בפני עו"ד דנה ביאלר

עוזרת רשם האגודות השיתופיות                                                                                                                                                      תב' 1173/168/2013

בעניין:             1. אבי נוימן

                        2. מלי נוימן

                       
                        ע"י ב"כ עו"ד עמיר דרורי

            מכפר רות 6, 73196

            טל': 08-9761097; פקס: 08-9761960                                                                                                       המשיגים והמשיבים שכנגד;

 

ובעניין:            גנות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ח. נועם ו/או ע. נועם ו/או א. ללצ'וק ו/או ד. פיאלה (ח. נועם ושות' עורכי-דין)

                        מז'בוטינסקי 7, מגדל משה אביב, רמת גן 5252007

                        טל': 03-7518402; פקס: 03-7517117                                                                                                      המשיבה והמשיגה שכנגד;

           

פ ס ק   ד י ן

בפני השגה על פסק בוררות שקיבל את טענות האגודה בתביעה שהוגשה על ידה, בגין חוב של המשיגים והמשיבים שכנגד כלפי האגודה. המשיגים והמשיבים שכנגד השיגו על דחיית כב' הבורר את טענות הקיזוז שהעלו בפניה וכן תובעים הם את תשלום "כל הוצאות הבוררות לרבות שכ"ט עו"ד" (הפתיח להשגה) כעת בפניי.

ההשגה שכנגד עוסקת בסכום שנפסק לזכות הזוכָה בפסק הבוררות, אשר לטעמה של הזוכה – היא המשיבה והמשיגה שכנגד, אינו ראוי ויש להתערב בפסק הבוררת ולהעלותו.

1. רקע:

ביום 9.7.2013 התקבל כתב תביעה ע"ס כ- 13,400 ₪ ובקשה למינוי בורר מאת המשיבה והמשיגה שכנגד (להלן – "האגודה"), כנגד המשיגים והמשיבים שכנגד (להלן – "החברים"), בגין חוב על צריכת מים.

ביום 15.7.2013 מונתה כבוררת יחידה בסכסוך עו"ד שלומית ארליך (להלן – "הבוררת") בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה") ובהתאם לסעיף 146א לתקנונה של האגודה העוסק ביישוב סכסוכים הקשורים בעסקי האגודה.

בפני כב' הבוררת התקיימו הליכי בוררות אשר הולידו בסופו של יום פסק בוררות סופי שהתקבל במזכירות ביום 17.7.2017 (להלן – "פסק הבוררת"). כאמור, בפסק הבוררת התקבלו טענות האגודה במלואן ונדחתה טענה החברים לקיזוז.

לאחר בקשות אורכה שהתקבלו הגישו ביום 26.7.2017 החברים את השגתם (להלן – "השגת החברים") וביום 3.8.2017 הגישה האגודה את השגתה (להלן – "השגת האגודה").

דיון בפניי נקבע ליום 15.11.2017 וכל אחד מהצדדים קיבל הזדמנות להשיב להשגת הצד האחר כמו גם זכות להשיב לתשובה. ואכן, ביום 14.9.2017 התקבלה תשובת החברים להשגת האגודה (להלן – "תשובת החברים") וביום 9.11.2017 התקבלה תשובת האגודה להשגת החברים (להלן – "תשובת האגודה"). אף התשובות לתשובות לא אחרו להגיע: ביום 12.11.2017 התקבלה תשובת האגודה לתשובת החברים להשגת האגודה (להלן – "התשובה לתשובה של האגודה") וביום 29.11.2017 התקבלה תשובת החברים לתשובת האגודה להשגת החברים (להלן – "התשובה לתשובה של החברים").
 

2. פסק הבוררת:

מפסק הבוררות עולה כי התביעה שהוגשה מסתמכת על סמכויות האגודה כספק מים לחבריה, בהתאם לסעיפים 114-115 לתקנונה:

"114. האגודה מוסמכת לספק מים לחבריה למשקיהם ולצורכי ביתם, כל חבר חייב לקבל צרכיו במים אך ורק מהאגודה.

115. מינהלת האגודה מוסמכת:

1. לערוך תוכנית כלכלית של רשת המים באיזור פעולות האגודה לצורכי השקאה או לצרכי הבית.
2. לפקח על חלוקת המים, לקבוע מכסות להשגיח על האינסטלציה ולהורות לחברים על אופן השימוש במים.
3. לקבוע את מחירי המים שישולמו על ידי חברים ובלתי חברים.
4. להטיל קנסות על חברים העוברים על מכסת המים שנקבעה להם, וכן לחלקת את הקנס שהוטל על האגודה ע"י רשות מוסמכת כלשהי עבור צריכה מעל למכסה שנקבעה לאגודה.
5. להכנס בכל עת לשטחו של החבר לשם קריאת המונה, ביצוע תיקונים או הפרעות בקוים, הנחת קוים, חבור חלפים, נתוק חבורים של חברים מהרשת הכללית וכן כל פעולה אחרת הדרושה לתפעולה התקין של רשם המים באגודה.
6. לחייב את החברים בהוצאות מהפעולות האמורות בסעיפים קטנים (א) (ב) (ה) לעיל.
7. להסמיך את חבריה, פקידיה או באי כוחה לבצע את האמור בסעיף זה כולן או מקצתן."

עד שנת 2009 היה מותקן בכל משק מד מים אחד, ובהתאם להחלטת האגודה מיום 4.10.2000 חייבה האגודה את החברים באופן הבא: 15 קוב יוחסו לצריכה לשימוש ביתי, 25 קוב יוחסו לגינון ושאר הצריכה יוחסה לשימושים חקלאיים. מאליו יובן כי קיימים תעריפים שונים לשימושים שונים (להלן – "החלטת 2000").

בשנת 2010, בהתאם לדרישת רשות המים, התקינה האגודה בכל הנחלות מדי מים נפרדים לצריכה ביתית וגינון, ולחקלאות.

החברים, על אף שקיבלו את חשבונות המים שנשלחו אליהם בין השנים 2004-2009 לא שילמו חשבונות אלה בשל טענות שהיו להם בעניין אופן החיוב. מחומר הראיות עלה כי פנייתם הראשונה של החברים בעניין זה בכתב הייתה רק ביום 30.11.2010. לטענת החברים הם פנו עוד קודם בעניין זה לאגודה – אך פניות על פה בלבד.

בשנת 2011 היו הצדדים בדין ודברים בעניין חוב החברים לאגודה, בפגישות משותפות "קיבל הנתבע הסברים מפורטים על חובו" (סעיף 1.5 לפסק הבוררת) וחוב החברים לאגודה שולם עד לסוף שנת 2011 במלואו.

משנת 2012 החלו החברים צוברים חוב חדש לאגודה בגין צריכת המים אשר לא שולם על אף שאין בפיהם טענות לגופו של החוב למעט טענות שוליות. על כן הגישה האגודה תביעה כנגדם על החיוב כולו, לרבות הפרשי ריבית והצמדה.

עיקר טענותיה המשפטיות של האגודה בפני כב' הבוררת היו: כי ספרי האגודה מהווים ראיה לכאורה לנכונותם וכי החברים קיבלו באופן שוטף עותק מחשבונות אלה ולא מחו. בהסתמך על הוראות הדין והתקנון הם אינם יכולים למחות בחלוף זמן כה רב וממילא הנטל לסתור את ספרי האגודה מונח על כתפיהם והם לא הרימוהו; כי יש לדחות את טענות הקיזוז של החברים; כי אין ממש בטענות האפליה באשר התעריפים בהם חויבו החברים הם אותם התעריפים בהם חייבה האגודה את כלל חבריה.

עיקר טענות החברים בפני כב' הבוררת היו כי הסעיף שבתקנון המחייב את החברים לפנות בהשגות על חשבונות הנשלחים להם בתוך חודשיים הנו סעיף מקפח בחוזה אחיד בהתאם לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1972 (להלן – "חוק חוזים אחידים"); כי האגודה הנה גוף דו-מהותי וככזו חלים עליה כללי המשפט המנהלי, לרבות יישום החלטותיה וחיוביה כלפי החברים; כי כמות המים בגינה חויבו החברים אינה הגיונית לפי חוות דעת שהגישו לכב' הבוררת; וכי אין לראות בתשלום חובם לאגודה עוד בשנת 2011 ככזה המחיל על החברים את דיני ההשתק.

כב' הבוררת קיבלה את תביעת האגודה. כב' הבוררת דחתה את טענת החברים לסעיף מקפח בחוזה אחיד והפנתה לפסיקה רלוונטית בעניין. כב' הבוררת אף הפנתה להחלטת 2000 כהגדרתה לעיל, אשר היוותה את הבסיס להתנהלותה של האגודה ולחיוביה את החברים וקבעה כי אין לשעות לטענות כנגד החלטה זו כעת, בחלוף שנים כה רבות מקבלת ההחלטה והתנהלות האגודה לאורך כל השנים הללו בהתאם להחלטה זו.

גם טענות החברים בעניין צרכן אחר שקיבל הנחה נקודתית נדחו על ידי כב' הבוררת בדיוק מהטעם הזה (שניתנו לאותו צרכן באופן נקודתי ומטעמים ספציפיים) ובהתאם אף נדחתה טענת האפליה. משכלפי כלל החברים באגודה נהגה האגודה בדומה לאשר נהגה עם החברים כהגדרתם לעיל כי אז אין ממש בטענת האפליה ובוודאי בהשוואה לחבר אגודה או לצרכן אחר ספציפי שקיבל הקלות נקודתיות. כב' הבוררת דחתה את טענת החברים כי מתן פטור מתשלום דמי תחזוקה בגין יחידת דיור של צאצא התקבלה בחוסר סמכות; עוד קבעה כי יש ליתן משקל ראייתי נמוך לחוות הדעת אשר הוגשה מטעמם החברים מן הטעם שעורך חוות הדעת הוא בנם וכן בשל טעויות היורדות לשורשה של חוות הדעת.

מסקנתה של כב' הבוררת היא כי טענות החברים כולן נדחות, תביעת האגודה התקבלה במלואה והושתו על החברים 5,000 ₪ לתשלום בגין הוצאות האגודה ושכר טרחת עורך דינה.

טענותיהן העיקריות של החברים:

טענתם העיקרית של החברים היא טענת קיזוז כנגד החוב לו טוענת האגודה באופן שלמעשה החוב כולו מתקזז ועל כן מבקשים החברים אף לחייב את האגודה בכל הוצאות הליך הבוררות לרבות שכר טרחתו של בא-כוחם. החישובים הובאו בחוות הדעת.

אין מחלוקת כי החל משנת 2010 כאמור התקינה האגודה מד מים נוסף בכל נחלה באופן שצריכת המים של החברים נמדדה בנפרד לצריכה ביתית וגינון ולצריכה חקלאית, וכי החוב שתובעת האגודה הנו חוב בגין צריכת מים בין השנים 2004-2010, קרי – טרם התקנת שעון המים הנוסף אשר הפריד בין שני השימושים כאמור בשל תעריפיהם השונים.

לטענת החברים החלטת 2000 כהגדרתה לעיל הייתה החלטה "שרירותית" ו"לפי שיקול דעתו האישי" של יו"ר ועד ההנהלה של האגודה, מר שניידר (להלן – "יו"ר הוועד"). החלטה זו הביאה לחיובם של החברים בתעריף הגבוה יותר של מים - תעריף לשימוש ביתי, בגין צריכה של מים לחקלאות, שתעריפם צריך להיות נמוך יותר - מה שעומד בניגוד להנחיות הרשויות הרלוונטיות ובוודאי מקום שהחלטה זו (החלטת 2000) התקבלה שלא כדין. ובמילות החברים:

"יתרת החוב על פי הרשום בכרטיס החבר עובר להתקנת מד המים הנוסף הייתה 13,392 ₪. המשיגים טוענים כי מדובר היתרה הנתבעת [כך במקור] מכך ששניידר חייב את המשיגים בתעריף ביתי וגינון, בגין צריכת מים חקלאיים, ולכן על האגודה לזכות את המשיגים בגין חיוב היתר" (סעיף 9 להשגת החברים).

החברים מפנים להנחיות ולפסיקה הקובעת כי מים הם קניין הציבור; בשל כך המדינה היא שקובעת את תעריפי המים לפי ייעודם; וכי לאור זאת אין לספק המים - שבמקרה זה הוא האגודה - כל סמכות ושיקול דעת לעניין מחיר המים או המכסה המסופקת  (סעיף 12 להשגת החברים).

החברים מפנים לתקנון האגודה הנותן בידה סמכויות שונות כספק מים אך טוענים כי מקום בו הדין הכללי מסדיר את היחסים בין ספק (האגודה) ללקוח (החבר) אין התקנון יכול לסתור את הדין. זאת ביתר שאת מקום שמדובר במוצר צריכה מפוקח שהוראות כל דין בעניינו הן קוגנטיות ובוודאי כאשר האגודה, כך נטען, הינה גוף דוח מהותי ויש להחיל עליה נורמות התנהגות הדומות לאלה החלות על גוף מנהלי.

החברים אף טוענים כי תקנונה של האגודה הנו חוזה אחיד, וכי הסעיפים המסמיכים את האגודה לפעול כספק מים הם בחזקת תנאים מקפחים בחוזה אחיד. משכך, סעיף 90 לתקנון הקובע כי ערעור על חשבון שקיבל חבר מהאגודה יוגש בתום חודשיים מקבלתו בלבד אף הוא מקפח ואין לפעול לפיו.

החברים אף הביאו חוות דעת מטעמם, ערוכה בידי רואה-חשבון שהוא בנם, ולטענתם "ראוי ונכון להכריע במחלוקת על פי התחשיב שבחווה"ד" (סעיף 33 להשגת החברים) באשר עמדתו "מחד גיסא... לא נסתר בחקירה הנגדית, ומאידך גיסא המשיבה לא הציגה כל תחשיב המאמת את החיוב שנעשה באמצעות החשבוניות, והסתפקה בטענות לחזקה בדבר אמיתות החשבונות" (סעיף 32 להשגת החברים).  

החברים הוסיפו טענות נוספות כגון: האגודה "עשתה שימוש בתשלומים עבור מים לצרכים אחרים של האגודה" (סעיף 35 להשת החברים); כי היה על כב' הבוררת להורות על היפוך נטל ההוכחה "מאחר והוראות סע' 90 אינן חלות בעניין התביעה" (סעיף 39א להשגת החברים) וכי ממילא לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") אין סמכות לדון במעמד סעיף 90 לתקנון באשר סעיף זה אושר לרישום על ידי הרשם ובכך נתגלתה דעתו בעניין זה; כי יש להסתפק בפנייה למזכירת האגודה בטענות בעניין חיובי המים (סעיף 40 להשגת החברים); כי החלטת 2000 אינה ראויה, התקבלה בחוסר סמכות; כי האגודה הפלתה בנושא חיובי המים ביחס לאחרים; כי האגודה פעלה שלא כדין עת פטרה מגביית דמי תחזוקה יחידות דיור נוספות בנחלות בהן התגוררו בנים של בעלי הנחלה הראשית על פי נוהג; כי אין להחיל על התנהלות החברים את דיני ההתיישנות, ההשתק והשיהוי; כי כב' הבוררת חסמה את החברים מלהמציא מסמכים המוכיחים את טענותיהם.

על טענות אלה ארחיב בהמשך.

החברים ביקשו כי אבטל את קביעותיה של כב' הבוררת, כי אקבל את טענותיהם תוך דחיית טענות האגודה כולן ואף אחייב את האגודה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

4. טענות האגודה:

בתשובת האגודה טענה היא כי "אין מחלוקת, כי אין למשיגים כל טענה בקשר לחשבונות המים שנשלחו אליהם משנת 2010, וכי סכומי החוב שבתביעה מקובלים עליהם, כפי שנקבע בסעיף 1.8 לפסק הבוררות" (סעיף 12 לתשובת האגודה). עוד נטען כי "אין מחלוקת, כי המשיגים קיבלו את חשבונות המים שנשלחו אליהם בשנים 2004-2009" (סעיף 16 לתשובת האגודה).

האגודה אף טענה כי הקדישה במספר רב של הזדמנויות משאבים לטובת החברים, להסביר להם את מהות החוב, הן בשיחות טלפון והן בפגישות בהן אף הוצגו לחברים חשבונות מים של חברים אחרים לפי בחירתם, המראים כי האגודה נוהגת בהם בדיוק כפי שהיא נוהגת בכלל החברים. לאחר כל זאת – שילמו החברים את חובם במלואו, לרבות הסכומים בעניינם טוענים הם כעת טענת קיזוז.

לאחר כל זאת ובחלוף מספר חודשים שבו החברים והעלו את כל אותן טענות כנגד האגודה ולמעשה פסקו, שוב, מלשלם את חשבונותיהם השוטפים עד אשר לא נותרה לאגודה כל ברירה והיא נאלצה להגיש את התביעה אשר פתחה את הליך הבוררות דנן (המדובר על חוב משנת 2012 ועד למועד הגשת התביעה בחודש יוני 2013 ע"ס 13,392 ₪). זהו גם הרקע להגשת כתב התביעה שכנגד שהגישו החברים בפני כב' הבוררת.

לאור השתלשלות עניינים זו אין כל ממש בטענות החברים לרבות בעניין הפליה; אי החלת דיני ההשתק והמניעות; טענות בעניין החלטת 2000 והתנהלות לא ראויה של האגודה באיזה תחום שהוא מאלה המועלים על ידי החברים; כי התקנון הנו חוזה אחיד וחלק מסעיפיו הם תנאים מקפחים בחוזה אחיד במשמעות חוק חוזים אחידים, שדינם פסלות; ועוד.

האגודה חוזרת ומדגישה כי הן בכתב התביעה שכנגד והן בתצהירים העדות הראשית מטעמם של החברים אין "כל איזכור ולו ברמז לאיזו מהטענות החדשות שהעלו המשיגים בהשגה דנן" (סעיף 23 לתשובת האגודה). המדובר בהרחבת חזית אסורה.

האגדה טוענת כי אין כל ממש גם בטענה כי האגודה הנה גוף דו מהותי ובוודאי באשר למשמעויותיה של טענה זו. המדובר בתאגיד מתחום המשפט הפרטי.

טענות החברים כי היה על כב' הבוררת להעביר את נטל ההוכחה באשר לחשבונות המים השנויים במחלוקת על כתפיה של האגודה עומדות בסתירה מוחלטת לדין.

האגודה הוסיפה ופירטה גם לעניין טענות החברים בעניינו של ה"ה בועז דרורי, גם בעניין יו"ר הוועד מן ההיבט האישי, וגם בעניין חוות הדעת החתומה כזכור על ידי בנם של החברים. לטענת האגודה בכל טענות אלה אין ממש ויש לאשר את קביעותיה של כב' הבוררת בעניינן.

כל זאת באשר לתשובת האגודה להשגת החברים.

האגודה מצדה השיגה בפניי אך על שיעור שכר טרחת עו"ד שנפסק בפסק הבוררות.

לטענתה, משזכתה לפי פסק הבוררת כי אז היה על כב' הבוררת לחייב את החברים בהוצאותיה הריאליות וכן בהחזר מלוא שכר טרחת עו"ד ששולם על ידה, בסך כולל של 22,634 ₪. זאת, מהסיבה הפשוטה כי התנהלותם של החברים בעיקר, היא שהביאה להתארכות ההליכים בפני כב' הבוררת כאשר דוחים הם פעם אחר פעם ניסיונות להתפשרות של האגודה עמם.

האגודה מפנה להלכות הקובעות כי בעל דין אשר זכה בדין זכאי לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתו. וכי הלכות אלה בצירוף פסיקת כב' הבוררת לסכום שישולם לה כשכר טרחתה, סכום העולה באלפי שקלים על ההוצאות הריאליות שהוציאה המשיגה – מצדיקות את התערבות ערכאת הערעור בקביעות הערכאה דלמטה בנושא זה.

האגודה מבקשת לדחות את השגת החברים ולאשר את פסק הבוררת, להוציא את פסיקת ההוצאות של כב' הבוררת אשר בה בלבד מבוקש להתערב ולשנות את הסכומים בהתאם לטענות האגודה.

דיון והכרעה:

על מנת שלא להחסיר מטענות הצדדים, אביא את המסגרת הנורמטיבית שדרושה לענייננו ותוך כדי דיון בה אכריע בטענות הצדדים שלא על פי סדרן;

מעמדה של האגודה כספק מים

אין מחלוקת בין הצדדים כי האגודה היא אכן ספק מים.

תקנון האגודה כפי המצוטט לעיל בסעיף ‎2.1 נותן ביד האגודה סמכויות הקשורות עם אספקת מים.

בהמשך לסמכויות אלה המצוטטות לעיל, נזכיר סמכויות נוספות אשר אף הן פועל יוצא ממעמדה של האגודה כספר מים:

סעיף 3ד לתקנון קובע כי בסמכויותיה:

"לקיים שירותי אספקה של מים, צורכי בית ומשק הנחוצים לחברים"

סעיף 85 לתקנון קובע:

"המינהלה של האגודה תהיה אחראית לניהול סדיר ויעיל של חשבונות האגודה ושל פנקסיה."

סעיפים 90-91 אשר כותרתם חשבונות לחברים קובעים כך:

"90. חבר שקיבל מהאגודה העתק חשבון יהיה רשאי לערער עליו בכתב תוך שני חודשים מיום שקיבלו. לא ערער החבר על החשבון שהומצא לו, יחשב הדבר כהודאה מצדו בנכונות החשבון, אלא אם ימציא תקון לחשבון המאושר על ידי ברית פיקוח.

91. בכל ברור, מו"מ ודיון שהוא בין החבר לבין האגודה ישמשו ספרי הנהלת החשבונות של האגודה כהוכחה לגבי כל הנאמר בהם והעתק החשבון האחרון של החבר בחתימת יד פקיד האגודה ובחותמת האגודה יתקבל כראיה."

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים על היותה של האגודה ספק מים. המחלוקת נסובה בעצם סביב הסמכויות שיש לאגודה אגב זאת.

עמדתה של האגודה משתקפת מתקנונה – בהתאם לסעיפים המצוטטים לעיל. עמדתם של החברים – האגודה כספק המים הייתה האחראית לכך שתהיה מדידת מים נפרדת למים לחקלאות ולמים לצריכה ביתית בשל התעריפים השונים של שימושים אלה, ומשלא עשתה כן עליה מוטל נטל ההוכחה למדידת צריכת המים על שימושיהם השונים ובהתאם - חיוב חבריה. האגודה לא עשתה כן עובר לשנת 2010 ועל כן אין לה הלין אלא על עצמה.

כפי שניתן ללמוד הן מפסק הבוררות והן מעמדות הצדדים, אין מחלוקת כי עד לשנת 2010 לא היו שני מדי מים המודדים שימושים שונים בכל נחלה. מצב דברים זה הנו מצב נתון.

בהתאם לתפיסתה של האגודה כמשתקף מתקנונה, כספק מים הקונה את המים ומספקו לחברים היה על האגודה למצוא פתרון לכך. התמודדות האגודה עם מצד זה הייתה באמצעות החלטת 2000 אשר קבעה כי על צריכת 40 קוב ראשונים ישלמו כלל החברים תעריף גבוה יותר כששאר הצריכה תיוחס לחקלאות ותעריף הגביה יהיה נמוך יותר.

במצב הדברים הקיים, שבו היה רק מד מים אחד בנחלה, לא הייתה לאגודה כל ברירה זולת מציאתו של מפתח שוויוני שיאפשר חיובם של החברים בהתאם לתעריפים השונים בהם חויבה גם האגודה או לחילופין – התקנת מד מים נוסף בכל נחלה. ואכן, עד לשנת 2010 נהגה לפי המפתח השוויוני עליו החליט ועד ההנהלה של האגודה (או בלשון התקנון 'מינהלה') בעוד שמשנת 2010 עת הותקן מד מים שני בכל נחלה – הופרדו המדידות והחיובים נעשו בהתאם להן.

לא מצאתי כי יש בכך חריגה מסמכויות האגודה כפי שבאות לידי ביטוי בתקנונה, בשים לב לעובדה כי המחלוקת העולה בין הצדדים נוגעת בעיקר לגובה החיובים, לתעריפים עצמם, לייחוס מספר קוב לתעריף אחד ושאר קוב צריכה לתעריף אחר.

מעמדה של החלטת 2000

החברים טענו כי החלטת 2000 היא למעשה החלטה חסרת סמכות ושרירותית שהתבססה על שיקול דעתו של יו"ר הוועד ועל כן אין לאוכפה. לא מצאתי כי הוכח בפניי שיו"ר הוועד קיבל את ההחלטה על דעת עצמו, כי חברי ועד ההנהלה לא ידעו מכך או מודרו או שהדברים נעשו באיזה אופן אחר שלא כדין. טענות אלה לא הוכחו בפניי ואין לי אלא לקבוע כי מדובר בטענות שנטענו בעלמא ולפיכך נדחות.

מקום שלא רק שלא הוכח כי יו"ר הוועד חרג מסמכותו, אלא הוכח כי האגודה נהגה כך שנים רבות, כי אז הטוען טענות ממין זה נושא נטל כבר יותר, מוגבר, להוכחתו. פרק הזמן שחלף מאז קבלתה של החלטת 2000 ועד שהעלו החברים טענות אלה לראשונה בכתב התביעה שכנגד שהגישו בפני כב' הבוררת מטיל עליהם נטל מוגבר, והם לא עמדו בו.

דברים אלה נכונים ביתר שאת עת בסעיף 18 לתשובת האגודה נטען כי "כפי שנקבע בסעיף 1.5 לפסק הבוררות, בין הצדדים התנהלה בשנת 2011 התכתבות בענין חוב המים של המשיגים למשיבה, התקיימו שיחות טלפון רבות עם המשיג, והצדדים אף נפגשו מספר רב של פעמים, בהם קיבל המשיג מהמשיבה הסברים מפורטים על חיובי המים והוצגו לו לבקשתו מספר רב של חשבונות מים של חברי אגודה אחרים בהתאם לבחירתו, מהם עלה, כי המשיבה מחייבת את כלל הצרכנים בצורה שווה ועל פי אותן אמות מידה." (סעיף 18 לתשובת האגודה).

מיותר לציין כי החברים לא טענו כנגד הדברים הללו ואין לי אלא להניח כי אמת הם, מה גם שכך אף נקבע בפסק הבוררת.

לאור זאת ולאור מצב הדברים הנתון, מה משמעות טענות החברים? כי יש להורות על בטלות החלטת 2000? כי יש לקבוע כי אין לפעול לפיה? והאם טענה זו היא בהתייחס אל החברים בלבד? שהרי כלל חברי האגודה אינם צד להליך זה. וכיצד טענה זו לבטלות מתמודדת עם פרק הזמן שחלף בו פעלה האגודה בהתאם להחלטה 2000? על תהיות אלה לא מצאתי כל התייחסות בעמדת החברים. החברים אינם מתמודדים עם השלכות טענותיהם ובכך למעשה לא הרימו את נטל הראייה והשכנוע, ובוודאי שלא נטל מוגבר החל עליהם. מובן כי יש בכך תמיכה נוספת למסקנתי כי דין טענות החברים בעניין החלטת 2000 להידחות. לא מצאתי ראיות לכך שהתקבלה בחוסר סמכות ואין לבטלה.

בסעיף 48 להשגת החברים הוסיפו החברים נימוק נוסף לכך שהחלטת 2000 התקבלה בחוסר סמכות "מאחר ומקורות חייבו את המשיבה בתשלום אחיד עבור מים לא חקלאיים עבור כל נחלה" (סעיף 48ב להשגת החברים). למיטב הבנתי, תעריף מים חקלאיים הנו נמוך מתעריף מים לשימוש ביתי וגינון. יוצא אפוא כי התעריף בו חייבה מקורות את האגודה הנו גבוה מזה שהאגודה חייבה את החברים.

לשון אחר: האגודה היטיבה עם החברים: בעוד שהיא עצמה שילמה מחיר של מים שאינם חקלאיים ועל כן מדובר בתעריף גבוה, חייבה היא את החברים, עד לגבול מסוים, בתעריף זה ומעבר לו (מעבר ל- 40 הקוב הראשונים) חייבה היא את חבריה בתעריף נמוך יותר – תעריף של מים חקלאיים, אשר הוא נמוך מזה שחוייבה היא על ידי מקורות. נשאלת השאלה? על מה, אפוא, יוצא קצפם של החברים?

וגם לו לא נסתפק בכל האמור לעיל - לאחר בדיקה, דומה כי אין מנוס מלקבל גם את טענת האגודה כי "המשיגים מעולם לא טענו, לא לפני הגשת התביעה ואף לא במהלך כל ההליכים שהתנהלו בתיק, עד להגשת סיכומיהם, כי החלטת הועד מיום 4.10.2000 התקבלה, כביכול, בחוסר סמכות ולא טענו דבר לגבי פרשנות החלטה זו, ומטעם זה דין הטענות להידחות על הסף" (סעיף 64 לתשובת האגודה, ההדגשה במקור). אוסיף כי גם לו היו טוענים טענה זו בזמן, דין הטענה לגופו של עניין להידחות. אין לשעות לטענות של חבר כי החלטת ועד ההנהלה של האגודה בה הוא חבר התקבלה בחוסר סמכות שנים כה רבות לאחר קבלתה, כאשר היו לו הזדמנויות רבות להעלותה קודם לכן, כאשר האגודה פועלת לפי החלטה זו שנים רבות, ובוודאי מקום בו לחבר אינטרס מובהק לטעון זאת. הדברים נכונים אף מבלי להביא בחשבון את התנהלות החברים מול האגודה עת שילמו את חובם עובר לשנת 2010. על התנהלות זו עשוי לרחף צל כבד של חוסר תום לב.

לא נעלם מעיני גם ניסיון החברים להביא פרשנות להחלטת 2000 כאילו כוונתה היתה לחול אך על משקים שאינם צורכים מים לחקלאות. האגודה השיבה לכך בשניים: ראשית, כי אין כל ביסוס לפרשנות זו בהחלטה עצמה, כלל הנחלות חויבו בהתאם להחלטת זו באותו האופן ובמשך שנים רבות. שנית, כי ממילא החברים אינם חקלאים ועל כן מלכתחילה לא היה כל בסיס לדרישתם כי יחויבו בתעריף של מים לחקלאות.

ובכן, אין לי אלא להסכים עם שני טעמים אלה. טענות החברים לפרשנות זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות ולא הוכחה, בעוד שהפרשנות האחרת נטועה היטב הן בחומר הראיות והן בעובדות.

לא מצאתי כי החלטה 2000, במקום שבו היא מוחלת על כלל החברים באופן שוויוני, מקום שנהגו לפיה שנים רבות והיא למעשה תולדה של מצב נתון - יש בה פגם כלשהו. משנתקבלה דרישה להפרדת השימושים השונים והאגודה עמדה בכך - התייתרה למעשה החלטת 2000. אך לתקופת הביניים, לא מצאתי בהתנהלות האגודה פגם.

אדגיש שוב: מקום בו מתקבלת החלטה דוגמת זו, אשר יש לה למעשה גם מאפיינים שרירותיים שהם תולדה של מצב עובדתי נתון, יש לוודא כי ההחלטה הייתה שקופה, ידועה לכולם, נהגו לפיה, ובמועד שבו נדרשה האגודה לשנות ממצב עובדתי זה – היא אכן פעלה בהתאם לדרישה. לא מצאתי כי הוכח בפני שכל אלה לא התקיימו במקרה שלפניי ועל כן אין לי אלא לדחות את טענות החברים בעניין עצם קבלתה של החלטת 2000.

אני קובעת כי בהיות האגודה ספק מים, ובהתמודדותה עם מצב נתון של מד מים אחד וחיוב בתעריפים שונים – אין פגם בהתנהלות האגודה כל עוד פעלה באופן שוויוני ושקוף, ולא הוכח בפני היפוכו של דבר (אדון באריכות בטענות האפליה גם בהמשך בעניינו של החבר דורי).

משהגעתי למסקנה כי האגודה הנה ספק מים שניהול משק המים בשטחה מצוי באחריותה, ומשלא מצאתי כל פגם בהחלטת 2000 בנסיבות הקיימות, הרי שטענות החברים לקיזוז בשל חיובם בתעריף גבוה בגין מים שלטענתם נצרכו לחקלאות ולא לשימוש ביתי או לגינון – נדחות אף הן. לא עלה בידי החברים להראות כי אופן חיוב האגודה אותם, רק בשל שהחישוב נסמך על החלטה 2000, אינו תקין. דין טענת הקיזוז להידחות.

טענות החברים בעניין חוסר סמכות האגודה לקבוע את מחיר המים

הוסיפו החברים וטענו בפניי כי חרף סמכותה של האגודה כפי שמעוגנת בתקנון - והכוונה היא לסעיף 121 לתקנון המורה כי המינהלה (ועד ההנהלה) תקבע את מחיר המים שישלם חבר האגודה - סמכות זו אינה מסורה לאגודה כי אם לרשות המים וכי לאגודה סמכות מצומצמת לקבוע  "אך ורק לעניין הרכיב במחיר המים שעניינו בגין הוצאות המשיבה לצורך אספקת מים, ואשר מתווסף למחיר המשולם ע"י המשיבה לחב' מקורות, וכי אין למשיבה שיקול דעת מעבר לכך". ראשית – טענה זו לא הוכחה. שנית – גם אם אצא מנקודת הנחה כי טענה זו נכונה, לא הוכח בפני כי האגודה קבעה מחיר הגבוה באחוזים רבים מהמחיר שמשלמת היא למשל, או קבעה תעריף שאינו מתיישב עם התעריפים בהם מחויבת היא. מדובר על מצב עובדתי נתון, עמו צריכה הייתה האגודה להתמודד בשל תעריפים שונים בהם מחויבת היא ומכאן מקורה של החלטת 2000. על אלה נוסיף כי החלטת 2000 לא עסקה במחיר הסופי שישולם כי אם בחלוקת הצריכה לפי סוגים שונים של שימושים ועל כן לא מצאתי כי לטענה זו רלוונטיות לענייננו הנדון.

באותו עניין הוסיפו החברים וטענו כי אמנם תקנון האגודה נותן בידה סמכויות שונות כספק מים אך מקום בו הדין הכללי מסדיר את היחסים בין ספק (האגודה) ללקוח (החבר) אין התקנון יכול לסתור את הדין. זאת ביתר שאת מקום שמדובר במוצר צריכה מפוקח שהוראות כל דין בעניינו הן קוגנטיות. הטענה לכשעצמה אולי נכונה אך לא רלוונטית לענייננו. ושוב – החלטת 2000 עסקה בסיווג צריכה לפי סוגים ולא בתעריף הנגבה, ואף זאת – רק כתוצאה ממצב עובדתי נתון ששונה בשנת 2010.

יוצא אפוא כי האגודה היא אכן ספק מים, וכי לא הוכח בפני שיש בכך איזו סטייה מהוראות חוק כלשהו. ככזו, ובהינתן הסעיפים שבתקנונה – לא מצאתי כי חרגה האגודה מסמכויותיה, באשר לא הוכח כי פעלה שלא באופן שוויוני ושקוף כלפי כלל חבריה, וביניהם החברים כהגדרתם לעיל.

התקנון חוזה אחיד?

החברים, בניסיון להביא לביטול החלטת 2000 ובניסיון להראות שהאגודה פעלה שלא כדין, אף העלו את הטענה כי תקנונה של אגודה שיתופית הנו חוזה אחיד, וכי הסעיפים המסמיכים את האגודה לפעול כספק מים, על הסמכויות הנלוות לכך בתקנון, הם בחזקת תנאים מקפחים בחוזה אחיד. משכך, גם סעיף 90 לתקנון הקובע כי ערעור על חשבון שקיבל חבר מהאגודה יוגש בתום חודשיים מקבלתו בלבד אף הוא מקפח ואין לפעול לפיו.

לחילופין טענו בפניי החברים בעניינו של סעיף 90 כי:

"מדובר בהוראה חוזית הסותרת את עקרונות המשפט הכלליים, נוגדת את הצדק הטבעי, פוגעת בתקנות הציבור, ולפיכך ראוי נכון וצודק שלא להחילם בענייננו באשר כאמור הם מקפחים."

(סעיף 26 להשגת החברים)

ובכן, מדוע הוראה זו סותרת את עקרונות המשפט הכלליים? מדוע נוגדת היא את כללי הצדק הטבעי או פוגעת בתקנת הציבור? השגת החברים חסרה בפירוט על אודות התשובות לשאלות אלה ולפיכך אין לי אלא לקבוע כי טענות אלה של החברים נטענו בעלמא, ללא תימוכין ועל כן אין לקבלן.

הוסיפו החברים וטענו כי כב' הבוררת קיבלה את טענתם כי תקנון האגודה הנו חוזה אחיד, אך שגתה עת דחתה את טענתם כי סעיף 90 הנו תנאי מקפח בחוזה אחיד ואף הסתפקה בכך בלבד בכדי לדחות את טענת הקיזוז של החברים (סעיף 38 להשגת האגודה).

בדחות כב' הבוררת את הטענה כי סעיף 90 מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, כך לשיטת החברים, קבעה היא כי מדובר בהשתק היוצר מניעות חוזית המגבילה את זכות החברים כי טענותיהם בעניין יידונו על ידי ערכאה שיפוטית, ובכך למעשה "בחלוף 60 יום החשבון מתאשרר ומקבל מעמד של סטאטוס חוקתי" (סעיף 38ב להשגת החברים).

קביעה זו מהווה אישרור אוטומטי של החשבונות שמנפיקה האגודה לחברים בחלוף 60 יום מקבלתם תחת אישרור המתקבל לאחר שמיעת טענות החברים ובכך למעשה נוצר מחסום דיוני בפני החברים. לטענת החברים, קביעה זו עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.2010) [פורסם בנבו], שם נקבע כי דינה של הוראה חוזית כזו להתבטל בהיותה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

האם יש להקיש מפסק דין זה לענייננו?

בשאלת מעמדו של תקנון של אגודה הדומה במהותו לתקנון האגודה דנן, קבע בית המשפט העליון רק לאחרונה את הקביעות הבאות:

"פרופ' סמדר אוטולונגי דנה בספרה באריכות בשאלה אם ניתן לראות בתקנון של אגודה שיתופית חוזה אחיד המוכתב לחברים על ידי האגודה, ומסקנתה היא שהמענה לשאלה זו הוא בשלילה (אוטולנגי, עמ' 189-179).  סעיף 2 לחוק החוזים האחידים מגדיר חוזה אחיד כ "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". לעמדתה של פרופ' אוטולנגי, התקנון אינו "נוסח של חוזה" אלא מסמך יסוד של תאגיד; וחברי התאגיד מחויבים בו לא רק כלפי התאגיד עצמו – אלא אף בינם לבין עצמם. לגישתה, יסוד החבות ההדדית בין חברי האגודה הוא שמוציא את התקנון מגדר הגדרתו של חוזה אחיד. שנית, בעוד ספק ולקוח יכולים להסכים ביניהם על שינוי מסוים של הוראות החוזה האחיד בעניינו של אותו לקוח, האגודה השיתופית אינה יכולה להיענות לדרישתו של אחד המצטרפים לחברות בה לשנות את התקנון, ודבר זה אף לא יעלה על הדעת. אלה הם רק שניים עיקריים מבין נימוקיה. עם זאת, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע זה מכבר כי ייתכנו מצבים שבהם חוק החוזים האחידים יחול על תקנון אגודה שיתופית – וכך כאשר מהות היחסים בין האגודה לבין חבריה היא יחסי עבודה שבין מעסיק למועסק (ע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433 (1997)).

במקרה דנן איננו נדרשים לסוגיה הרחבה והעקרונית של תחולת חוק החוזים האחידים על תקנוני אגודות שיתופיות, ובכלל זה אגודות קהילתיות שבהן עסקינן; וזאת בהינתן טיבם של היחסים שבין האגודה הקהילתית לבין חבריה בנסיבות המקרה. בהקשר זה מקובלים עליי דבריו של בית המשפט המחוזי שלפיהם הסכם המשתכנים, כמו גם התקנון, אינם הסכמים אופייניים ליחסי "ספק-לקוח"; אלא נועדו להסדיר את מערכת היחסים שבין כלל התושבים ביישוב ולרווחתם, וזאת על יסוד מטרות קהילתיות משותפות. די בזאת כדי לקבוע כי בענייננו חוק החוזים האחידים אינו חל על תקנון האגודה השיתופית ואף לא על הסכם המשתכנים."

(ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ (2.11.2017) [פורסם בנבו], בעמ' 25 לפסק (להלן – "פס"ד שריד")).

מובן כי קביעות בית המשפט בעניין דנן מהוות קביעה שלאורה יש לפעול במקרה דנן, וזאת שלא כמו טענת החברים כי יש לפעול לפי ההלכה בע"א 6916/04. הלכה זו אינה רלוונטית לענייננו. פסק הדין עוסק ביחסים שבין הבנק, אשר אין ספק לגביו כי הוא ספק, ובין לקוחותיו. אין זהו המצב העובדתי כאן, כאשר תפקידה של האגודה הוא ארגון תחומי החיים של חבריה, ובין תחומים אלה נכלל גם משק המים. ולראיה: סעיף 90 אינו עוסק בחשבונות המים בפרט, אלא בכלל החשבונות שהאגודה מנפיקה לחבריה.

האגודה מארגנת את כלל תחומי החיים של חבריה בתחומה, ואין לאפשר מצב שבו חברים עושים דין לעצמם, אינם משלמים את חובותיהם לאגודה, ורק כאשר האגודה קצה בכך ומגישה תביעה נגדם – "נזכרים" הם פתע פתאום להעלות טענות מן היקב ומן הגורן. עד נקודת זמן זו חיים חברים אלה למעשה על חשבונם של החברים האחרים, ואת זאת כמובן אין לאפשר. חבר אגודה הסבור כי יש בחשבונות האגודה טעות כלשהי, עליו החובה לפעול לתיקונה. לא יצא נשכר עת בחר ב'שב ואל תעשה' עד אשר תבעה אותו האגודה, אלא אם יראה טעם לבחירתו זו. זאת אף מבלי שבנקודת זמן מסוימת ישבו הצדדים והסדירו את התשלום לאחר ליבון הטענות כפי שקרה במקרה דנן, מה שמוביל אף יותר למסקנה כי אין לשעות לטענות החברים כיום על חשבונות העבר בניגוד לסעיף 90 לתקנון האגודה. האגודה מתבססת על תשלום החברים את חובותיהם לצורך אספקת השירותים שנותנת לחבריה ועל כן ליבון כאמור חייב להיות בסמוך למועד החשבונות. אמנם שאלה היא אם "חודשיים" כהוראת התקנון, רק הם "בסמוך" או שאולי פרק זמן קצת יותר ארוך גם כן עונה לתכלית ההוראה, אך שאלה זו תישאר בצריך עיון בעת הזו לאור העובדה שסד הזמנים כאן אינו נופל על יום לכאן או לשם.

תפיסת החברים כאילו יש לראות באגודה רק ספק מים ואז להחיל עליה את פסיק בית המשפט בע"א 6916/04 חוטאת למציאות המתקיימת בין חברי אגודה לאגודה, הן בכלל ובוודאי במקרה דנן. לא מצאתי כי נכון יהיה להחיל פסיקה זו על עניינו מכל הטעמים האמורים. בהתאם לפסק הדין האמור בעניין שריד – יש לדחות את הטענה כי תקנונה של האגודה דנן הנו חוזה אחיד. כפועל יוצא מכך בוודאי שאין לקבל טענות לביטול סעיפים בו מכוח חוק חוזים אחידים.

עוד בעניין סעיף 90, ובניסיון להביא לבטלותו המשיכו החברים וטענו בהשגתם כי:

"...סע' 90 על פי פרשנותה של המשיבה חוסם את המוטב השיפוטי מלדון ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין ראוי להכרעה שיפוטית, וכי אין בכוחו של תקנון האגודה לגבור על סמכות אימננטית של מותב שיפוטי"

(סעיף 27 להשגת החברים)

מוכרות לנו הגבלות של החוק על סמכות אימננטית של מותב שיפוטי דוגמת טענות התיישנות המגבילה את סמכותו של המותב ועל כך דומה שלא יהיה חולק. אלא שכאן להבנתי, מתכוונים החברים לטעון כי הגבלה כזו לא נעשתה בחוק אלא בהסכם ובמקרה זה – בתקנון. האם אין בכוחן של הסכמות חוזיות להגביל סמכויות של אינסטנציה שיפוטית? אין לי אלא להשיב על שאלה זו בשלילה. זהו בדיוק תפקידו של סעיף בוררות בחוזה למשל. הסעיפים שבתקנון כמוהם, לפי ההלכות שהביאו החברים, כחוזה, ומשהצדדים הסכימו לתנאיו עולה תחושת אי נוחות מכפירה בהסכמה זו כעת, בחלוף זמן כה רב, ובמקום שהסעיף הספציפי אינו משרת את הטוען כנגדו.

החברים הוסיפו וטענו כי משכב' הבוררת קבעה כי התקנון עובר תחת שבט ביקורתו של הרשם והשתמשה בכך כדי לחזק את הטענה כי סעיף 90 לתקנון אינו סעיף מקפח בחוזה אחיד – אין לרשם סמכות לדון בטענות החברים בעניין סעיף 90.

דומה כי לאור מסקנותיי דלעיל, מתייתר דיון בטענה זו ממילא.

טרם סיום פרק זה מצאתי לציין כי לא נעלמה מעיני טענת האגודה כי טענות החברים בעניין מעמדו של התקנון כחוזה אחיד המכיל סעיפים מקפחים אף היא בגדר הרחבת חזית אסורה, למעלה מן הצורך מצאתי לדון בטענה ולדחותה כאמור, בין השאר בשל קביעות כב' הבוררת בעניין זה. זה המקום לציין כי מקובלת עלי לגמרי עמדת האגודה כי באותם המקרים בהם קיבל בית המשפט טענה זו בהתייחס לתקנונה של אגודה שיתופית היה מדובר על יחסים אשר במהותם הם יחסי עובד מעביד (ראו: ע"א 1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433 וכן פרופ' סמדר אוטולנגי, תקנון תאגיד – חוזה אחיד? קובץ מאמרים, הפרקליט מ"ד חוברת ב' (תשנ"ט), 275). כאשר אין אלה הם פני הדברים טענה זו נדחתה על ידי בתי המשפט כאמור לעיל ואף אני מצטרפת לעמדה זו.

חוות הדעת שהגישו החברים

כזכור, טענת החברים הייתה כי משהאגודה לא דאגה למדידת מים נפרדת בין השימושים החקלאיים לאלה הביתיים כי אז יש לקבל את חוות הדעת שהוגשה על ידי החברים.

חוות דעת זו הוגשה על ידי רואה-חשבון אשר הוא בנם של החברים. עם זאת, לטענתם, חוות הדעת לא נסתרה בחקירה נגדית  כאשר האגודה "לא הציגה כל תחשיב המאמת את החיוב שנעשה באמצעות החשבוניות" (סעיף 32 להשגת החברים).

לטענת החברים "רו"ח נוימן נחקר בחקירה נגדית ללא כל מגבלות, חקירה ארוכה, יסודית ומעמיקה.. החקירה הנגדית נותנת משקל ראוי לחוות הדעת... דחיית חוות הדעת לכתחילה על ידי הבוררת איננה דחייה מטעמים משפטיים אלא מטעמים אחרים. ..קביעת כב' הבוררת לפיה .. הנתונים "הינם בבחינת עדות שמועה" הינה טענה שאין לה על מה לסמוך.. איננה.. מעולם המשפט אלא מעולם אחר.. חוות הדעת.. הינה אמינה ומבוססת על המסמכים הדרושים.." (סעיף 46 א-ח להשגת החברים).

האגודה טענה בעניין זה כי צדקה כב' הבוררת עת נתנה משקל ראייתי נמוך לחוות הדעת אשר נחתמה על ידי בנם של החברים, לגביו אין לומר כי הוא אובייקטיבי או ניטראלי כפי שמצופה מחוות דעת להיות.

למעלה מכך טענה האגודה כי החישובים שנערכו בחוות הדעת מבוססים על עדות שמועה; כי הנתונים הועברו לו על ידי החברים וכי החישובים שנערכו בה שגויים. כל זאת מצטרף לטענות הצורניות של חוות הגעת אשר כלל אינה ערוכה בהתאם לכללים שבדין.

האגודה הפנתה לנתוני צריכה שגויים בחוות הדעת, למסקנות שהתבססו על חשבונית אחת בלבד בעניינו של בועז דורי אשר הרלוונטיות שלה לטענות החברים קטנה מאוד ועורך חוות הדעת אף הודה בכך בחקירתו, כי חישובי הריבית בחוות הדעת היו מוטים לטובת החברים, ולבסוף הפנתה האגודה לעובדה שבחוות הדעת חושבה הנחה שלבסוף הוכח שהחברים כלל אינם זכאים לה.

כל טענות האגודה האמורות קיבלו ביטוי בפסק הבוררת בסעיף 4.15 והמסקנות שם מקובלות עליי. לא מצאתי בטענות החברים טענות המפריכות מסקנות אלה אלא חזרות על אותן טענות כפי שהיו בפני כב' הבוררת. בכל הכבוד - בכך אין להסתפק.

אני דוחה אפוא את כל טענות החברים בעניין חוות הדעת תוך אישור קביעותיה של כב' הבוררת בעניין זה.

פסיקת ההוצאות בהליך הבוררות

האגודה השיגה בפניי אך על פסיקת ההוצאות שפסקה לטובתה כב' הבוררת מקום בו זכתה בדין ולטענתה פסיקה זו מקפחת אותה באופן הפותח בפני ערכאת הערעור את הדלת להתערבות בפסיקה זו.

כב' הבוררת בפסקה קבעה כך (סעיף 5.3 לפסק הבוררת):

"הנני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לאגודה בתוך 30 יום ממועד מתן פסק בוררות זה, את הוצאות הבוררות ששולמו על ידה, בסך של 13,750 ₪ בתוספת מע"מ, ובתוספת תשלומים ששולמו על ידי האגודה לתמלול הפרוטוקולים, כפי שתוכיח בחשבוניות שהונפקו בגין תשלומים אלה כדין, וכן הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ כולל מע"מ."

לטענת האגודה (סעיף 3 להשגת האגודה, ההדגשות במקור):

"על אף שתביעת המשיגה התקבלה במלואה וכל טענות המשיבים נדחו אחת לאחת, פסקה כב' הבוררת למשיגה הוצאות שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בלבד, המהוות כ- 20% בלבד משיעור ההוצאות שהוציאה המשיגה. מנגד, שכ"ט שפסקה כב' הבוררת לעצמה עמד על סך כולל של 27,500 ₪ בצירוף מע"מ."

לא זו אף זו (סעיף 9 להשגת האגודה):

"התקיים הליך ביניים ארוך ומורכב בנושא גילוי ועיון במסמכים, בעיקבות בקשות חוזרות ונשנות של המשיבים בענן זה, כשבכל פעם היה על המשיגה להגיש תגובה בכתב לבקשות המשיבים. במסגרת זו ניתנו על ידי כב' הבוררת 3 (!) החלטות בנושא גילוי המסמכים.."

 במסגרת הסיכומים שהוגשו על ידי האגודה, התייחסה היא לנושא זה בהרחבה (סעיף 13 להשגת האגודה):

"המשיגה טענה כי המשיבים גררו אותה להליך ארוך ומיותר ביחס לתביעה שסכומה אינה מצדיק את היקף ההליכים שהתנהלו. המשיבים הגישו בקשות חוזרות ונשנות לגילוי מסמכים וכן משכו את ההליך כשהגישו לאחר שלב ההוכחות בקשה להזמנת עד, בקשה שנדחתה.

כן טוענת המשיגה כי היתה מוכנה פעם אחר פעם לבוא לקראת המשיבים ולהתפשר איתם על מנת לסיים את ההליך המיותר, אך המשיבים בחרו להמשיך בהתגוננות הסרק מפני תביעתה מוצדקת של המשיגה, וגרמו להוצאות מיותרות.

בנסיבות אלה, טענה המשיגה, היא זכאית לפסיקת הוצאות ריאליות לטובתה, וצירפה לכתב הסיכומים את כל הקבלות על תשלומי שכ"ט ששולמו על ידה".

לטענת האגודה האמור לעיל מהווה את אותן נסיבות מיוחדות בהן, על פי הפסיקה, תתערב ערכאת הערעור בקביעות הערכאה דלמטה בעניין פסיקת ההוצאות לצדדים וזאת לאור ההלכה כי בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל דין את הוצאותיו – זכאי הוא להוצאותיו הריאליות. ראו ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330; ע"א 1894/90 פלאטו שרון נ' אסולין, פ"ד מ"ו(4) 822; בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק ותוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא (30.6.2005) [פורסם בנבו].

כל האמור נכון ביתר שאת, כך לטענת האגודה, נוכח העובדה כי להוצאות להן עותרת מצרפת היא אסמכתאות, בשים לב לכך שמדובר בהוצאות סבירות הכרחיות ומידתיות בהליך שנוהל. כמו כן, יש בשכר שפסקה לעצמה כב' הבוררת כדי ללמד על סבירות שכר טרחתו של ב"כ האגודה.

לטענת האגודה כב' הבוררת לא התייחסה בפסק דינה להוצאות שפסקה זולת קביעתן. פסק הבוררת חסר הסבר לפסיקת ההוצאות האמורה ואין בו אמירות המפריכות את טענות האגודה בעניין זה.

בתשובה לכל הטענות הללו הפנו החברים להלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעת הערכה דלמטה בכל הקשור להטלת הוצאות, וכי התערבות כאמור תתבצע אך במקרים חריגים.

החברים הפנו לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כאשר לטענתם "המסגרת הנורמטיבית במדינת ישראל בעניין הוצאות איננה על פי מיהות הצד הזוכה, אלא על פי הוראות המחוקק כאמור בתקנות 511-514.. לתקסד"א" (סעיף 4 לתשובת החברים).

לטענת החברים תקנה 512 קובעת קריטריונים מנחים לפסיקת הוצאות, בצורת "רשימה פתוחה" ובה "שווי הסעד". משבמקרה דנן שוויו של הסעד עמד על כ- 13,300 ₪, טוענים החברים כי "די בכך כדי לגדור את סך ההוצאות הנפסקות ללא יותר מאשר הסכום שנפסק" (סעיף 12 לתשובת החברים).

מוסיפים החברים וטוענים בפניי כי "הבוררת לא נימקה את החלטתה בעניין ההוצאות ולכן, לא ניתן לערער על החלטה שאינה מנומקת, שהרי אין לו למותב בהשגה סמכות לנהל הליך דיוני" (סעיף 13 לתשובת החברים). לפיכך טוענים החברים, דין השגת האגודה להידחות.

עוד הוסיפו החברים כי האגודה הציגה טענותיה בעניין זה לראשונה רק בסיכומיה, טענות האגודה להוצאותיה הריאליות לא הוכחו וממילא כב' הבוררת לא נימקה את החלטתה בעניין. לטענת החברים היה על האגודה "לבקש ולהציג את טענותיה קודם לסיכומים תוך מתן אפשרות למשיבים להגיב לבקשה כאמור, על פי האמור בסע' 511 (א) לתקסד"א... גובה ההוצאות הריאליות היא הכרעה שיפוטית. לא נערך הליך שיפוטי לצורך הכרעה כאמור, ועקב מחדל של המשיגה. המשיבים טוענים כי אין למותב השיפוטי סמכות להכריע מה גובה ההוצאות הריאליות" (סעיפים 17-19 לתשובת החברים).

בתב' 837/116/2015 צבי נוריאל נ' שאר ישוב מושב עובדים של העובד הציוני להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ (6.7.2016) [פורסם בנבו] קבעתי כך:

"לשון אחר: בעלות ניהול ההליך בפני כב' הבורר נושאים הצדדים בדרך הכלל בחלקים שווים בשכרו של בורר, אך עם מתן הכרעה במחלוקת, המעדיפה באופן מוחלט את גרסתו של צד אחד על פני גרסתו של האחר – כי אז מן הדין ומן הצדק לחייב את הצד שגרסתו נדחתה במלואה בכלל העלויות, שהרי עמדתו שנדחתה במלואה היא אשר אילצה את הצד השני לקחת חלק בהליך הבוררות כולו.

אמנם, בדרך הכלל אין מתערבת ערכאת הערעור בקביעות הבורר בעניין הוצאות, ואין מחלוקת כי ההליך שבפניי נושא אופי ערעורי. לא נעלמה מעיני הלכה זו ואפנה לע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח', פד"י ס(1) 391 וכן לדבריו של כב' הנשיא בדימוס אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 745:

"אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.

פרט למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט.

לעיתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית-משפט קמא. שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. אחד משיקולים אלה הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין".

במקרים חריגים, שבהם נראה כי נראה שנפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניינים אלה.

בעניין אחד, החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר-טרחת עורך-דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה באורח בזבזני. ערכאת הערעור קבעה כי, בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת (תקנה 512(ב)) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.

בעניין אחר, בית-משפט שלערעור לא התערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן ניתן היה לסבור כי הצטברות שיקולים הביאה את בית המשפט קמא לפסוק את אשר פסק: נסיבות אנושיות מיוחדות, עמימות עובדתית ונזק ראייתי שנגרם למערערת"  

אכן, משהערכאה הדיונית היא אשר התרשמה ממקור ראשון מהתנהלות הצדדים, היא אשר נדרשת ליתן דעתה להשתת הוצאות. הגם שסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט אינם חלים על הליך הבוררות כבר קבעתי בעבר כי באופן עקרוני הלכה זו ראויה גם בענייננו באשר הרציונל שהביא לקביעתה חל גם בהליכי בוררות.

"העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר טרחה והוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו ובין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין היא מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו בסכום מוקטן" 

(ע"א 9535/04 לעיל, בעמ' 395)

זו ההלכה. אעבור כעת לדיון בטענות הפרטניות לגופו של עניין;

בענייננו פסק הבורר הנו סדור ומנומק כראוי. כב' הבורר נימק הכרעותיו כולן...

מעיון בפסק הבורר עולה כי כב' הבורר קבע לא רק כי יש ממש בטענות המשיג, כי אם קיבל את טענותיו כולן ואף ביקר את התנהלות האגודה בנתחו את טענותיה אחת לאחת ותוך דחיית כלל טענותיה.

במצב דברים זה, עמדת האגודה אשר כאמור נדחתה לחלוטין על ידי כב' הבורר, היא אשר למעשה אילצה את המשיג לפנות לערכאות על מנת לכפות על האגודה לקבל את עמדתו הוא. כלומר, לולא עמדתה של האגודה כפי שעמדה בפני המשיג טרם פנייתו לערכאות ולולא המשיכה האגודה להחזיק בעמדתה זו – כי אז כל ההליך דנן היה מתייתר או לחילופין ההוצאות שנגרמו על מנת לברר את העמדות היו קטנות לאין שיעור.

מן הדין הכללי מצאתי ללמוד גם את הדברים הבאים: ראשית, המחוקק עשה שימוש בהוראה פוזיטיבית בלשון ציווי עת קבע כי בתום הדיון "יחליט" בית המשפט באשר להטלת הוצאות. שנית, על בית המשפט להתייחס לעניין ההוצאות גם אם בעל דין לא עתר לכך באופן מפורש וזאת מן הטעם כי פסיקת הוצאות הנה סעד כללי. שלישית, הרציונל העומד ביסוד ההוראה על הטלת הוצאות והוא – הכלל כי בעל דין שזכה בדין זכאי "לקבל את הוצאותיו בשאיפה שלא ייצא שכרו בהפסדו. משכך, רק בנסיבות מיוחדות, רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק הוצאות לבעל דין שזכה. בית המשפט שלערעור ייטה להתערב מקום שבו, בהיעדר נימוק, לא נפסקו הוצאות לבעל דין שזכה" (א. גורן לעיל 741)."

לפני דיון לגופו של עניין אזכיר כי בשונה מטענות החברים, הרי שסדרי הדין החלים בבתי המשפט, ובכלל זה תקנות סדר הדין האזרחי, אינן חלות בהליכי בוררות. חרף זאת לא מן הנמנע כי תקנות אלה בבואן לקבוע סדרי דין הגיוניים ונכונים לניהול הליך שיפוטי, ישמשו נר לרגלנו גם בהליכי בוררות וזאת ביתר שאת מקום בו הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין ואף כב' הבוררת הנה עורכת דין. במצב דברים זה מורגלים הצדדים בחשיבה ומנהג לפי סדרי הדין ונורמות התנהגותיות אלה אינן זרות להן.

לטעמי, מקרה זה נופל לתחום ה"אפור" אשר בו ניתנה על ידי הערכאה דלמטה הכרעה ללא נימוקים מיוחדים באשר להשתת הוצאות, ומי מהצדדים אינו מרוצה מן התוצאה.

בספרו של א. גורן המצטט לעיל נאמר מפורשות כי מקום בו ערכאה דלמטה השיתה הוצאות, אך אין מדובר במקרה חריג או קיצוני – לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות אלה.

הגם שלא מן הנמנע כי לו הייתי אני נדרשת לקביעת הוצאות בערכאה ראשונה לא הייתי קובעת קביעות דומות לאלה שקבעה כב' הבוררת, אין בכך כדי להוות נסיבות קיצוניות או חריגות המצדיקות התערבות בשיקול הדעת המסור לכב' הבוררת.

דעתי שלי אינה מכריעה כאן בשל ההלכה הפסוקה והברורה כפי שהובאה לעיל. איני מוצאת כי מדובר במקרה קיצוני או חריג המצדיק התערבות של ערכאה הערעור בקביעת כב' הבוררת בעניין ההוצאות.

לא נעלמה מעיני הטענה בתשובת האגודה כי היו אלה החברים שבחרו "להמשיך בהליך המשפטי המיותר, בענין ובסכום שאינו מצדיק את היקף ההליכים שהתנהלו ושאותו המשיגים מתעקשים להמשיך ולנהל" (סעיף 2 לתשובת האגודה). לדאבוני, לא מצאתי כי יש בטענה זו, צודקת ככל שתהיה, כדי לשנות ממסקנתי דלעיל.

פגיעה בזכויות דיוניות של החברים – האמנם?

החברים העלו בפני את הטענה כי "המשיבה נמנעה מלהעביר לידיהם את המסמכים הרלוונטיים להוכחת הטענה דלעיל וכי למצער כב' הבוררת לא שעתה לבקשת המשיגים להורות על המצאת מסמכים כאמור ובכל גרמה להטיית משפט" (סעיף 47ד להשגת החברים). טענה זו נטענה כאשר ההוכחה לטענה זו היתה באמצעות ציטוט החלטתה של כב' הבוררת:

"תקציבי משק המים של המשיבה ב- 7 השנים האחרונות, כולל דו"ח שנתי בעניין עודף וגרעון בניצול התקציב

בשים לב להצהרת המשיבה כאילו "לא מוכר לה דו"ח כאמור", אבהיר כי ברי כי צו גילוי המסמכים אינו יכול לחייבה להמציא יש מאין

עם זאת, וככל שהמסמכים אכן קיימים, תחול החלטה זו גם עליהם, ועל המשיבה להציגם בפני המבקשים"

החברים ניסו לטעון כי כב' הבוררת פגעה בזכויותיהם הדיוניות עת לא שעתה לבקשתם לחייב את האגודה בהמצאתם של מסמכים. החברים אף הרחיקו לכת וביקשו לקרוא מהחלטה זו הטיית משפט של כב' הבוררת כנגדם.

בכל הכבוד מקריאה חוזרת של ההחלטה לא מצאתי בה כל פגם. כב' הבוררת קיבלה את בקשת החברים להמצאת מסמכים, אלא שבעניין מסמכים שנטען שמצויים ביד האגודה – טענה האגודה כי אלה לא קיימים. לאור מצב זה – קבעה כב' הבוררת את שקבעה.

כלום ניתן לומר כי כב' הבורר "חסמה" את החברים? וכי מה מצפים החברים כי תהא החלטתה של כב' הבוררת עת טוען הצד השני כי מסמכים מסוימים המבוקשים על ידי הצד השני אינם מוכרים לו? לא מצאתי כל פגם בהתנהלות כב' הבוררת בעניין זה, אלה החלטות שבנסיבות בהן ניתנו - נראות מאוזנות וראויות מה גם שספק אם היה בידי הבוררת כלי טוב יותר.

החברים מצדם אינם מצביעים על התנהלות אחרת מצופה, אלא רק יוצאים כנגד התנהלות כב' הבוררת במה שנראה הערה לשם ההערה. גם גישה זו אינה ראויה, ובוודאי בנסיבות המתוארות ועל כך לא אוסיף.

טענות נוספות

החברים טענו כי האגודה הנה גוף דו מהותי וככזו – חלים עליה כללי המשפט המנהלי. האגודה השיבה כי ראשית – גם טענה זו נכללת בהרחבת החזית האסורה בה בחרו החברים, ושנית – טענה זו ממילא לא הוכחה על ידי החברים. האגודה הפנתה לפסיקה בה נקבע כי האגודה הנה גוף מתחום המשפט הפרטי (סעיף 32 לתשובת האגודה) וכי ממילא החלת נורמות ציבוריות על גופים פרטיים מתחום המשפט הפרטי תיעשה בזהירות ותוך בחינת כל מקרה לגופו.

בבחינת המקרה דנן לגופו ממילא לא מצאתי כי האגודה פעלה שלא לפי נורמות המתאימות למשפט המנהלי, וכוונתי היא לערכים של שווין, שקיפות, הגינות, תום לב. האגודה הראתה הן בפניי והן בפני כב' הבוררת כי היא פעלה באופן שוויוני כלפי כלל חבריה, כי השקיעה משאבים על מנת לבדוק את טענות החברים לגופן באופן פרטני, במספר הזדמנויות, וגם ללא הידרשות לקביעה אם האגודה הנה גוף דו מהותי אם לאו – ממילא עמדה האגודה בנורמות התנהגות אלה בנסיבות המקרה דנן.

לשון אחר: קביעה כי אגודה הנה גוף דו מהותי אינה מעלה ואינה מורידה מעמדתם של החברים באשר ממילא עמדה האגודה בנורמות התנהגות המצופות גם מתאגיד מנהלי בענייננו. לפיכך לא מצאתי להכריע בטענה זו אשר ממילא אין בה כדי להשפיע על הכרעתי ועל המסקנה אליה הגעתי. אין לי אלא להסכים לקביעות כב' הבוררת כי:

"חיוב הנתבעים, כמו גם יתר חברי התובעת, בגין צריכת המים, נעשה על פי החלטת ועד הנהלת התובעת מיום 4.10.2000, לפיה....

אינני רואה כל מתום בהחלטה האמורה, לרבות באופן בו קיימה התובעת את ההחלטה"

באשר לטענת החברים לאפליה בהתנהגות האגודה בהתייחס לאותו בועז דורי אומר בקצרה כי טענות אלה נדחות. לא מצאתי כל אפליה בהתנהלות האגודה בעניין זה. המדובר בבנה של חברת אגודה אשר הוא ככל הנראה היחיד במושב העוסק בחקלאות ומעבד את משק האם. לפיכך צורך כמות מים גדולה הגם שאינו חבר אגודה והדבר מותר במפורש לפי הוראות התקנון. לא מצאתי כי יש איזה מקום להשוואה בינו ובין החברים ובוודאי מקום בו השוואת מעמדם לחברים אחרים באגודה מעלה ממצאים ליחס שוויוני בין שווים. זאת אף מבלי להתייחס לטענת האגודה העולה כנכונה מהפרוטוקולים שנוהלו בפני כב' הבוררת כי החברים חזרו בהם מן הטענות בעניינו של בועז דורי. אפנה גם לקביעות כב' הבוררת בסעיף 4.13 לפסקה, המקובלות עליי ככתבן וכלשונן (זולת טעות סופר בסעיף 4.13.1 שם הוספה המילה "אינו" כנראה בטעות).

השתק ומניעות - האגודה טענה בפני כי "אין מחלוקת, כי כפי שנקבע בסעיף 1.5 לפסק הבוררות, בין הצדדים התנהלה בשנת 2011 התכתבות בענין חוב המים של המשיגים למשיבה, התקיימו שיחות טלפון רבות עם המשיג, והצדדים אף נפגשו מספר רב של פעמים, בהם קיבל המשיג מהמשיבה הסברים מפורטים על חיובי המים והוצגו לו לבקשתו מספר רב של חשבונות מים של חברי אגודה אחרים בהתאם לבחירתו, מהם עלה, כי המשיבה מחייבת את כלל הצרכנים בצורה שווה ועל פי אותן אמות מידה." (סעיף 18 לתשובת האגודה).  ובהמשך: "אין מחלוקת, כי לאחר הפגישה ולאחר העיון במסמכים שילמו המשיגים את מלוא חובם למשיבה עד לסוף 2011, לרבות החוב שהמשיגים טענו לזכות לקזזו, כפי שנקבע בסעיף 1.6 לפסק הבוררות" (סעיף 20 לתשובת האגודה).

תיאור עובדתי זה אשר התקבל על ידי כב' הבוררת שימש יסוד לקביעותיה כי לאור התנהלות זו של החברים יש להחיל עליהם את דיני ההשתק והמניעות. בכל הכבוד, אני מצטרפת בפה מלא למסקנה זו. כפי שכבר קבעתי לעיל, אין לאפשר מצב בו מנהלת האגודה שנים רבות בהתאם להחלטה מסוימת, התנהלות זו אינה לרוחו של חבר המפסיק את התשלומים לאגודה. לאחר דין ודברים לא קצר, הצגת מסמכים רבים, מענה על שאלות - התנהגותו מעידה על התרצות וקבלת המצב, ורק בחלוף שנים – "נזכר" הוא לפתע להעלות שוב את אותן טענות שקדמו להתרצותו. התנהלות מעין זו עשויה לעלות כדי ניצול הליכי משפט ועל כן אינה ראויה.

אין כל פגם כי על מנת למנוע התנהלות דומה ועל מנת לאזן בזכויות הצדדים יופעלו דוקטרינות של מניעות והשתק בנסיבות מקרה זה. ואוסיף: אין בטענת החברים כי "מדובר בנימוקים הלקוחים מארגז הכלים המשפטי המשמש את העושה בו שימוש, כאשר אין לו באמת טענות משפטיות ראויות, אלא דעתו האישית הפרטית בלבד" (סעיף 45 להשגת החברים) כדי לשנות ממסקנתי זו.

טענה נוספת בפי החברים הייתה כי 'ביעת כב' הבוררת לפיה פנייה בעל פה לאגודה או למי שהנהלתה שלה אינה מספקת- אין לה מקום. לטענת החברים זהו מהלך העסקים הרגיל של האגודה "מנהג מקובל וידוע במושבים" (סעיף 40ג להשגת החברים). שהרי "מה להם ולברית פיקוח לעניין ערעור על חיוב מים חקלאיים בתעריף ביתי... אדם סביר באגודה סבירה איננו פונה לברית פיקוח לערער על חיוב מים חקלאיים בתעריף ביתי" (סעיף 40ד להשגת החברים).

בעניין זה השיבה האגודה כי

"טענת המשיגים כי פנו בעל פה למשיבה בענן חשבונות המים, נסתרה בעדותו של המשיג 1 והמסמכים שצורפו על ידו לכתבי הטענות.

הוכח, כי טענת המשיג 1 כי פנה למזכירת המשיבה, מהווה שינוי גרסה לטענות שטען בכתב ההגנה ובתצהירו לפיה פנה ליו"ר ועד ההנהלה. המשיג 1, ששימש בעברו כחבר ועד ידע היטב, כי למזכירת המשיבה אין כל סמכות להתייחס לטענותיו בעניין חשבונות המים, גם אם היו מועלות על ידו, דבר המוכחש, ואף הודה, כי מזכירת המשיבה הודיעה לו כי אינה מטפלת בפניותיו (עמ' 114 ש/ 1-7 לחקירתו...), כפי שפסקה כב' הבוררת בסעיף 4.11.15 לפסק הבוררות.

הוכח כי טענות  המשיג 1 כי פנה בעל פה מספר רב של פעמים ליו"ר הועד נסתרה ממכתבו לחברי הועד מיום 21.12.2010 ומעדותו.

כן הוכח, כי טענת המשיג 1 כי שילם את חשבונות המים תחת מחאה, כביכול, מעבר להיותה הרחבת חזית, עומדת בסתירה לאמור במכתב בא כוחו מיום 2.10.2011, בו נטען, כי המשיג שילם לאורך השנים את התשלומים עבור צריכת מים כפי שהתבקש, כשאין במכתב כל טענה תשלומים אלה שולמו תחת מחאה. יתרה מזו, בסעיף 3 למכתב נטען, כי המידע לגבי מחירי המים נתגלה למשיב במפתיע, כאשר המשיג הודה בעדותו, כי המידע התגלה לו, כביכול, מספר חודשים לפני משלוח המכתב בשנת 2011."

(סעיף 58 לתשובת האגודה)

בכל הכבוד, כל טענות האגודה בעניין זה מקובלות עלי. כך גם באשר לטענה כי החברים מנועים ומושתקים מלהעלות טענות על חיובי יתר לשנים 2004-2009 שעה ששילמו את כל חובם לאחר שהאגודה השיבה לטענות אלה והסבירה, גם באמצעות מסמכים, את עמדתה.

אין לקבל מצב בו חבר טוען טענות כנגד האגודה לחיובי יתר, טענות אלה מלובנות על ידי שני הצדדים אשר מגיעים להסכמה שמקבלת ביטוי בתשלום החוב דה פקטו, וזמן מה לאחר מכן חוזר בו החבר ומעלה את כל הטענות בשנית. יש יסוד איתן וסביר להניח כי התשלום של החוב נעשה לאחר שהונחה דעתו של החבר באשר לכל טענותיו עם החוב שאחרת בוודאי לא היה משלמו. וכי מה לחבר כי יעלה בדיוק את אותן הטענות שוב במועד מאוחר יותר?

ובכן, עם עצם העלאת הטענות אין כל בעיה שהרי החבר זכאי לכך. אלא שכעת יוטל על החבר נטל מוגבר להוכיח כי אכן טענותיו צודקות ויהא עליו להסביר את אופן התנהלותו וליתן לכך הסברים מפורטים. מקום שלא יעשה כן – עולה רושם כבד כי החבר מנצל הליכים אלה לרעה, תוך משיכת זמן ללא כל הצדקה. בזהירות אומר כי עולה הרושם שהחברים נהגו באופן זה, ועל כן אני מקבלת את כל טענות האגודה למניעות, השתק וכו'.

ויוסף: לא די בכך שעל החברים הנטל להראות כי התנהלותם קודם לכן התבססה על טעות או איזו טענה דומה אחרת – מה שלא נעשה כאן – אלא האגודה הוכיחה כי התנהלותה כלפי החברים לא הייתה מיוחדת להם. כך נהגה היא עם כלל חבריה תוך שהדברים היו ידועים לכל ושקופים. לא מצאתי כי החברים הפריכו טענות אלה.

לטענת המשיגים אף שגתה כב' הבוררת עת לא הניחה את נטל ההוכחה על כתפה של האגודה כי המים שנצרכו שימשו לצריכה ביתית ובכך למעשה לא פעלה לפי סעיף 4(7) לחוק חוזים אחידים. החברים טענו בפניי כי נטל ההוכחה בעניין חשבונות המים, אופן החיוב, התעריפים וכו' מוטל על האגודה.

בעניין זה השיבה האגודה כי טענות אלה עומדות בסתירה להוראות התקנון (בסעיפים 91 ו- 122) והדין, הקובע בתקנה 1 לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), תשל"ה-1975 כי ספרי האגודה יהוו ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם וכי על הטוען כנגדם מוטל הנטל להוכיח טענותיו.

אני מקבלת טענה זו של האגודה. הדין ברור, הוראות התקנון בעניין ברורות אף הן, ומסקנה זו ראוי ביתר שאת נוכח המשאבים שהשקיעה האגודה בהסברת אופן החיובים לחברים, לרבות בצירוף הצגת חשבונות של חברים אחרים והעובדה כי לאחר מכן החברים שילמו את החשבונות ובחלוף זמן – למעשה התחרטו על כך.

החברים הוסיפו והעלו טענה כי כב' הבוררת "טעתה כאשר קבעה כי היה בסמכות המשיבה לפטור מגביית דמי תחזוקה בגין יחידת דיור של בן, על פי נוהג מימים ימימה" (סעיף 44 להשגת החברים). המדובר למעשה על מתן מעמד לנורמה המנוגדת לכל דין שאחרת לא היה צורך באזכור הנוהג "מימים ימימה" כאשר "הפטור כאמור ניתן בחוסר סמכות, ובמיוחד כאשר מדובר ביו"ר התאגיד שהעניק פטור לילדיו" (סעיף 44ד. להשגת החברים).

בעניין זה טענה האגודה כי "המשיגים לא הופלו לרעה ביחס לנחלות אחרות שלהן בן ממשיך, וכי המשיבה מחייבת את כל המשקים ללא יוצא מן הכלל בגין כל בית בנחלה בדמי תחזוקת מערכת מים בעלות של 30 ₪ לחודש, למעט עבור אחד הבתים הנוספים בנחלה, ככל שנבנו, וככל שגר בבית זה בן או בת של בעלי הזכויות במשק, ובעל הזכויות בנחלה מיידע את המשיבה על מגורי ילדו/ילדתו בנחלה, נוהג הקיים באגודה במשך עשרות שנים, והחל שנים לפני קבלת החלטת הועד משנת 2000 ושנים רבות לפני שיו"ר ועד ההנהלה מר שלמה שניידר החל לכהן בועד ההנהלה (שנת 2007). כב' הבוררת הכריעה בענין בסעיף 4.14 לפסק הבוררות ואין מקום להתערב בקביעה זו" (סעיף 38 לתשובת האגודה, ההדגשה במקור).

כב' הבוררת קיבלה בעניין זה את טענות האגודה במלואן ולא מצאתי בטענות החברים איזו התמודדות עם קביעות כב' הבוררת לגופן זולת חזרה על אשר כבר נטען בפניה ונדחה באופן מנומק. קבלת טענות החברים בעניין זה משמעותה ביטול מנהג ארוך שנים באגודה באופן שישים את החברים במצב שונה משאר חברי האגודה. גם מפאת זאת לא מצאתי לקבל את טענות החברים אלא להצטרף לקביעות כב' הבוררת בסעיף 4.14 לפסק הבוררת ולתוצאת קביעות אלה אשר היא מידתית וסבירה בעיני בנסיבות.

מעניין לציין שכאן טענו החברים שאין לראות בנוהג כלי לניתוח מצב משפטי בעוד שכאשר סברו שיש בנוהג כדי לעזור להם בטענותיהם – הסתמכו על נוהג. כוונתי היא לטענות המצוינות בסעיף ‎5.79 לעיל. ודי לחכימא ברמיזא.

החברים בהשגתם טענו כך:

"המשיגים מאשרים את קביעת כב' הבוררת אשר לא מופיעה בפסק הדין, לפיה..."

ונשאלת השאלה: כלום יכולים החברים לאשר קביעה של כב' הבוררת אשר אינה נמצאת בפסק הבוררות? גם בעניין זה לחברים הפתרונים.

בסעיף 3 לתשובת האגודה טוענת היא כי חלק גדול מטענות החברים בהליך שבפניי מהוות הרחבת חזית אסורה והכוונה לטענות הבאות: "הטענה כי המשיבה הינה כביכול גוף דו מהותי, טענת המשיגים כי תקנון המשיבה הינו כביכול חוזה אחיד עם תנאים מקפחים, טענות המשיגים בענין זכות הערעור הנטענת על חשבון מים לפי סעיף 90 לתקנון המשיבה, תקיפת סמכות המשיבה לקביעת מחירי המים, תקיפת החלטת ועד ההנהלה מיום 4.10.2000 וסמכותו של הועד לקבוע החלטה זו". האגודה טענה כי טענות אלה לא נטענו בפני כב' הבוררת לכל אורך ההליך שנוהל ובפרט לא בא זכרן בהליך ההוכחות. טענות אלה הועלו לראשונה בסיכומי החברים ובהשגה דנן, ומדובר בבחינת 'מעט מידי מאוחר מידי'. אין כב' הבוררת ואף לא ערכאת הערעור צריכות להידרש לטענות אלה מן הטעם כי המדובר בהרחבת חזית אסורה.

כפי שכבר קבעתי, מבדיקה שערכתי מצאתי כי טענה זו נכונה. למרות זאת ולמעלה מהנדרש מצאתי להרחיב בחלק מטענות אלה המהוות הרחבת חזית אסורה, כאמור לעיל. חרף זאת, אתן לכך ביטוי בהשתת ההוצאות משהחברים הביאו בהתנהלותם זו להארכת ההתדיינות שלא לצורך וכתוצאה מכך להגדלת הוצאות האגודה אשר נאלצה להשיב לטענות אלה.

וטענה אחרונה לפני סיום: טענו בפניי החברים כי האגודה "עשתה שימוש בתשלומים עבור מים לצרכים אחרים של האגודה" (סעיף 35 להשגת החברים). ואף הוסיפו כי כב' הבוררת "גרמה להטיית משפט נגד המשיגים בעניין משק המים הסגור של האגודה בכך שחסמה אותם בעניין המצאת המסמכים המוכיחים כי האגודה עושה בתשלומי המים שימוש לצרכים אחרים" (סעיף 47 להשגת החברים). ככל שגבתה האגודה בתשלומי המים יותר מאשר הייתה זקוקה לו לניהול משק המים בלבד, היה עליה להשיב את עודפי הגבייה לחברים.

בכל הכבוד, לא מצאתי בחומר שבפניי איזו הוכחה לטענות אלה של החברים. לא מצאתי כל ראיה לכך שהאגודה עשתה שימוש "אחר" כפי שטענו החברים. הם לא פירטו איזה שימוש, לא צירפו ראיות לכך, טענו כי כב' הבוררת פגעה בזכויותיהם ואף זאת ללא ראשית ראיה לטענות אלה ומבלי שיהא באיזה אופן באה לידי ביטוי הפגיעה (לאור האמור לעיל).

סוף דבר:

החברים ישלמו לאגודה סך של 13,392 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית והצמדה בהתאם לאשר נוהגת האגודה לחייב את חבריה, וזאת מהמועד בו הוגשה התביעה ועד תשלום הסכום במלואו בפועל.

כפי שניתן לראות, החברים הביאו בפני טענות רבות מאוד, חלקן מבלי שראו עצמם חייבים להביאן לכדי הוכחה וחלקן בהתעלם מקביעות כב' הבוררת והתמודדות עם קביעות אלה תוך הסתפקות בהעלאת הטענות שעמדו בפניה שוב – אך בפניי.

התנהלות זו הביאה להארכת ההכרעה באופן בלתי מדתי ובמיוחד לאור העובדה כי תקיפת החלטה זו נעשית בפני בג"ץ בלבד כאשר אחת מעילות ההתערבות היא אי התייחסות או אי הכרעה בטענות הצדדים.

לאור מצב דברים זה, מצאתי לדחות את השגת החברים ולחייבם בהוצאות האגודה בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם בתוך 3 ימים ויישא ריבית והצמדה כדין מתום מועד זה ועד תשלומו המלא בפועל. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון גם את העובדה כי השגתה של האגודה נדחתה אף היא שאחרת היה עלי לקבוע הוצאות גבוהות יותר לטובת האגודה והוצאות נוספות גם לטובת החברים.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בפקס ובדואר רשום עם אישור מסירה.

 

 

ניתן היום, ‏י"ט חשון תשע"ט                                                    דנה ביאלר, עו"ד

‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏28 אוקטובר 2018                                                        עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, בהעדר הצדדים                                              ומנהלת מחלקת הבוררויות