השגות על פסק הדין של הבורר - בנוגע לסכסוך בין חברי מושב רחביה למושב
בפני עורך דין רמזי חוראני תיק 323/606/09
עוזר רשם האגודות השיתופיות תיק 323/607/09
תיק 323/608/09
תיק 323/609/09
תיק 323/611/09
תיק 323/612/09
בעניין: 1. חיים טל
2. ערן מאירוביץ
3. יוסי כץ
4. ניר פלק
5. חיים קטיביץ
6. אורי שתיל
כולם ע"י ב"כ עוה"ד שלמה כהן ושות'- עו"ד דינה פיינסוד זהר
דרך בר יהודה 50, בית ג.ר.א.ס. ת.ד. 444 נשר 36680
טל,: 04-8218060; פקס' 04-8218070
המשיגים/המערערים
נגד
מושב מרחביה- מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איקו פרי
מרח' יהושוע 34, ת.ד. 2107 עפולה 18120
טל' 04-6492452; 04-6492391
המשיב /האגודה
א. סקירה כללית
1. ביום 18.11.2009 הגישה האגודה תביעה נגד מספר חברים, לענייננו- אלהשבכותרת, בה היא תבעה את תשלום חלקם בדמי חכירה שמנהל מקרקעי ישראל דרש מהאגודה בגין כל משבצת הקרקע המוחזקת על ידה, לרבות שטחי נחלות הנתבעים. את זאת היא עשתה בשל סירוב הנתבעים (המשיגים כאן) לשלם דמי חכירה אלה.
2. על פי הסמכות המוקנית לכב' מנהלת מחלקת בוררויות, עו"ד לאה רוזנטל מונה מר ע.ס. זועבי בורר לשמיעת המחלוקת בין הצדדים, אך הוא הוחלף במר יצחק ויצמן על פי החלטת עו"ד רוזנטל מיום 14.12.09 עוד בטרם התחיל את הדיון בבוררות.
3. ביום 20.1.2010 נתן כב' הבורר מר וייצמן את פסק הדין בו הוא דחה את עמדת המשיגים וחייבם לשלם את סכומי התביעות בצירוף "עלות הבוררות" על סך 3,000 ₪ ומע"מ ותשלומו חולק בין המשיב לבין המשיגים שווה בשווה. פסק דין זה תוקפים המשיגים.
ב. טענות המשיגים נגד פסק הדין של הבורר:
4. הדרישה לתשלום דמי חכירה כללה גם תשלום בגין הנחלות הבלתי מאוישות, ומאחר ונחלות אלו ניתנו לאגודה מכוח הסכם ישיר מול המנהל, עפ"י הסכם החכירה מול המנהל, חייבת האגודה בתשלום דמי החכירה, ואין יסוד לדרישת האגודה מהמשיגים לשלם את דמי החכירה בגין נחלות אלו וזהו חובה של האגודה. לביסוס עמדתם מפנים המשיגים לנספח ה' בתיק המוצגים שהנו החלטת המנהל מיום 23.3.2005 בה יש הפרדה בין האגודה למתיישבים; אף אם יש חוב של האגודה בגין דמי חכירה אין המנהל שולל את זכאות החברים לשירותיו השונים.
5. על פי התקנון, "כל חבר חב בסכום של 50 ל"י, נוסף להשתתפותו בהון האגודה ובמקרה של חיסול תיכללנה הוצאות החיסול בתוך חובות האגודה.". אם כך אחריות החברים הנה לכל היותר לגבי סכום של עד 50 ל"י בלבד ולא מעבר לכך.
6. על פי הלכת פרי העמק ע"א 524/88 פרי העמק ואח' נ' שדה יעקב ואח', פ"ד מה(4), 529 יש להפריד בין האישיות המשפטית של האגודה לאישיות של חבריה ונגזרת מכך המסקנה כי החובות של האגודה אינם חובות של חבריה. החוב בגין דמי החכירה למנהל, אינו חובם של החברים אפוא!
7. אין אפשרות להגדיל את סכום החיוב שלקח חבר על עצמו עת הצטרף לאגודה אף אם ההחלטה התקבלה ברוב קולות, מבלי שנתן הוא את הסכמתו לכך. ההסכמה צריכה להיות מפורשת, בכתב, מראש או בדיעבד. לביסוס נקודה זו מפנה ב"כ המשיגים לאמור בהלכת פרי העמק וכן לע"א 161/80 ולספרה של צ. כהן בעלי מניות בחברה- זכויות תביעה ותרופות (לשכת עורכי הדין בישראל, תשנ"א).
8. ההחלטה של האסיפה הכללית מיום 25.3.2009 (נספח ד' בתיק המוצגים) שהתיימרה לחייב את החברים בתשלום דמי חכירה גם בגין הנחלות הבלתי מאוישות אינה יכולה לחייב את המשיגים, הן משום שחיוב בעל כורחם יהווה עושק המיעוט, והן משום שגופא ההחלטה אינה נכונה: ההחלטה התיימרה להמשיך נוהג של חיוב החברים בתשלום דמי חכירה כפי שהיה בעבר וחיוב כזה לא היה בעבר לא במפורש ולא מכוח נוהג.
9. החלוקה של דמי החכירה בנחלות הבלתי מאוישות צריכה להיות פונקציה של השטח בפועל המוחזק על ידי כל חבר. שטח ההחזקה לצורך החיוב בדמי חכירה צריך לשקף את השטח שמעבר לשטח החכירה מול המנהל עד כדי 120 דונם ולא באפן שיווני לכל החברים, כך שחבר שיש ברשותו 110 דונם ויצטרך לשלם דמי חכירה עד כדי 120 דונם ישלם כמו חבר שברשותו רק 60 דונם ויצטרך לשלם עבור 60 ד' נוספים. לכך יש להוסיף את הטענה של המשיגים כי השטח שברשותם הנו שטח הרשום בחכירה ישירה על שמותיהם אף בטאבו ומדובר בשטח של 110 דונם. ראה סעיפים 3-6 לעיקרי הטיעון. המשיגים אינם מתנגדים לגבייה כאמור אך זאת רק עבור השטח העודף על שטח הנחלה לפי ההסכם עם המנהל.
10.העיקרון של השוויון באמצעי הייצור ובכלל זה חלוקת המקרקעין בין חברי המושב הנו עיקרון חשוב ויש לשאוף ליישומו, אך טעו הבורר והאגודה ביישומו הדווקני מחד, והאגודה עצמה אינה מיישמת עיקרון השוויון במלואו בהקשרים אחרים ולכן זו צביעות לטעון לשוויוניות ולפעול נגד עיקרון זה בו בזמן: עמדת הרשם עצמו, כפי שהובאה בדיון מיום 2.1.2006 בדיון שהתקיים במנהל הנה כי יש לשאוף אומנם לשוויון, אך לעיתים סטייה מעיקרון זה הנה תולדה טבעית של נסיבות מסוימות, כמו טופוגרפיה ואפשרויות ניצול, ולכן ביצוע בקירוב של העיקרון די בו. מנגד- האגודה קיבלה 3 זוגות חברים כשלכל זוג ניתנה נחלה בת 60 ד' בלבד ולא 120 ד'. התעקשות על עיקרון השוויון כשהאגודה עצמה אינה מקיימת אותו, יש בו משום צביעות וחוסר תום לב!.(סע' 30 לעיקרי הטיעון).
11.טעה הבורר בקבעו (בלא מעט טעויות כתיב כמעט עד כדי מתן מובן הפוך ממה שהתכוון- קטע רלוונטי מצוטט בסעיף 31 לעיקרי הטיעון) כי אין זה נכון שאלה שקבלו נחלות קטנות מסבסדים למעשה את העלות של הנחלות הגדולות שמוחזקות על ידי החברים המייסדים כיוון שהחיוב הנו פר מספר הנחלות ולא פר שטחן.
12.החלטת האסיפה הכללית מיום 5.3.2009 אינה נכונה לוגית, שכן לא נגבו דמי חכירה עובר להחלטה בגין נחלות בלתי מאוישות. אם כך איך ניתן לשמור על נוהג לשלם עבור נחלות כאלה אם בפועל לא שולמו דמי חכירה על ידי החברים? גם בקביעת הבורר עצמו יש סתירה לוגית, מחד ציין כי במשך שנים לא הייתה התייחסות של המושב לחוב דמי החכירה השנתיים, אך מאידך קבע כי ההחלטה מיום 5.3.2009 באה לתת תוקף למגמה שהייתה נהוגה מאז היוסד המושב, לשלם עבור הנחלות באופן שוויוני. הקביעה של הבורר כי זו הייתה המגמה אינה נכונה והמושב צריך היה להוכיח מגמה זו. בנטל זה הוא לא עמד. לא רק זאת, אלא שממכתב האגודה מיום 1.6.2007 עולה ברורות כי במשך עשרות שנים לא חויבו החברים בתשלום דמי חכירה למנהל (הדגש אינו במקור ר.ח.) בתמורה לעיבוד הנחלות זאת ועוד, אין לבסס את החיוב של החברים לתשלום דמי חכירה על נוהג. התנאים שקבע כב' הנשיא שמגר בע"א 4937/92 אגרא אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט, פ"ד מח(1) 818 לא קוימו.
13.בסיכום הטענות בעיקרי הטיעון של האגודה ישנה טענה משודרגת: הנחלות המאוישות הנן של החברים והתקבלו בהסכמי חכירה ישירים מול המנהל. בחלקן אף יש טאבו ואין האגודה רשאית לגרוע מהם מאומה. שיעורי התשלום בגין הסכמים ישירים אלה קבועים בהסכמים עצמם מול המדינה ואין הם מצויים בטווח שיקול דעת האגודה. לעומת זאת, החוב של הנחלות הבלתי מאוישות הנו חוב של האגודה ואין להעבירו לשכמם של החברים ללא הסכמתם ובכך להגדיל את נשיאתם בחוב האגודה.
ג. טענות המשיב:
14.חוב דמי החכירה אינו חובה של האגודה אלא של החברים, אך הוא שולם באמצעות האגודה כקבוע בחוזה המשבצת ובהוראות הסכמי החכירה הפרטניים שנחתמו בין המשיגים למשיב. המשיב מפנה בנקודה זו למכתב מנהלת המחלקה החקלאית במחוז הצפון מיום 2.5.09 ומכתב היועץ המשפטי של מחוז הצפון מיום 20.5.09.
15.מנהל מקרקעי ישראל חייב כל הזמן את האגודה בדמי חכירה בגין חובם של החברים .
16.עמדת רשם האגודות השיתופיות הנה תמיכה בעיקרון השוויון בחלוקת קרקעות האגודה בין חבריה.
17.מכוח עיקרון זה חולקו קרקעות האגודה בין החברים באופן שווה, כמוהן גם התשלום בגין השימוש בקרקעות.
18.האסיפה הכללית היא הריבון העליון של האגודה. כל החברים חייבים לקיים את החלטותיה אף אלה שאינם מסכימים להחלטות אלה. תקיפת החלטותיה צריכה להיעשות בבית המשפט המוסמך, או באמצעות שינוי התקנון או זימון אסיפה כללית נוספת לקבל החלטה מבטלת או מעדכנת!
19.האסיפה הכללית לא החליטה לחלק גירעונות, אלא אשרה את אופן גביית דמי החכירה מהחברים בעלי הנחלות כפי שנהוג וקיים מזה שנים רבות. היה צורך בקבלת ההחלטה מיום 25.3.2009, שכן עד אז לא נדרשו החברים לשלם בפועל ממש את דמי החכירה אלא קוזזו ממה שהגיע לחברים או שכרטיסם חויב. משדרש המנהל תשלום ואף איים לפעול בהליכי הוצל"פ נגד האגודה בגין חובות החברים, לא הייתה ברירה לאגודה, פרט להטלת חיוב אישי ישיר לתשלום ממש נגד החברים.
20.חובות החברים, ששולמו באמצעות האגודה, שולמו עד 1999 באמצעות ההסדר על פי חוק גל, בעוד שהחוב שנוצר בין 1.1.1992 עד 2006 שולם על ידי קיזוז מכספי מנית תנובה.
21.העובדה כי למשיגים יש חוזי חכירה ישירים מול המנהל אין כל רלוונטיות לחובתם לשאת בדמי החכירה, אף בנחלות הבלתי מאוישות כמו שכל יתר החברים משלמים. התשלום צריך להיות שווה לכולם כשם שהשטח של הנחלות הנו שטח שווה.
22.הלכת פרי העמק אינה רלוונטית לכאן משום שאין מדובר בחיוב החברים לשאת בגירעונות האגודה אלא בחיוב עצמאי לשלם דמי חכירה כשם שנעשה משך שנים רבות.
23.התשלום משך עשרות שנים בדמי חכירה באמצעות חיוב חשבונותיהם אצל המשיב ושתיקת החברים מהווה השתק ומניעות. המסקנה מכך הנה כי גם המשיגים חייבים לשלם דמי חכירה באופן שווה למה שכל היתר משלמים ולאור זהות השטח של הנחלות.
24.בתשובה לערעור טענה האגודה לאיחור בהגשת הערעור במועד ומטעם זה בקשה למחוק את ההשגה. בעיקרי הטיעון ובסיכומים נזנחה טענה זו.
ד. דיון והכרעה :
25.האם החוב עבור דמי החכירה בנחלות הבלתי מאוישות הנו חוב של האגודה או של החברים? המשיגים בדעה כי חוב זה הנו חובה של האגודה שכן הנחלות הבלתי מאוישות ניתנו לאגודה בהסכם החכירה מול המנהל. החוב בגין נחלות אלה הנו חובה של האגודה. ב"כ המשיגים מחזק את עמדתו בהפניה להחלטת מנהל מקרקעי ישראל מיום 23.3.2005. אין לקבל עמדה זו מכמה סיבות:
א. אין החוב בשל הנחלות הבלתי מאוישות חובה של האגודה אלא חובם של החברים. ההחלטה אליה מפנה ב"כ המשיגים אינה קובעת באופן קטגורי כי החוב הנו חובה של האגודה, אם כי הקל לא במעט על ניתוק החוב מהחובה לספק שירותים לחברי האגודה. ההחלטה לא אבחנה בין חוב דמי חכירה בנחלות הבלתי מאוישות לנחלות המאוישות. האם על פי אותו היגיון של ציון חוב דמי חכירה כחוב של האגודה, ניתן לומר כי החובה לשלם דמי חכירה בגין הנחלות המאוישות הנו גם חובה של האגודה? גם המשיגים עצמם אינם טונים כך.
ב. בנספחים ב' וג' לסיכום טענות האגודה ישנה עמדה חד משמעית של המנהל לפיה החובות בגין דמי חכירה הנם של החוכרים המחזיקים בנחלות אם כי דמי החכירה נגבים על ידי האגודה ישירות ולא באמצעות החברים.
ג. גם במכתבים אלה אין המנהל מבחין בין חובת תשלום דמי חכירה עבור הנחלות המאוישות לבלתי מאוישות. האם בשל כך הופך חוב הנחלות המאוישות לחוב של האגודה?
ד. במכתב מיום 20.5.2009 מציין המנהל כי אין הוא מתערב במערך הפנימי של גביית דמי החכירה מהחברים על ידי האגודה. זהו עניין להסדרה בין החברים לאגודה, אם כי החובה להעברת דמי החכירה מול המנהל הוטלה על האגודה, אך אין בכך כדי לפטור את החברים מהעברת התשלום לאגודה.
ה. במכתב מיום 1.6.07 ששלחה הגברת אורלי עמית, מרכזת משק לחברי המושב פרטה מהי הסיבה להסדר "מורכב" זה. בכתב מודגש צוין בסעיף 7 כי "המנהל אינו מוכן לקבל שיקים אישיים מחברים- ולכן נוצר הצורך במערכת המורכבת והמסורבלת שנכפתה עלינו ולפיה: החברים מוסרים המחאות לפקודת האגודה אשר מפקידה אותם בחשבון שנפתח במיוחד לשם כך, והיא זו שמעבירה תשלום חודשי בהמחאה אחת בעבור כל חבריה". עיננו הרואות כי האגודה לא הייתה ששה ללכת בדרך מפותלת ומסורבלת זו וכי מנגנון תשלום זה נכפה עליה. זהו שירות שניתן לחברים על ידי האגודה אך הוא אינו הופך את האגודה לחייבת בתשלום בשל כך!
ו. הנחלות מוחזקות על ידי החברים והם מעבדים אותם. מה ההיגיון בהטלת החיוב על האגודה כשההנאה מופקת על ידי החברים? גם המשיגים עצמם מסכימים לחיובם בדמי חכירה בגין השטח בו הם מחזיקים. ראה סעיף 24 לעיקרי הטיעון של המשיגים. ואם הם מחזיקים ב- 120 ד' מדוע אין לחייבם בדמי החכירה או השימוש בגין מלוא שטח זה? האמת היא שהמחלוקת האמיתית בין הצדדים אינה בחובה לשלם דמי חכירה בין ישירות ובין באמצעות האגודה, אלא בקביעת מדרגת החיוב בדמי חכירה: האם מהדונם הראשון אחרי ה 60 ד' או החל מהדונם הראשון שהועבר למשיגים מעבר למה שהיה ברשותם דהיינו ה- 110 דונם?.
26.הנקודה החשובה באמת הנה נושא השוויון בחלוקת המקרקעין ובתשלום דמי החכירה. המשיגים בדעה כי טעה הבורר עת החליט כי יש להבטיח חלוקה שווה של המקרקעין בין חברי האגודה וכי יש להבטיח כי כל חברי האגודה יישאו בתשלום דמי החכירה בצורה שווה. המשיגים מציינים כי אין לפגוע בזכויות שניתנו להם על ידי המוסדות המיישבים אף לפני קום המדינה לטובת המתיישבים החדשים. אלה נכנסו למערך התיישבותי זה ביודעם כי יש זכויות יתר לחברים המייסדים. לחברים המייסדים נתנו קרקעות העולות בשטחן על הנחלה הסטנדרטית של 60 ד', ולא ניתן לקבוע כיום, עשרות שנים אחרי הענקת זכויות יתר אלה לחברים המייסדים, כי עליהם לממן את הוצאות הגדלת נחלותיהם.
ביחס המשיגים לנושא השוויון יש אי בהירות ואף סתירה לוגית. מצד אחד טוענים לזכויות יתר שהוענקו להם על ידי המוסדות המיישבים אף לפני קום המדינה ואין לגרוע מהם או לאלצם לוותר למימון רכישת הנחלות של החברים החדשים (סעיף 29 ג.), אך מאידך מודים הם כי שטחה של כל נחלה הנו כ- 120 ד'. אם זהו השטח הרי ברור כי אף אחד לא פגע במה שהוענק למשיגים. אדרבא, היו בחזקתם 110 דונם והשטח אמור לגדול בעוד 10 ד'. (ראה סעיף 24 לעיקרי הטיעון של המשיגים). הם חידדו את השוויון בשטח הנחלות באומרם בסעיף 29 (ו) לעיקרי הטיעון כי :"...בפועל קיים שוויון בחלוקת המקרקעין ולרשות כל נחלה עומדים, בפועל כ- 120 דונם...". אם כך, עיקרון השוויון מיושם ואינו מפריע למשיגים, זאת חרף הטענה לזכויות יתר כמובא בסעיף 29(א) לעיקרי הטיעון.
המחלוקת האמתית בקונטקסט זה הנה החלוקה השוויונית בדמי חכירה לעומת מי שקיבל יותר שטח כדי להגיע לשוויון בשטח הנחלות. ראה סעיף 29(ד) לעיקרי הטיעון. "לפי כך, השאלה נשוא הערעור אינה חלוקת המקרקעין.... כי אם אופן חלוקת דמי החכירה".
27.האםבאמת יש אי שוויון בכך שחלוקת דמי החכירה נעשתה באופן שוויוני בין כל חברי האגודה, מייסדים שבחזקתם יותר מ- 60 ד' ואחרים שבחזקתם פחות מהגודל הסטנדרטי של הנחלה- כמו המשיגים שבחזקתם 110 דונם? המייסדים בדעה כי המוסדות המייסדים נתנו להם שטח הרבה יותר גדול מהגודל הסטנדרטי מזה עשרות שנים (1924 לפחות. ראה סעיף 4 לעיקרי הטיעון).לא רק שהם מחזיקים בשטח זה, אלא שאף חלקם נרשם על שמם בטאבו. (ראה סעיף 43 לעיקרי הטיעון מטעם המשיגים). אם כך, צריכים הם לשלם דמי חכירה לכל היותר על השטח שמעבר ל- 110 ד'. לדעתי צדק הבורר עת קבע כי יש לחלק את הוצאות דמי החכירה באופן שוויוני והנה נימוקיי:
א. מדובר ביחסים בין חברי אגודה מסוג מושב עובדים, שהמאפיין העיקרי ביחסי חבריה הנו יחסי השיתוף, השוויון באמצעי היצור והקואופרציה. על העיקרון כי יש לשאוף לשוויון בחלוקת אמצעי הייצור וההוצאות גם המשיגים מסכימים. ראה סעיף 28 לעיקרי הטיעון של המשיגים.
ב. גם המשיגים בדעה כי עיקרון "השוויון אינו יכול להיות אבסולוטי ויש להתחשב בנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה". ראה אותו סעיף 28 בעיקרי הטיעון. הם מפנים גם לעמדת הרשם ונציגיו בדיון במנהל שהתקיים ביום 2.1.2006. אם כך ניתן לקבוע בוודאות כי הכלל הנו השוויון אלא אם כן נסיבות מיוחדות מובילות להכרח של סטייה מעיקרון זה.
ג. האם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעיקרון השוויון כאן? כן בהחלט. המגמה הנה להגיע למצב בו כל חבר יחזיק כ- 120 ד' בין מהנחלות המאוישות ובין מאלה שאינן מאוישות. המנהל מקבל דמי החכירה מהאגודה בצורה מרוכזת, אך ברור כי חובת התשלום הנה חובתם של החברים, שכן מי שמחזיק בנחלות, מעבדן ומפיק מהן תועלת הנם החברים. אם כך זה רק טבעי כי יש לשאוף למצב כי התשלום בגין דמי החכירה יהא אף הוא שוויוני. חלוקה זו תואמת את ההוואי הקואופרטיבי שוויוני של האגודה.
ד. אמת, לכאורה פוגעים בחברים המייסדים בכך שבמקום לשלם דמי חכירה רק עבור 10 ד' שהתווספו לנחלות שקבלו מלכתחילה מהמוסדות המיישבים נדרשים הם לשלם על השטח שמעבר ל- 60 ד. אלא שמול כך יש להעמיד שתי תשובות:
ד(1). מהותית אין הם נפגעים, שכן במשך עשרות שנים בהם החזיקו בשטח אדמה הרבה מעבר לשטח הסטנדרטי הם נהנו משטח מורחב זה. לאחרים, אף אם התחברו לחיי האגודה הקואופרטיבית, באיחור הרי עדיין הם זוכים ביחס מועדף בגין התקופה שהחדשים לא הפיקו אותה תועלת. אם נמשיך בחיובים על פי המצב הקיים יונצח המצב של אי השוויון. צריכים למצוא נקודת זמן כלשהי כדי להתחיל את עידן השוויון. החובה לשאת בתשלום שוויוני בהשוואה לאלה שקבלו פחות מהמשיגים מוצדקת בהנאה שם הפיקו משך עשרות שנים לבדם. אם כך אין זה בלתי מוצדק, עד כדי חובה להתערב בהחלטת הבורר, בהפעלת עיקרון השוויון. החל מנקודת זמן זו ואילך, מופעל עיקרון השוויון במלואו ולכן צודקת פסיקתו של הבורר בנקודה זו.
ד(2). התשובה הנוספת הנה כי הריבון באגודה שיתופית הנו האסיפה הכללית. זו קיבלה החלטה ברוב דעות כדרוש בפקודה. מהרגע שההחלטה התקבלה, מחייבת היא את כל החברים, אף אלה שלא תמכו בה. ראה סעיף 1.ט. לתקנון האגודה לפיו:"... החלטה שנתקבלה תחייב את כל חברי האגודה בין אם נכחו באסיפה ובין אם נעדרו ובין אם הצביעו בעדה או נגדה". כמו כן ראה נא את תקנה 12(ה) לתקנות האגודה השיתופיות רשויות האגודה תשל"ה- 1975 ו- ח. נועם אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010 עמ' 416. יוצא כי ההחלטה של האסיפה הכללית מיום 25.3.2009 מחייבת את כל חבריה, בין אלה שנכחו ואלה שנעדרו, אלה שהסכימו לתוצאות ההצבעה ואלה שהתנגדו לתוצאת אלה.
ה. ההחלטה מיום 25.3.2009 שנתה את מצבם של חלק גדול מחברי האגודה ולא רק המשיגים. להיפך החלק הארי שההחלטה נגעה אליהם הנם בדעה כי יש לקבל את ההחלטה בהיותה מיישמת את עיקרון השוויון מחדש ונותנת אפשרות זינוק לכולם מאותה נקודה ואילך. מדובר בעמדה, לגיטימית יש לומר, של 6 מתוך 40 נחלות מייסדים שהנם 15%. רוב של 85% מאלה המצויים במצבם של המשיגים (בעלי נחלות המייסדים) בדעה כי חלוקת נטל דמי החכירה והחלוקה כפי שנקבעה בהחלטת האסיפה ממרץ 2009 הנה החלטה צודקת ונכונה. בכתב התשובה של עו"ד פיינסוד נאמר כי אחוז המתנגדים הנו 27.5% לאור העובדה כי התנגדו 11 מתוך 40 חברים. גם אם כך, עדיין מדובר בהחלטה שקבלה רוב ברור ולכך יש משמעות ונפקות בתחולתה על כל יתר החברים. (ראה גם סעיפים 9+ 10 לסיכומי האגודה וכן סעיף 2 לכתב התשובה של האגודה).
28.האם בכך שהתקבלה החלטה ברוב של 85% מבעלי נחלות המייסדים יש כדי למנוע לחלוטין התערבות בהחלטת האסיפה הכללית? (בעיקר על ידי בית המשפט). התשובה הנה שלילית. מקרים בהם נפל פגם המוכר מהדין הכללי בהחלטת האסיפה הכללית היו גוררים בהחלט התערבות בהחלטת האסיפה, אף עד כדי ביטולה. כך אילו ההחלטה הייתה פוגעת בכללי הצדק הטבעי, אי מתן זכות טיעון כיאות לחברים המתנגדים, החלטות בלתי סבירות, החלטות שמיועדות להיטיב עם קבוצות מקורבות לבעלי תפקידים באגודה בצורה בולטת ושכל מטרתן הנה לפגוע או לעשוק את המיעוט. כאן אין לקרוא בהחלטה כל סממן של עושק המיעוט או פגיעה מיוחדת ומכוונת בחברים המייסדים דווקא. ההחלטה הנה החלטה השואפת להתחיל שוויון אמתי בין כלל החברים, וותיקים כחדשים. החלטה שקבלה את ברכתם של 85% מהחברים המייסדים לעומת 15% המתנגדים לה, מובן כי אינה בחינת עושק המיעוט. ההחלטה של האסיפה הכללית הנה מידתית, סבירה ואינה פוגעת מעל לנדרש בחברים המייסדים בכלל ובמשיגים בפרט.
29.טוענים המשיגים כי אף אם היה מקום לחייבם בנשיאה בהוצאות דמי החכירה מותר לחייבם רק בסכום של עד 50 ל"י מכוח הוראות התקנון. אין לקבל עמדה זו של המשיגים. אין מדובר בהשתתפות בחובות האגודה , וודאי לא בעת חיסולה. ראשית, אין מדובר בחובות של האגודה, אלא חובות של החברים המשולמים באמצעות מנגנון "מורכב ומסורבל" שנכפה על האגודה. דמי החכירה בגין הנחלות המאוישות והבלתי מאוישות הנו חובם של החברים. אי לכך סעיף 3 לתקנון המצוטט בסעיף 19 לעיקרי טיעון של המשיגים אינו ישים כאן. שנית, אין מדובר בנשיאה בהוצאות בעת חיסול ואין טענה כזו. אי לכך העיקרון החל הנו העיקרון הרגיל בו חייבים כלל חברי האגודה בהחלטה שהתקבלה כדין באסיפה הכללית.
30.המשיגים אינם אומרים נואש ומנסים להגיע לתוצאה של פסלות ההחלטה, במה שנוגע אליהם, באמצעות הלכת "פרי העמק" ואיסור הגדלת השתתפותו של חבר בחובות האגודה ללא הסכמתו המפורשת. העיקרון של האישיות המשפטית של האגודה אינו שנוי במחלוקת. אין ספק כי החובות של האגודה אינם חובות של חבריה. על כך אין מחלוקת עם המשיגים. השוני המהותי הנו בכך כי אין מדובר בחובות של האגודה, ואין מדובר בהגדלת חובותיהם של החברים. אין מדובר בחובות של האגודה, משום שציינו כי דמי החכירה הנם חובם של החברים המחזיקים באדמות ולא חובה של האגודה. מי שעושים שימוש בקרקעות הנם החברים ולא האגודה, אי לכך רק טבעי לקבוע כי החוב הנו של החברים. מנגד- אין מדובר בהגדלת השתתפות החברים בחובות או מטלות האגודה, משום שמה שהיה שונה הנו המצב בעבר: דמי החכירה לא שולמו בעבר לא על ידי האגודה ולא על ידי החברים, לפחות לא בשלמות. שתי ההזדמנויות בהן שולמו דמי החכירה היו האחת בעת ההסדר מכוח הליכי הסדר חובות המושבים על פי חוק גל נכון ליום 31.12.1991. (ראה גם סעיף 11 א. לכתב התשובה לערעור של המשיגים שהוגש מטעם האגודה. החוב הועמד בפסק המשקם על סך 134,863 ₪ ושולם על ידי האגודה). ההזדמנות השנייה, בה שולם החוב הנה הסדר חובות השנים 1992 עד 2006 שאף הוא שולם בין במישרין ובין בניכוי מכספי מניית תנובה.
הדרישה לתשלום דמי החכירה אינה בחינת הגדלת חובות החברים בהשתתפות בחובותיה של האגודה, אלא דרישה לתשלום ישיר של הוצאות דמי החכירה על ידי החברים עצמם. במקום התשלום המרוכז ששולם על ידי האגודה לפי פסק המשקם וקיזוז ממניית תנובה נדרשים כעת החברים לשלם בעצמם את הוצאות דמי החכירה לאגודה כדי שזו תעביר דמי חכירה אלה ישירות למנהל לפי התנאים שהמנהל כופה אותה לעשות!. אי לכך אין מדובר בהגדלת השתתפות החברים. מסיבה זו אין תחולה לטענה של מניעת תשלום דמי חכירה שוויוניים מכוח הלכת "פרי העמק".
המשיגים טענו בנוסף כי החיוב בתשלום דמי חכירה הנו עבור מספר הנחלות ולא שטחן. ראה סעיף 31 לעיקרי הטיעון של המשיגים. דווקא ממצב מתואר זה יש להגיע למסקנה כי החיוב של כל נחלה חייב להיות שווה לנחלה האחרת. מספר הנחלות לא גדל, אלא התווספו אליו שטחים בלתי אחידים כדי שתהיינה כולן, או מרביתן המכרעת, שוות. על פי עיקרון זה ברור כי התשלום חייב להיות שווה . יוצא כי אין יסוד לטרוניה של המשיגים על כך כי הם צריכים לשאת בהשתתפות בדמי חכירה בצורה מופחתת מאלה שקבלו יותר שטח כדי להשתוות למשיגים!
31.הטענה נגד האגודה שטוענת לחובת פעולה בשוויון בין כלל חבריה לעומת פעולה בחוסר שוויוניות בשלושה חברים חדשים שהצטרפו וקבלו רק 60 ד' אינה יכולה לשנות את העיקרון. (הטענה מופיעה בסעיף 30 לעיקרי הטיעון של המשיגים). אין ללמוד מצירופם של שלושה חברים חדשים והענקת שטח של 60 ד' כדי ללמד על כך כי אי השוויון הפך לכלל. החברים החדשים יודעים לקראת מה הם נכנסים ואין בהישג ידה של האגודה לתת להם יותר. חשוב מכך- החברים עצמם מסכימים ואין להפוך את המשיגים לדובריהם של חברים אלה! מה גם כי אין זוגות אלה חלק מהמדיינים כאן.
32.המשיגים ניסו לטעון לנוהג לפיו מי שחייב לשלם את דמי החכירה הנה האגודה ולא החברים, פרט לשתי הזדמנויות בהן חויבו החברים בדמי החכירה. (ראה סעיף 16 לסיכומי המשיגים). גם טענה זו אין לקבל משתי סיבות, האחת, הנה כי הוכחת נוהג מצריכה הוכחה של פעולה חוזרת על עצמה במשך שנים רבות ובפעמים רבות, ואין די בשתי הזדמנויות כנטען בסעיף 16 הנ"ל. ראה רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה' (5) 166. שנית, אותם חריגים שציינו המשיבים בסעיף 16 בהן שולמו דמי החכירה בתשלום ממשי או בכלל שולמו בגין אותם שנים על ידי החברים ולו בעקיפין, מהווים תשלום עבור כל השנים מאז ייסוד האגודה עד שנת 2006. אם כך אין מדובר בתשלום בשתי נקודות זמן מקובעות, אלא בתשלום על ידי החברים באמצעות האגודה של כל החיובים מאז קום האגודה ועד לשנת 2006. תחולת התשלום באותן שתי הזדמנויות הנה כה רוחבית עד שהקיפו למעשה את כל החיוב מאז קדמת דנא עד לשנת 2006! בפועל יוצא כי זהו הכלל, דהיינו התשלום של דמי החכירה מכספם של החברים ואין זה היוצא מן הכלל. התיאוריה של הנוהג עליה התבססו המשיגים, נופלת אפוא משום שלא הוכח חריג לכלל לפיו מי ששילם דמי החכירה בפועל הנם החברים ולא האגודה!
33.
34. 5129371
35.54678313לפני סיום: חלק מהאמירות של כב' הבורר בפסק הדין הנן בעייתיות, אך אין בהן כדי להצדיק התערבות בפסק הדין שלו: כוונתי הנה לכל העמדות האישיות שהוא הביע למשל :"אינני מאמין שבמשך 25 שנים המנהל לא דרש תשלום עבור דמי חכירה" וכן כי "בהכירי את המנהל, כמו שעון הוא מבקש את תשלום החכירה. נראה שלא הייתה התייחסות מצד מובילי המושב לחוב, אולי בגלל סיבה זו או אחרת, באם המושב יבדוק ימצא את דרישת התשלום של המנהל". הערות אלו הנן בעייתיות משום שלדיין אין אלא מה שעיניו רואות. ראה ח. נועם, אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהד' 2010 עמ' 585-586 . אמת לבוררות יש אופי פחות נוקשה בראיות ובסדרי דין ויכול הבורר לפעול כראות עיניו כדי להביא להכרעה צודקת (סעיף 13 (א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב- 1972, אך הוא מחויב לפעול על פי הדין המהותי. ראה ח. נועם, שם, בעמ' 583 – 584. אין הבורר יכול לפעול על פי אמונתו ואסור שאמונתו תהווה תחליף להמצאת ראיות על פי הדין. במובן זה אמרות אלו של הבורר אינן נכונות ואינן מדויקות. על אף זאת לא ראיתי כי באמרות אלה יש משום עיוות ההכרעה עד כדי צורך בהתערבות בהחלטתו.נדבך זה להנמקת הבורר אין לו יסוד.
36.לאור מכלול הנסיבות נחה דעתי כי אין מקום להתערב בפסק דינו של כב' הבורר ואני דחה את ההשגה. אני מחייב את המשיגים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות הערעור בסכום של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. פסיקת הבורר לגבי הוצאות ההליך שהתנהל בפניו, בעינה עומדת.
ניתנה היום 11 ספטמבר, 2011 י"ב אלול, תשע"א בהיעדר הצדדים רמזי חוראני- עו"ד
האגודות השיתופיות 54678313
עוזר רשם האגודות השיתופיות
המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים ולכב' הבורר.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
