רפואת שיניים, זכות למשקפיים, נקודות חו"ל , הייתה זכאית להשתמש ברכבי הקיבוץ, ואף ניתנה לה הזכות למימון ייצוג משפטי כולל במקרה הנ"ל.
9. למשיגה בן מנשואים ראשונים לאב שאינו חבר קיבוץ, עת התחתן הבן , זכה לתקציב הניתן רק למי שרק אחד מהוריו חבר קיבוץ, בניה של המשיגה נחשבים
10. המשיגה קיימה את חלקה בגיוסים ותורניות, המבוצעים רק על ידי חברים.
11. הקיבוץ שילם במשך כל השנים את תשלומי הביטוח הלאומי עבור המשיגה , תוך שהוא מגדיר אותה כחברה בקיבוץ, הדיווחים לרשויות המס השונות אודות המשיגה היו כחברה לכל דבר, קצבאות הביטוח הלאומי הועברו לילדי הקיבוץ כפי שנעשה ביחס לכל חבר אחר בקיבוץ.
12. הקיבוץ צבר קרנות השתלמות ע"ש המשיגה כפי שנעשה לגבי כל חבר אחר.
13. בניגוד לדרישת הקיבוץ כי תושבים ישלמו עבור שימוש בדירות הקיבוץ או חינוך הילדים, ואחזקת הילדים, מהמשיגה לא דרש הקיבוץ את כל אלה.
14. מעמד אשת חבר, כפי שטוען הקיבוץ , איננו מעמד המוגדר בתקנון הקיבוץ או במסמך מחייב אחר כלשהו של הקיבוץ המוגדר כלפי חברים. בפועל מבני זוג אחרים של חברים בקיבוץ נדרשים תשלומי אחזקה, דבר המוכיח כי מעמדה של המשיגה היה שונה.
15. התנהגותה של המשיגה כלפי הקיבוץ הייתה כחברה לכל דבר, היא עבדה בקיבוץ, ביצעה תורניות, שמירות וכו... כאשר יצאה לעבודות חוץ העבירה את הכנסותיה מעבודות החוץ לקיבוץ.
16. על המשיגה נאסר להחזיק ברכב כפי שנאסר על כלל חברי הקיבוץ.
17. המשיגה אולצה להפסיק את עבודתה מחוץ לקיבוץ כמתכנתת והו
18. המשיגה טענה כי עבדה כמטפלת בבתי הילדים בין השנים 1983- 1990.ואף וניהלה מ 1990 את בית האירוח שהוקם בקיבוץ ובין השנים 1993 – 1995 עבדה במרפאות הקיבוץ בליווי קשישים.
19. המשיגה טענה כי רק בשנים האחרונות החלה הפגיעה בזכויותיה , כאשר המשיב החל למנוע ממנה זכויות שונות המוענקות לחברי הקיבוץ ובנסיבות אלו נאלצה המשיגה ליזום הליך להכרה בחברותה.
20. עוד טענה המשיגה כי היו פגמים בהליך החקירה, בכך שמטרת הדו"ח היא קביעת ממצאים עובדתיים, והנחתם בפני לשם קבלת מסקנות משפטיות הנגזרות מאותן עובדות וחרף זאת דו"ח החקירה עוסק בחלקו הניכר בסוגיות משפטיות, אשר אינן אמורות להיות חלק מהליך החקירה עצמו.
21. מהמשיגה נמנעה היכולת להתכונן כראוי לחקירה עקב אי מסירת עמדתו המפורטת של המשיב.
22. החוקר לא העביר למשיגה את הפרוטוקול שנערך בחקירה עם המשיב.
23. המשיגה טענה כי בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ופסק דינו של בית המשפט העליון בעניינה של הגב' אופירה דינינה צור- הזהה למקרה שלה ויוצר השתק ומניעות כלפי הקיבוץ.
24. עוד טענה המשיגה כי החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים וכמוה גם החלטתו של בית המשפט העליון, אשר הכריעו בטענות עובדתיות ומשפטיות של המשיב במסגרת ההליכים מול הגב' דנינה צור, כובלות את המשיב גם בעניינה.
25. המשיגה טענה כי מצבה המשפטי והעובדתי לעניין הכרה בחברות, טוב יותר מזה של הגב' צור .
26. בניגוד לגב' צור עמה נחתמו הסכמים לאורך תקופה, המגדירים את מעמדה כתושבת ולא כחברה\ עם המשיגה לא נחתם כל מסמך שהוא, ואין כל אזכור ואפילו חד צדדי לכך שהמשיגה איננה חברת קיבוץ.
27. המשיגה טענה כי דינה של טענת ההתיישנות להדחות שכן המשיב נהג במשיגה כחברה עוד לפני התיקון משנת 1992 ולכן התיקון לא יכול לחול על המשיגה.
28. המשיגה טענה כי אין הבדל בין ענינה לבין ענינה של הגב' צור . בשל הסיבה כי המשיגה לא התקבלה באסיפה הכללית , שכן הגב' צור חתמה על הסכם הקובע כי היא איננה
לכן אף אם נניח כי המשיגה לא התקבלה לחברות בהצבעה שנערכה , הרי שהדבר איננו מעלה ואיננו מוריד, כשם שהעובדה שהגב' צור חתמה על הסכם בו נאמר כי אין היא
29. המשיגה טענה כי בעניינה של הגב' צור ב
30. המשיגה טענה כי מסקנתו של החוקר כי המשיגה היא בבחינת " תלויה בחבר" מוטעית. שכן גם בעניינה של הגב' דינניה צור , נהפכה ההחלטה בבית המשפט לעניינים מנהליים שקבע כי הגב' דנינה צור לא התקבלה לקיבוץ כמי שנזקקה לתמיכת חבר הקיבוץ לצורך קוימה וכי היא בעלת מקצוע חופשי, עם יכולת השתכרות, והכנסותיה מעיסוקה נמסרו לקיבוץ והקיבוץ חפץ בהכנסותיה, יתר על כן , גם עבודתה במסגרת הקיבוץ( במפעל, במעון, במטבח ועוד ) מהווה מקור לרווח יצרני וכספי על כן הגדרה כ" תלוי" המהווה נ
31. דברים אלו אשר נאמרו ביחס לגב' דנינה צור, יפים מקל וחומר ביחס למשיגה בענייננו , אר הגיע לקיבוץ בגיל צעיר הרבה יותר, עבדה במשך שנים ארוכות יותר, ועדה עובדת ככל חבר בקיבוץ.
32. בנסיבות אלו שלילת זכויות של המשיגה, משמעותן פגיעה של ממש בזכויותיה הפנסיוניות ובזכויות המוקנות ושיוקנו לכל יתר חברי הקיבוץ, תהווה עוול וחוסר צדק משווע כלפי מי שקיימה את חובותיו של חבר כלפי הקיבוץ, שהיום מתנער כלפיה.
עיקרי טענות המשיב
33. המשיגה הייתה מועמדת לחברות בקיבוץ ובשנת 1986 הועלה ענינה להצבעה באסיפה הכללית בהתאם לסעיף 28 לתקנון הקיבוץ.
34. האסיפה הכללית החליטה שלא לקבל את המשיגה לחברות בקיבוץ.
35. לאחר שלא התקבלה המשיגה לחברות הסכים הקיבוץ כי היא תמשיך ותתגורר בקיבוץ בהסדר מיוחד שמקובל לכנותו" אשת חבר" שהנו הרשאה למשיגה להתגורר בקיבוץ יחד עם בן זוגה החבר, אשר מחייב עבודה על פי סידור העבודה של הקיבוץ וכן קבלת תקציב" כמו חבר".
36. כמי שאינה חברה, אין המשיגה רשאית להצביע באסיפות הכלליות ואין הקיבוץ מפריש עבור לפנסיה וכך גם אין הקיבוץ מזכה אותה " בגמול ותק" הניתן לחברים בלבד.
37. בנסיבות אלו היה ברור למשיגה כי היא איננה חברה בקיבוץ.
38. המשיגה לא טענה מעולם במשך כ 18 שנות שהותה בקיבוץ כי היא זכאית להיכלל במניין החברים בקיבוץ.
39. לקיבוץ אין ולא הייתה מעולם כוונה להכיר במשיגה כחברת קיבוץ ועל כן לא ניתן להחיל עליה הוראות תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות- חברות.
40. הקיבוץ נהג במשיגה בחלק מהעניינים כפי שהוא נוהג בחבריו לא בשל כך שראה בה כחברה, אלא מכוח הסדר מיוחד שהקיבוץ נוהג לכנותו " אשת חבר" המבוסס על סעיפים 72-73 ו- 80-85 לתקנון הקיבוץ שעניינם מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין קרובי חבר שהתקבלו למגורים בקיבוץ.
41. גם המשיגה לא ראתה עצמה מעולם כחברת קיבוץ, למרות שזכויותיה וחובותיה היו דומים לאלה של חבר.
42. המשיגה, הנשואה לחבר קיבוץ מודעת לעובדה שהקיבוץ מקיים קרנות פנסיה לחבריו ומעניק להם " גמול ותק" והיא לא טענה מעולם כי היא זכאית לזכויות אלו.
43. אין בטענה כאילו נהג הקיבוץ במשיגה כחברה כל אמת וטענה זו מופרכת וגם אם תתקבל טענה מופרכת זו , הרי שאין בכך כדי לגבור על הוראות הסיפא לתקנה 2א, לפיה הוראה מפורשת בתקנון הקיבוץ מב
44. תקנון הקיבוץ תוקן בחודש יולי 1992 כשש שנים לאחר אי קבלתה של המשיגה לחברות באסיפה וסעיף 34א שהוסף לתקנון קובע כי על אף כל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא עם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ תקופה סבירה.
45. המשיגה טענה כי עלה ספק ביחס לשאלה האם אכן לא התקבלה לחברות בשנת 1986, טענה שהנה תמוהה שכן בבקשה שהגישה המשיגה לרשם טענה היא עצמה כי היא לא התקבלה לחברות בהצבעה שהקימה בעניינה בשנת 1986.
46. המשיב טען גם להתיישנות שכן לא ניתן היום לבוא ולטעון כי ייתכן והמשיגה זכתה כבר בשנת 1986 לרוב הדרוש לקבלה לחברות.
47. גם זכותה של המשיגה לעשות שימוש בתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות- חברות, התיישנה ואין בהחלטת בית המשפט המנהלי שטעה כאשר קבע במקרה של הגב' צור כי לא ניתן לקבל טענת התיישנות , בנימוק כי מדובר בזכות " שכבר נרכשה" , כמובן כי טענת התיישנות מעצם טיבה נוגעת לזכות שכבר נרכשה אולם היא חוסמת דיונית את העלתה בפני בית המשפט.
לאחר שעיינתי בחומר שלפני, הריני קובע כדלקמן:
בפני השגה על מסקנות החוקר שמונה על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר שהמליץ שלא לכלול את המשיגה כחברה בפנקס החברים של הקיבוץ, לאחר שבשנת 1986 התקיימה הצבעה בקלפי ותוצאות ההצבעה בקלפי היו שלא לקבל את המשיגה כחברה בקיבוץ .
ראשיתו של הליך זה הנו בנישואין של המשיגה עם
מהחומר שבפני עולה כי בשנת 86 נערכה הצבעה בקלפי באסיפה הכללית של הקיבוץ לעניין קבלתה של המשיגה לחברות בקיבוץ אולם היא לא התקבלה כחברה .
המשיב טען כי מאחר והמשיגה לא התקבלה כחברה בקיבוץ על פי החלטת האסיפה הכללית ובכפוף לתקנון האגודה התייחסו למשיבה כ"אשת חבר", אך לא כחברה, ותנאיה בקיבוץ היו מיוחדים ולא שולמו קרנות פנסיה וגמול ותק כמקובל לחבר קיבוץ מאז אי קבלתה לחברות ועד היום, כמו כן המשיגה לא הצביעה באסיפות הקיבוץ, לפיכך טען כי המשיגה איננה חברת קיבוץ .
המשיגה לא התקבלה לחברות בקיבוץ בהחלטת האסיפה הכללית
48. בטרם תיקן המשיב את תקנונו בשנת 1992, היה הנוסח לפני התיקון ועת הובאה המשיגה להצבעה כדלקמן:
"מועמד יתקבל כחבר אם ההחלטה על קבלתו כחבר נתקבלה בקולות רוב המצביעים באסיפה הכללית שבסדר יומה נכלל הדיון בדבר קבלתו כחבר...".
49. אין מחלוקת כי המשיגה הובאה להצבעה בשנת 86 בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ ובהצבעה בקלפי לא התקבלה לחברות וכך למעשה פעלו הצדדים עד להליך זה.
50. אין מחלוקת כי המשיגה לא השיגה או ערערה על החלטת האסיפה שלא לקבלה לחברות, לא ערערה על תוצאות ההצבעה בקלפי או על הרוב הדרוש, מעל כ 18 שנים עד ליום הגשת ההשגה.
לראשונה בהליך שלפני טענה המשיגה כי לפני תיקון תקנון הקיבוץ בשנת 1992 העלה הקיבוץ, בניגוד לתקנון, את הרוב הנדרש לקבלת חברים מרוב רגיל לרוב של שני שליש. ומכאן שהקיבוץ פעל בניגוד לתקנון ובשל העדר תוצאות ההצבעה אין בידי המשיגה להוכיח באופן פוזיטיבי כי אומנם התקבלה לחברות באותה הצבעה בשנת 1986. וכי העדר תוצאות ההצבעה הנם בבחינת פגם משמעותי, אשר נגרם על ידי הקיבוץ, אשר בנסיבות אלו סברה המשיגה כי אין להסיק חד משמעית באופן פוזיטיבי כי רוב מספיק של חברי הקיבוץ הביע את דעתו כי אין מקום לקבלה לחברות.
כבר עתה אדגיש שאינני מקבל את טענת המשיגה בנושא וכי לא מצאתי בחומר שלפני תימוכין לטענה זו.
מאידך טען המשיב כי במשך תקופה של מעל כ 18 שנות שהותה בקיבוץ, המשיגה לא טענה כי היא זכאית להיכלל במניין החברים בקיבוץ. כך גם בבקשה להכרה כחברה שהגישה המשיגה, טענה בעצמה כי היא לא התקבלה לחברות בהצבעה שהתקיימה בעניינה בשנת 1986.
המשיגה נשואה לחבר קיבוץ וככזה ודאי הוא מכיר את התקנון לנושא קבלת חברים וכמי שהייתה לו נגיעה אישית והיה מעורב בהליכי קבלתה של בת זוגתו לחברות היה וודאי ער, לרוב הדרוש על פי התקנון והראיה שבמשך תקופה שמעל 18 שנים לא הוגשה כל השגה על החלטת האסיפה שלא קבלה את המשיגה לחברות.
המשיב טען להתיישנות שכן לא ניתן היום לאחר שבתקופה שמעל 18 שנים שבהן לא הועלתה טענה זו, לבוא ולטעון היום כי ייתכן והמשיגה זכתה כבר בשנת 1986 לרוב הדרוש לקבלה לחברות ובכל תקופה ארוכה כזו לא נטענה כל טענה מדוע אינה מקבלת מלוא הזכויות המגיעות לחבר קיבוץ.
כפי שכבר קבעתי לעיל אין מחלוקת שהמשיגה הובאה לדיון בפני האסיפה הכללית להצבעה בדבר קבלתה וכי האסיפה החליטה שלא לקבלה וכי המשיגה לא ערערה במשך תקופה של מעל כ 18 שנים על החלטת האסיפה ולא טענה כי ייתכן והתקבלה באותה הצבעה.
המשמעות שהמשיגה לא תבעה בכל ערכאה משפטית או מקום אחר וטענה כי הקיבוץ אינו מכיר בה כחברה ולא טענה כי בשנת 1986 ייתכן ובכלל היה רוב לקבלתה כחברה, למרות שחלף זמן רב מאז שהקיבוץ לא קיבל את המשיגה כחברה בהחלטת אסיפה ולא הכיר בה כחברה, לפיכך, אני קובע כי המשיגה נחשבת כמי שזנחה דרישתה זו, השלימה עם המצב. התנהגות הצדדים האחד כלפי השני מצביע על אי חברות בקיבוץ כיום המשיגה איננה יכולה לאחר כ 20 שנה להתעורר לבוא ולתבוע הכרה לחברותה בקיבוץ.
לאור האמור אני קובע כי מבחינה עובדתית המשיגה לא התקבלה לחברות בקיבוץ בהחלטת האסיפה בשנת 1986 ולא השיגה על כך במשך תקופה שמעל 18 שנים.
ראה לעניין זה:
ע"א 7401/00 -
"ההתיישנות של עילות תביעה הינה עקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו, בצורות שונות, בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו (י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" משפטים י"ד (תשמ"ד) 3, עמ' 5-3; ע "א 158/54 דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 695 ,687. לדיון מקיף בטעמים התומכים בעקרון ההתיישנות וכן בטעמים השוללים אותו, ראו The Puzzling Purposes of Statutes of T. T. Ochoa & A. J. Wistrich, (1997)): Limitation, 28
51. המשיגה טענה כי הקיבוץ הסתיר מהחוקר את פרוטוקול ההצבעה של האסיפה הכללית משנת 86, אשר יכול להראות את התוצאות המדייקות של ההצבעה וכי ייתכן שאף התקבלה כחברה.
ראה להלן: ע"א 7401/00 -
ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה לפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו, מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית..... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו.... מלבד שלושת הטעמים אשר הוזכרו לעיל, המתמקדים בבעלי הדין בלבד, קיים טעם נוסף לעיקרון ההתיישנות, אשר נוגע לאינטרס הציבורי. עניינו של טעם זה הוא בכך, שזמנם המוגבל של בתי המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם הכלח... נוסף על כך, מיועדת תקופת ההתיישנות לתמרץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי סבירים."(ההדגשה שלי –א.ז)
וגם בג"צ 2285/93 - אוסי נחום נ' גיורא לב ו-6 אח' . פ"ד מח(5), 630 ,עמ' 641-642.
"היו מקרים בהם בית המשפט דחה עתירות משום שהעותר השהה את הגשת העתירה ללא טעם טוב, אם משום שלא גילה ערנות ואם משום שנהג ברשלנות, שאז ניתן לומר עליו כי "ישן על זכויותיו". ראו א' סלנט, בית המשפט הגבוה לצדק (1955), עמ' 69-67. במקרים כאלה ניתן לומר כי העתירה לוקה בשיהוי סוביקטיבי, כלומר, שיהוי שנגרם באשמת העותר"(הדגשה שלי- א.ז )
ראה לעניין זה גם בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [תיקון אחרון 30/6/04].סעיף27 . דינים שמורים:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."
וראה בעל"ע 2531/01 -
"המשפט הציבורי מכיר בטענת השיהוי כטענת הגנה כנגד פתיחת הליך שיפוטי באיחור. טענה זו נטענת, על פי רוב, בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית. היא נשענת על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. היסוד הראשון מתמקד בבחינת התנהגות יוזם ההליך ובשאלה באיזו מידה מצביעה התנהגותו על ויתור על זכותו לפנות לערכאות. זהו השיהוי הסובייקטיבי. עניינו של השיהוי האובייקטיבי בבחינה באיזו מידה משפיע מעבר הזמן על האינטרסים הלגיטימיים של בעל הדין, או צד שלישי; במסגרת היסוד השלישי, נבחנת מידת הפגיעה הצפויה בשלטון החוק אם תיחסם יכולתו של העותר להביא בפני בית המשפט את עתירתו להכרעה... איזון בין שלושת יסודות אלה, תוך שיקלול משקלם היחסי, יקבע האם תידון עתירה שהוגשה באיחור לגופה או שמא תידחה על הסף מחמת שיהוי".
מחד- הלכה היא, ששיהוי אינו חוסם את התביעה.
מאידך- בהתקיים תנאים מסוימים ניתן לחסום תביעה בטענת שיהוי ואפשר לסכמם כדלהלן :
א. כאשר שיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה.
ב. "כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה. ג. כאשר קופחו עקב מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה. ע"א 167/51; ע"א 90/59; ע"א 403 /63 וכן OF EQUITY E.H.T. SHELL, PRINCPLES"( ע"א 656/79 - מורי ס' גרינפלד נ'
אין כל אפשרות היום, לאחר שהמשיבה נהגה תקופה כה ארוכה במשיגה כ"אשת חבר" ולא כחברה לחזור אחורנית , יש בכך כדי לשנות את האיזון שהיה בהתנהגות הצדדים, חזרה אחורנית מחייבת התחשבנות מול
52. על המשיגה היה לפעול בזמן ולא להמתין במשך תקופה שמעל כ 18 שנה, שכן כלל הוא , על מנת שלא תועלה טענת שיהוי, על התובע לפעול בתקופת הזמן הקצובה והסבירה.
אני מקבל את טענת המשיב כי במקרה דנן מדובר על התיישנות על פי חוק, ולמעשה המשיגה לא פעלה במשך תקופה של כמעט של פי שלושה מתקופת ההתיישנות הנדרשת בחוק.
היום מבקשת המשיגה בעקבות השינויים שחלו בקיבוץ לנסות את מזלה ולהיכנס כחברה בדלת האחורית, לעקוף את החלטת האסיפה הכללית ואת סעיפי תקנונו של המשיב לעניין הכללים החלים בקבלה לחברות.
לאור האמור אני קובע כי המשיגה ידעה שהיא איננה
אין לכפות על אגודה לקבל מי שהיא אינה חפצה בו.
לסוגיית הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטות של קיבוצים נדרשו בעיקר בתי המשפט המחוזיים, בשורה ארוכה של פסקי-דין. כך נקבע, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת האסיפה הכללית, שהיא אורגן של
כך גם נקבע, כי החלטות האסיפה הכללית של קיבוץ צריכות להתקבל בהתאם לחוק ולתקנון
עוד נקבע כי :
"אין בית המשפט יכול לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של האסיפה הכללית, וכל עוד ולא הוכחה הפרה של ממש להוראות החוק או התקנון, וכל עוד הקיבוץ נוהג בתום לב ובדרך המקובלת, בית המשפט לא יתערב בשיקולי האסיפה הכללית ולא ישנה את החלטה" (השופט ה' חטיב בת.א. (נצ') 608/99 בש"א (נצ') 962/99, נורית סטוליאר נ' קיבוץ מסדה, תקדין-מחוזי 2999 (2) 99; ראו גם, השופט ד"ר ד' ביין בה.פ. (חי') 1232/91 עפיף נ' נמליט (לא פורסם)). ( ההדגשה שלי- א. ז)
עוד נקבע, כי :
"בית המשפט איננו אמור להתערב בהחלטות הפנימיות של הקיבוץ ולקבל החלטות במקומו" (השופטת ר' אור בת.א. (י-ם) 2188/00 אסתר שיק נ' קיבוץ קלי"ה, תקדין-מחוזי 15819 (2)2001),(ההדגשה שלי- א.ז)
וכי "בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם" (השופטת נ' דנון בת.א. (נצ') 622/98
במקרה אחר קבע בית-המשפט כי
"בהתאגדות, כגון הקיבוץ, שמטרותיה הן מעבר למתן מענה כלכלי לחברים, אין לכפות על הצדדים המשך קיומם של יחסים שאינם רצויים על אחד מהם ... בשל אופיו של קיבוץ ... הקיבוץ הוא ביתם של כל החברים וזכותם לבחור עם מי יחלקו את ביתם" (השופטת ר' אבידע בבש"א (ב"ש) 5016/99 עדי הילר נ'
לאור האמור לעיל אני קובע כקביעה עובדתית כי המשיגה לא התקבלה לחברות בקיבוץ וכי המשיגה לא השיגה או ערערה במשך תקופה שמעל כ 18 שנים על החלטת האסיפה הכללית שלא לקבלה לחברות או על הרוב הדרוש.
מחויבות המשיב ( להלן: "הקיבוץ") לתקנונו כחוזה
הקיבוץ מחויב לפעול על פי תקנונו, תקנון זה הנו כחוזה בין החברים לבין עצמם ובין הקיבוץ לחברים:
"תקנון הקיבוץ מהווה יסוד חוקתי לפעילות הקיבוץ ומוסדותיו."
ת"א (נצרת) 187/01 - יחזקאל כספי נ' קיבוץ הסוללים - קבוצת המכבי הצעיר להתיישבות
בית המשפט העליון קבע בע"א 524/88 פרי העמק ואח' נ' שדה
"התקנון של הקיבוץ מהווה חוזה בין הקיבוץ לבין כל חבר, ובין החברים לבין עצמם".
וכך קבע בית משפט זה בפרשת ע"א 524/88 "פרי העמק", אגודה
"מהו מעמדו המשפטי של התקנון? כמסמך בסיס של האגודה השיתופית, הוא קובע את הכוחות והסמכויות של האורגנים השונים ומבחינה זו הוא חלק מהמשפט " החוקתי " שלה, אשר כוחו נובע מהסמכויות "השלטוניות" המצויות בידי האסיפה הכללית....
התקנון של
כן נפסק, "כי התקנון הוא הסכם בין החברים לבין עצמם" (ע"א 556/69 "ניר"
ראה ברוח זו גם מסקנתה של ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות: דין ונוהל (
"חיובו החוזי של התקנון הפך להיות הנחה משפטית מבוססת, שאין מהרהרים אחריה עוד:
" כוחו של תקנון ככוחו של חוזה בין האגודה לבין חבריה ובין החברים בינם לבין עצמם לקיום הוראות התקנון על שינוייו" (ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות: דין ונוהל (
בתקנון המשיב נקבע כי לא יתקבל אדם לחברות אלא רק לאחר שהאסיפה הכללית דנה והצביעה בעניין קבלה לחברות.
סעיף 28 לתקנון המשיב:
"מועמד יתקבל כחבר אם ההחלטה על קבלתו כחבר נתקבלה בקולות רוב המצביעים באסיפה הכללית שבסדר יומה נכלל הדיון בדבר קבלתו כחבר..."
במקרה דנן אין חולק כי המשיגה הובאה ועמדה להצבעה בפני האסיפה הכללית שהחליטה שלא לקבלה כחברה בקיבוץ.
המשיב מחויב על פי תקנונו כלפי חבריו לתוצאות ההצבעה.
לאור האמור לעיל אני קובע כי במקרה דנן המשיב נהג כדין על פי תקנונו ובהתאם לתוצאות ההצבעה והחלטת האסיפה הכללית שלא לקבל את המשיגה לחברות בקיבוץ.
טענת המשיגה לחברות על פי נוהג ומנהג
53. המשיגה טענה כי קיבלה במהלך השנים תקציב אישי ככל החברים, תקציב נופש,מזון,תקציב כלבו,תקציב הלבשה,שירותי בריאות, שירותי רפואת שיניים, זכות למשקפיים, נקודות חו"ל, זכאות להשתמש ברכב הקיבוץ ואף ניתנה לה הזכות למימון ייצוג משפטי כולל במקרה הנ"ל, וכן כי המשיב שילם במשך כל השנים את תשלומי הביטוח הלאומי עבור המשיגה , תוך שהוא מגדיר אותה כחברה בקיבוץ, הדיווחים לרשויות המס השונות אודות המשיגה היו כחברה לכל דבר, קצבאות הביטוח הלאומי הועברו לילדי הקיבוץ כפי שנעשה ביחס לכל חבר אחר בקיבוץ.כך היא גם עבדה כמטפלת בבתי הילדים בין השנים 1990-1983 ואף ניהלה מ1990 את בית האירוח שהוקם בקיבוץ ובין השנים 1993-1995 עבדה במרפאת הקיבוץ בליווי קשישים.
לחיזוק טענתה של המשיגה כי המשיב נהג בה והתייחס אליה כחברה הציגה בפני את כרטיסי הקיבוץ שם נרשם :
"250 תקופות והכנסות – תקופות ..... מגן דורית " בין השנים 1983 ועד 2004.. "חבר קיבוץ".
דיווחי המשיב בחשבונותיו למס הכנסה דווח כי המשיגה הנה חברת קיבוץ ועת דיווח המשיב לבנק הפועלים בעניין קרנות השתלמות נרשמה המשיגה במסמכי הבנק "מעמד העמית חבר קיבוץ" וכן כי המשיב הכניס את המשיגה לתוכנית העבודה בקיבוץ והמשיגה אף בצעה תורנויות
לפיכך טען ב"כ המשיגה שיש לקבל את המשיגה כחברה על דרך המנהג והנוהג.
המשיב טען כי המשיגה לא התקבלה בהחלטת האסיפה הכללית לחברות בקיבוץ וכי התנהגות זו הייתה נהוגה בקיבוץ גם כלפי אחרים שהיו באותו מעמד של המשיגה ולא בשל כך שראה במשיגה כחברה, אלא מכוח הסדר מיוחד שהקיבוץ נוהג לכנותו "אשת חבר" או כמי שמכונה "כקרוב של חבר" המבוסס על סעיפים 72-73 ו- 80-85 לתקנון הקיבוץ שעניינם מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין "קרובי חבר" שהתקבלו למגורים בקיבוץ.
מהחומר שבפני עולה כי כללים אלו להם טען המשיב הנם כפי שנדרש מתקנון הקיבוץ ובהתאם לכך גם נהג המשיב במשיגה.
סעיף 73 לתקנון המשיב:
"73 במקרים מסוימים יקבל
כך גם בסעיפים 80-85 לתקנונו של המשיב:
" 80 הורה או קרוב אחר שנתקבל לגור בקיבוץ על פי הוראות סעיף 73( להלן בסעיף זה "תלוי בחבר הקיבוץ") חייב:
(א) למלא אחר הוראות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ ולהתאים עצמו לאורחות חיי הקיבוץ.
(ב) להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ולציית להוראות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לקביעת עבודתו וסדרי עבודתו, על כל הקשור בכך.
(ג) אם היו לו נכסים, או הכנסות ממקור כלשהוא, חייב הוא להשתתף בהוצאות החזקתו והחזקת התלויים בו, אם נתקבלו ליישוב כנלווים אליו, בניכוי ערך עבודתו ועבודת התלויים בו בקיבוץ בהתאם לסדרים שייקבעו על ידי הקיבוץ ובהתאם לחשבונות המקובלים בקיבוץ.
(ד) הקיבוץ והתלוי בחבר קיבוץ רשאים לערוך הסכם בכתב ביחס לדרכי השימוש בנכסי אותו תלוי, וכן מותר בהסכם בניהם בכתב להתנות על הוראות הפיסקות(ב) ו-(ג), ( ההדגשה שלי- א.ז).
81. תלוי בחבר קיבוץ יהיה בר רשות בלבד ביישוב הקיבוצי כל זמן ישיבתו בקיבוץ, והאסיפה הכללית רשאית, בכל מועד שהוא, לב
82. מבלי לפגוע בכלליות האמור , יראו את הרשות האמורה כנפסקת מאליה עם הפסקת חברותו בקיבוץ של החבר שבגינו נתקבל אותו תלוי, אלא אם כן החליט הקיבוץ אחרת, נדרש אותו תלוי לעזוב את היישוב הקיבוצי, חייב הוא לפנות תוך חודש מקבלת הודעה לכך בכתב מהקיבוץ, כל מקרקעין, לרבות צריף, אוהל וכל מתקן אחר המשמש למגורים אף אם אינו מחובר לקרקע, המוחזק על ידו או על ידי התלויים בו ולעזוב את תחום הישוב הקיבוצי עם התלויים בו מבלי שיהיה זכאי לקבל או לתבוע פיצויים או תשלום או תמורה אחרת כלשהי, בכסף או בעין.
83. בסיפוק צרכיו של תלוי בחבר קיבוץ יהיה כמקובל בקיבוץ ובהתאם להחלטות
84. .....
85. ....."
אין חולק כי המשיגה לא הצביעה באסיפות הכלליות של הקיבוץ ולא שולמו לה קרנות פנסיה וגמול ותק של כחבר קיבוץ עד היום.
נשאלת השאלה, האם יש בעמידה של הקיבוץ בסעיפי תקנונו והרצון של הקיבוץ שלא לפגוע במשיגה כ מי שהנה "אשת חבר" וכמי שהנה נחשבת כ "קרובה של חבר" להמשיך ולתת לה אפשרות לגור בקיבוץ ולהתקיים ולעבוד בקיבוץ גם לאחר שלא התקבלה לחברות בקיבוץ על פי סעיפים 72-73 ו- 80-85 בתקנון הקיבוץ.
האם יש בכך כדי להפכה היום לחברה.
תשובתי לעניין זה שלילית, מדובר במעמד מיוחד המוכר לשלטונות המס ורק לצורכי מס נחשבת המשיגה כחברה, כפי שקיים לגבי בני חברים ואחרים בקיבוץ שאינם חברי קיבוץ , אין בהצגת מי שעובד בקיבוץ במעמד אשרת חבר ונהנה מזכויות כלפי שלטונות המס רק לצורך חישובי המס כדי להקנות מעמד של חבר למי שבפועל אינו חבר.
54. סעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות),התשל"ג 1973 , הדין בנסיבות מיוחדות אינו חל על הקיבוץ היות והקיבוץ שינה את תקנונו וקבע בשנת 1992 בסעיף 34 א שהוסף לתקנון קובע כי :
" על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה".
טענת המשיגה לשינוי תקנון הקיבוץ
55. המשיגה טענה כי המשיב נהג שלא על פי תקנונו ואף שינה את תקנונו בשנת 1992 כך שלא יראו אדם כחבר קיבוץ על פי נוהג ומנהג. וכן כי המשיב שינה את סעיף 28 כך שהיום הרוב הדרוש הנו 2/3 של החברים.
עת התקבלה החלטה בשנת 1992 לשינוי התקנון בעניין קבלת חברים, המשיגה לא הייתה חברה מכוח החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ והמשיגה הייתה מודעת כי בתקופה הנ"ל היא איננה
הטעם השני, הוא שהשינוי נעשה בתחום התקופה שלא חלה עליה התיישנות לגבי המועד בו לא התקבלה המשיגה לחברות בהחלטת האסיפה הכללית ובמועד השינוי במילא לא הייתה המשיגה חברה.
המשיגה לא ערערה על החלטת האסיפה הכללית שלא לקבלה או על חוקיות הרוב הדרוש, כך גם לא ערערה כי תוצאות ההצבעה היו כאלה שייתכן והיא התקבלה כחברה .
המשיגה לא בקשה להביאה בשנית להצבעה חוזרת בקיבוץ טרם שינוי התקנון ועד ליום שינוי התקנון בשנת 1992 והיא גם לא טענה כי יש בשינוי התקנון, לפגוע בה ולהרע את מצבה במידה ותרצה להתקבל כחברה ולמעשה רק כ 14 שנים לאחר שינוי התקנון התעוררה ונזכרה המשיגה לטעון לעניין חברותה בקיבוץ.
גם אם לא היה הקיבוץ משנה את תקנונו בשנת 1992 הרי שלא היה בידי המשיגה הזכות לטעון כי הקיבוץ נהג בה כחברה שכן כפי שכבר קבעתי מבחינה עובדתית המשיגה לא התקבלה בהחלטת אסיפה ומהחומר שבפני עולה כי מאז הקיבוץ לא נהג בה כחברה , אלא כ "אשת חבר" וכ "קרובה של חבר" שעל פי תקנונו.
לפיכך ולאור האמור לעיל אני קובע כי שינוי סעיפי התקנון סעיף 28 וסעיף 34 א שהוסף לתקנון : " על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה" תקף במקרה של המשיגה והמשיב יכול היום להסתמך על הסעיפים הנ"ל שבתקנונו בעניינה של המשיגה ולסרב לקבלה כחברה.
56. סעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג 1973 קובע כי ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה.
אולם בהתאם לנוסח הסעיף ניתן להתנות עליו בתקנון האגודה
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה.(לענין זה ראה גם ע"א 84/64 הנ"ל, ור"ע 84/86 " כפר יעבץ" מושב עובדים נ' אסתר
כאמור בענייננו האגודה קבעה בתקנונה כי סעיף זה לא יחול.
אולם גם אילו היה חל סעיף 2א הנ"ל גם אז הייתי קובע כי המשיגה איננה חברה ולו מהטעם האחד- שהמשיגה לא התקבלה לחברות בהחלטת האסיפה והטעם השני שלא מולאו כל התנאים להתנהגות דו צדדית כנדרש על פי תקנה 2א.
ברישא של תקנה 2 א' נדרשת "התנהגות דו צדדית", הן של הטוען לחברות והן של הקיבוץ, בענייננו, אין לומר שהתובעת או הקבוץ, וקל וחומר שניהם, נהגו כנדרש על פי תקנה 2 א'.
המשיגה לא קיבלה הזמנות לאסיפות הכלליות, לא השתתפה באסיפות הכלליות, לא הצביעה באסיפות הכלליות ולא הלכה לאסיפות מאז הוחלט בשנת 86 באסיפה הכללית שלא לקבלה לחברות, כך גם לא שולמו לה קרנות פנסיה וגמול ותק של כחבר קיבוץ עד היום.
57. על רקע תקנה זו, ומעיון בחומר שלפני מתברר, כי הקיבוץ לא נהג במשיגה כחברה במלוא מובן התקנה, אלא נהג בה כאשת חבר וכמי שקרוב של חבר שהנו מעמד שונה מזה של חבר בקיבוץ.
ראה להלן : תא(נצ') 1289/86 אורלי ספרן נ'
שם דחה ביהמ"ש טענה של חברות מכוח תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות(חברות) , תשל"ג, דהיינו מכוח התנהגות שני הצדדים- האגודה והחבר, במקרה זה מדובר היה בבת של חברי קיבוץ שתקופת מועמדותה התארכה מעבר לתקופה שנקבעה בתקנון. ביהמ"ש קבע כי ההתנהגות כלפיה הייתה כלפי בת חברים ולא כחברה עצמאית (שם עמ' 426).
בעניננו, הדבר אף בהיר יותר משני טעמים, האחד- שהמשיגה עמדה להצבעה בפני האסיפה הכללית, לא התקבלה לחברות, לא השיגה וערערה על החלטת האסיפה שלא לקבלה והשני - הקיבוץ המשיך להתנהג למשיגה כפי שנדרש בתקנונו והתנהגותו הייתה כלפי המשיגה כמי שהנה "אשת חבר" וכ "קרובה של חבר" ולא כחברה עצמאית.
58. העולה מן האמור כי המשיגה לא קיבלה מעמד של חברה לאחר החלטת האסיפה הכללית שלא לקבלה לחברות. ואולם אין להסיק מעובדה זו שלתובעת אין כלל מעמד בקיבוץ, יש יסוד מוצק בראיות לכך שהמשיגה והקיבוץ ראו את המעמד של המשיגה כמעמד מיוחד של "אשת חבר" ו" כקרובה של חבר",שאין בו כדי להיחשב במעמד של חבר.
59. הרציונל העיקרי שיש בו כדי להנחות ביחס לפרשנות הפקודה והתקנות לעניין זה, הוא הצורך להקפיד על קיום מדוקדק של כללי החוק והתקנות לתקנון האגודה ביחס להענקת זכויות של חברות באגודה שיכולות להיות כיום, בעלות ערך כלכלי רב והשיקול של הימנעות מפגיעה בזכויות מוקנות, ככל שמדובר בהפסקת חברות של אנשים שזכו כדין למעמד של חברי אגודה.
60. יש לתת את הדעת על האופי המשתנה של מסגרת ההתאגדות השיתופית כתנאי להכרה בחברות ועל דרך הפרשנות הראויה ביחס לתנאים החיוניים לקבלת חברים לקיבוץ.
61. מבחינה זאת, הוראת תקנה 2א' לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)תשל"ג 1973, מאפשרת לראות אדם כחבר האגודה, במקרה בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין", לפיו ניתן לראות אדם כזה כחבר האגודה גם אם לא התקבל כחבר האגודה בדרך הקבועה בתקנות האגודה, לא כך במקרה דנן שכן המשיגה לא התקבלה לחברות בהחלטת אסיפה ולא נתקיימו לגביה כל הזכויות המוקנות לחבר.
מחד, הוראה זאת יכולה לשמש כלי להגמשת התנאים המאפשרים קבלת חבר כחבר האגודה, או להימנעות מהפסקת חברות באגודה, גם במקרים בהם מתקיימים התנאים הרגילים שיכולים לגרום להפסקת חברות באגודה, על פי תקנות האגודה.
מאידך, משלו נתקיימו מספר מרכיבים עיקריים, כפי שבמקרה שלפנינו, האפשרות לראות במשיגה כמי שנהגו בה כחברה בקיבוץ במשך תקופה סבירה, שלילית. ולא ניתן להשתמש בהוראה זו להגמשת התנאים שיהיה בהם להכריע ולקבוע כי המשיגה חברה על פי תקנה 2א.
הוראה זו אינה יכולה לרוקן את תנאי החברות מתוכן, ויש לצקת לתוכה תוכן ממשי, ביחס לשאלה אם מדובר במקרה בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה".
בין היתר הביטוי, לכך שהמשיגה מתנהגת והתנהגה כחברה בקיבוץ הנה השתתפות באסיפות והצבעתה באסיפות הכלליות , הדבר מבטא בדרך כלל את האינטרסים של החברים בקיבוץ וההשפעה של החברים בדרך זו של השתתפות והצבעה באסיפות הכלליות בקבלת החלטות שיש בהם להשפיע ולהכריע על דרכי הניהול והכלכלה של הקיבוץ ועל חיי החברים בקיבוץ.
מעיון בחומר שלפני מתברר כי המשיגה לא הייתה שותפה מזה כ 20 שנה באסיפות הקיבוץ, ומכאן שגם לא הייתה שותפה לקבלת ההחלטות לדרכי הניהול של הקיבוץ.
המקרים בהם יתקבל אדם לחברות על פי מנהג ונוהג הינם מקרים היוצאים מן הכלל שבכלל, ויש לבחון אותם לגופו של עניין ועל פי הנסיבות.
62. מהחומר שבפני עולה כי למרות שהמשיגה לא התקבלה לחברות בקיבוץ בשנת 1986, בחרה להמשיך ולחיות בקיבוץ בהתאם לתנאים שהציע לה הקיבוץ, בין אם להתחייבויותיה ובין אם לזכויותיה, מכאן שהמשיגה קיבלה על עצמה את דין החלטת האסיפה ואת דין הקיבוץ להמשך התנאים בהם היא תמשיך להתגורר בקיבוץ, שכללו, אי מתן זכות הצבעה, אי תשלום קרנות פנסיה ו גמול ותק.
כאמור סעיף 2א אינו חל אצל המשיב , היות והמשיב שינה עוד בשנת 1992 את תקנונו וקבע בו כי לא תהיה ב
להלן: סעיף 28 וסעיף 34 א שהוסף לתקנון :
" על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה"
לאחר שעיינתי בחומר הראיות שלפני ובטענות הצדדים, הנני קובע כי לא נתקיימו כל התנאים הבסיסים המאפשרים לראות את המשיגה כחברה בקיבוץ.
קיימת חזקה שבחוק, לגבי נכונות הרישום בפנקס החברים של אגודה רשומה, מכוח סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות ונ
לעניין זה ראה:
עקרון הקואופרציה הוא העומד ביסוד היחסים הפנימיים שבין החברים ובינם לבין האגודה ...לא הקשר הרכושי, אלא הקשר האישי, הוא העומד ביסוד מפעל הקואופרציה" (ע"א 524/88 "פרי העמק" -אגודה חקלאית נ' שדה
משמעות החברות בתאגיד
משמעות החברות בתאגיד הינה זכויות שוות ושכמוהו ככל חבר אחר, מוזמן לאסיפות הכלליות, משתתף באסיפות הכלליות, מצביע באסיפות הכלליות שותף להכרעות.
טענת המשיגה להחיל עליה את מקרה אופירה דנינה צור
63. טענה המשיגה כי ענינה במקרה דנן זהה למקרה אופירה דנינה צור וכי יש להחיל את הפסיקה בנושא אופירה דנינה צור על המקרה שלפנינו.
לשון תקנה 2א הנ"ל קובעת :
"נסיבות מיוחדות להכרה בחבר
"נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה.
ולעניין זה ראה גם בית המשפט העליון בירושלים ב: ברם 9609/05,
"על רקע זה ב
אין ניתן לקבל גם את טענת המבקש בדבר הפרשנות אשר יש ליתן לתקנה 2א לתקנות. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המבחן הקובע הנו מבחן ההתנהגות – ולפיו ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה. בית המשפט קמא מצא בעניין זה כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברת קיבוץ במשך תקופה ארוכה, ועל כן חל על יחסיהם סעיף 2א הנ"ל. גם טענת המבקש כי בשנת 1992 תוקן תקנון הקיבוץ באופן השולל את תחולת סעיף 2א, דינה להידחות. זאת, נוכח קביעת בית המשפט קמא כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברה שנים רבות קודם למועד התיקון. באשר לטענת המבקש כי מסמכים שונים שנערכו ב
העובדות במקרה שבפני שונות מאחר ובנושא המשיגה היו הליכים בעניין קבלתה של המשיגה כחברה בקיבוץ , כמתבקש על פי תקנונו של המשיב והמשיגה הובאה להצבעה באסיפה הכללית של הקיבוץ וכאמור המשיגה לא התקבלה לחברות.
כמו כן בשנת 1992
" על אף האמור בכל דין לא יראו אדם כחבר הקיבוץ אלא אם התקבל לחברות על פי סעיף 28 לתקנון זה, אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה"
מאחר ומדובר במי שאינה חברה ולא התקבלה לחברות הרי שבמקרה שלפנינו תיקון התקנון חל על המשיגה.
תקנה 6(ג) (1) ,תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג – 1973 :
"(1) באגודה שסיווג אותה הרשם כקיבוץ או מושב שיתופי לא יראה הרשם אדם כחבר אלא אם הוא גר דרך קבע בתחום הקיבוץ או המושב השיתופי, והוא כשיר להתקבל כחבר על פי הוראות תקנות הקיבוץ או המושב השיתופי"( ההדגשה שלי – א.ז)
64. המשיב התנהג כלפי המשיגה כמתחייב בתקנונו וכפי שנהג גם במקרים אחרים מכוח הסדר מיוחד שהקיבוץ נוהג לכנותו מעמד של " אשת חבר" או " קרוב של חבר" המבוסס על סעיפים 72-73 ו- 80- 75 לתקנון הקיבוץ שעניינם מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין קרובי חבר שהתקבלו למגורים בקיבוץ, תנאים שניתנים גם לחבר קיבוץ.
המשיגה הייתה מודעת לכך כי אין ביחסו ובהתנהגותו זו של המשיב כלפיה כדי להכיר בה כחברה, על כן אין לראות או לפרש בהתנהגותו וביחסו של המשיב כלפי המשיגה, כהתנהגות אל חבר.
לאור האמור לעיל אני קובע כי גם אם גילה המשיב את דעתו שנהג במשיגה רק בחלק מהתנאים כחברה אין המשיגה עונה על התנאים הבסיסים לחברות על פי נוהג ומנהג וכי נושא ההתנהגות, כפי שפסקתי בנסיבות המקרה, אינו חל על המשיגה.
תום הלב.
65. המשיב לא יצר כל מצג שווא כלפי המשיגה, מהחומר שבפני עולה כי המשיגה ידעה היטב כי היא אינה
66. לא ברור ולא ניתן להבין מדוע ישנה המשיגה על זכויותיה במשך כ 20 שנה ובאם טוענת המשיגה כי ייתכן והתקבלה לחברות באסיפה בשנת 1986, מדוע לא השיגה על כך במשך כ 20 שנה, מדוע לא טענה טענתה בשנת 1992 עת שונה התקנון שייתכן ויהיה בו להרע את מצבה במידה ותרצה להתקבל שנית כחברה בקיבוץ.
העלאת טענות שכאלו באיחור כה רב נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי, סובייקטיבי ואובייקטיבי , העולה כדי הסכמת המשיגה להחלטת האסיפה וויתור על חברותה בקיבוץ.
67. הקיבוץ,עשה מעשה והביא את המשיגה להצבעה באסיפה ואילו המשיגה במשך תקופה ארוכה לא עשתה דבר, שיש בו לסתור את התנהגות המשיב כלפיה ולכן היא אינה יכולה לבוא היום אחרי כ 20 שנה ולטעון כי ייתכן והתקבלה באותה הצבעה באסיפה הכללית או שהיא חברה היום על פי תקנה 2א.
68. באשר לטענת המשיגה כי המשיב מסתיר את תוצאות החלטת האסיפה , מצאתי כי המשיב אינו מסתיר את החלטתו מאותה אסיפה אלא הציג את הפרוטוקול כפי שזה מצוי בידו ובמילא המשיב אינו מחויב לשמור ראיות לאורך תקופה של כ 20 שנה ואין כל מחויבות על פי הוראות הדין לרשום את תוצאות ההצבעה בפרטיכל האסיפה, אלא רק ההחלטה עצמה.
(ראה לענין זה את סעיף 14 לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ג-1975).
לענייננו על פי הדין מספיק לכתוב בפרוטוקול האם התקבלה המשיגה לחברות ואם לאו, את פתקי ההצבעה ופרטיכל ועדת הקלפי נהוג לשמור רק ל 30 ימים, שזהו המועד לערעור על תוצאות האסיפה.
פרוטוקול האסיפה הכללית החתום המהווה ראיה לכאורה לרשום בו, וכל הטוען שהפרטים בו אינם נכונים עליו הראיה, המשיגה לא הביאו כל ראיות אלא העלתה סברות לא מבוססות ולכן דינם להדחות.
ראה לענין זה גם :
ע"א 7401/00 -
"ההתיישנות של עילות תביעה הינה עקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו, בצורות שונות, בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו (י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" משפטים י"ד (תשמ"ד) 3, עמ' 5-3; ע "א 158/54 דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 695 ,687. לדיון מקיף בטעמים התומכים בעקרון ההתיישנות וכן בטעמים השוללים אותו, ראו The Puzzling Purposes of Statutes of T. T. Ochoa & A. J. Wistrich, (1997)): Limitation, 28
ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו..." (ההדגשה שלי- א.ז)
69. המשיגה ידעה שלא התקבלה לחברות בקיבוץ והסכימה לתנאים כפי שהיו ידועים לה "כאשת חבר" וכמי שהנה "כקרובה של חבר", הסכימה לעבוד בכל עבודה שתידרש, לעשות תורניות
בנסיבות אלו ולאור האמור מוצא אני לנכון לראות במערכת היחסים בין המשיב למשיגה כהסכמה לתנאים שקיבלה המשיגה מהמשיב לאחר שלא התקבלה לחברות, לפיכך, ניתן להחיל במקרה דנן את עקרונות דיני החוזים ככל שאלו אמורים לעניין תקנון הקיבוץ שהנו כחוזה, את עקרונות הצדק הטבעי, את עקרונות הסבירות ותום לב, את כללי השוויון ואת עיקרון כבוד האדם.
"בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם". (ת"א (נצרת) 622/98 -
ראה גם (ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל עמ' 257-260; ע"א 546/91 אגד
70. התנהגותה של המשיגה נגועה בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים שיש בו להצדיק את שלילת בקשתה להכיר בה היום כחברה בקיבוץ.
71. התנהגות המשיב כלפי המשיגה הנה על פי תקנונו ובהתאם למעמדה של המשיגה בקיבוץ הייתה בתום לב והמסקנה היא כי יש בהתנהגות זו של המשיב, לאורך השנים קיום התחייבותו כלפי המשיגה כתושבת וכאשת חבר וכמי שהנה כקרובתו של חבר, על פי התקנון וכפי שנהג כלפי אחרים במעמדה של המשיגה.
"עקרון תום הלב לא בא להפוך הסדר כושל להסדר ראוי. הוא בא להגשים, על-פי הקוים שנקבעו בחוזה הקיים, את שהצדדים החסירו. הוא בא להשיב למקומה "הפרה בולטת של איזון האינטרסים ההדדיים" (כלשונו של השופט מצא בע"א 479/89 הנ"ל, בעמ' 846) "אשר קיומו של החסר, ואי השלמתו, יצרו." הוא לא בא ליצור צדק חדש בין הצדדים. הוא בא לתת ביטוי לצדק החוזי שהצדדים קבעו. ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) . פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 293-294
"עקרון תום הלב אינו מוגבל אך להתווית דרך ראויה לביצוע חיובים חוזיים, אלא הוא מהווה גם מקור להוספת זכויות וחובות לחוזה הקיים. "סעיף 39 לחוק החוזים עשוי להטיל על בעלי החוזה חובות נוספות, שזכרן אינו בא בחוזה עצמו, אך המתבקשות מהצורך להביא להגשמת החוזה בדרך מקובלת ובתום לב" (פסק-דיני בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(836 ,828 (1). "הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים" (פסק-דיני בבג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ.)
"כך, למשל, בכוחו להביא לשינוי לשונו המפורשת של החוזה, "תוך שינוי החיוב החוזי עצמו" (ע"א 554/83 הנ"ל, בעמ' 300) או להגביל את השימוש בזכות חוזית. מן הראוי הוא להבחין היטב בין השלכות שונות
72. בניגוד למקרה של אופירה דנינה צור נ. קיבוץ רמת הכובש עמה נחתמו הסכמים לאורך תקופה , המגדירים את מעמדה כתושבת ולא כחברה , עם המשיגה לא נחתם כל מסמך שהוא ואין כל אזכור ואפילו חד צדדי לכך שהמשיגה הנה חברת קיבוץ.
לעניין זה ראה סעיף 80 (ד) לתקנון המשיב:
"(ד)הקיבוץ והתלוי בחבר קיבוץ רשאים לערוך הסכם בכתב ביחס לדרכי השימוש בנכסי אותו תלוי, וכן מותר בהסכם בניהם בכתב להתנות על הוראות הפיסקות(ב) ו-(ג) .( ההדגשה שלי- א.ז
73. כפי שציינתי לעיל אין המקרה שבפני דומה לעובדות שבמקרה אופירה דנינה צור נ' קיבוץ רמת הכובש ואוסיף על כך, את הנימוקים הנוספים הבאים:
א. במקרה שבפני החוקר המליץ שלא לרשום את המשיגה בפנקס החברים של הקיבוץ לאחר שבדק וחקר את הצדדים. ואילו במקרה של דנינה החוקר המליץ לאחר שבדק וחקר את הצדדים לרשום את הגב' דנינה בפנקס החברים של הקיבוץ.
ב. במקרה שבפני הקיבוץ עשה הליך פורמאלי והמשיגה הובאה לאסיפה להצבעה ולא התקבלה לחברות לאחר שהאסיפה הכללית הצביעה נגד קבלתה לחברות. ואילו במקרה של אופירה דנינה צור היא כלל לא הובאה להצבעה ולא נעשה כל הליך פורמאלי לקבלתה כחברה לכן לא היה ניתן להחיל עליה את שינוי התקנות משנת 1992.
ג. במקרה שבפני המשיגה לא השתתפה באסיפות הכלליות, לא הופרשו עבור המשיגה קרן פנסיה והיא לא זוכתה בגמול ותק שניתן רק לחברים והיא לא השיגה על כך, גם עת במסגרת התארגנות הקיבוץ בשנת 2002.
ד. המשיגה לא הלינה וישנה על זכויותיה במשך תקופה של למעלה מ 18 שנה ואילו במקרה של דנינה במסגרת התארגנות הקיבוץ בשנת 2002 ו/או סמוך לכך מחו בני הזוג על כך שגב' אופירה דנינה צור לא קיבלה את הקצבת הסכום המהווה את תקציבו של החבר, אז גם הוסדר לה התשלום כחברה על ידי המשיב.
74. היום מנסה המשיגה את מזלה תוך שהיא טוענת לדימוי המקרה שלה למקרה של הגב' אופירה דנינה צור וכפי שפורט לעיל אין מקרה אופירה דנינה צור דומה כלל וכלל למקרה שבעניינה של המשיגה.
75. המשיגה הסתמכה בהשגתה על דברים ומעשים של הצדדים במשך שנים רבות ואולם לא אוכל להתעלם כי המשיגה לא התקבלה לחברות בקיבוץ בהחלטת אסיפה וישנה על זכויותיה תקופה ארוכה. וכן כי תקנון הקיבוץ שונה בשנת 1992 עת המשיגה לא הייתה חברה ואף ללא שהתקיימו בין הצדדים התנאים הבסיסים לקיומו של מנהג ונוהג.
5129371
54678313
5129371
54678313לאור האמור לעיל אינני מקבל את טענת המשיגה וקובע כי המלצת החוקר תישאר על כנה וכי המשיגה איננה
ניתן היום 8.11.06
אורי זליגמן, עו"ד
