התובעת חתמה על הסדרת חוב ארנונה בהנחה, האם היא יכולה להתכחש לחוב?

עניין התובענה דנן הינה השבת 91,500 ₪ אשר לטענת התובעת נגבו ממנה, בגין תשלומי ארנונה כולל ריבית והצמדה, שלא כדין.

רקע

נוף הירדן בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברה המחזיקה בנכס ביישוב מצפה יריחו, אשר נמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מטה בנימין (להלן: "הנתבעת" או "המועצה").

הנכס אותו מחזיקה התובעת, מופעל על ידה כאולם אירועים ובעת הפעלת האולם נקבע סיווגו לעניין תשלום ארנונה כ"בית מלון".

ביום 19.10.2014, הודיעה המועצה לתובעת על שינוי הסיווג ל"מסעדה" ותעריף הארנונה התייקר בהתאם. כמו כן, התובעת חוייבה בתשלום ההפרשים הרטרואקטיביים.

טענות התובעת מתמקדות בשלוש עילות – התנגדות לחיוב הראטרואקטיבי; התנגדות לחיוב בגין הצמדה וריבית; התנגדות לחיובה ביידי המועצה, על שטחי התפעול, בחיוב ארנונה בתעריף מלא ולא בשליש מן התעריף בלבד, כנדרש.

מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת עשתה שימוש במבצע סילוק החובות של משרד הפנים ("מיסים ומסיימים" משנת 2017) (להלן: "ההנחה"), במסגרתו, הודתה התובעת בהיותה בחוב והתחייבה לשלם את הסכום שנקבע בהנחה. לטענת התובעת, התחייבות הנתבעת וקבלת תנאי ההנחה, מהווה השתק ויוצרת מעשה בית-דין.

דיון והכרעה

בית המשפט מצא, כי ההנחה אותה קיבלה התובעת, מהווה חוזה החוסם את תביעתה וזאת משום שהמחוקק, בבואו לחוקק את ההנחה, ראה בנישומים המעוניינים בהנחה כמי שממתחייבים חיוב חוזי של ממש, בכתב, להסדיר את תשלומי הארנונה. במידה ולא היה מעוניין המחוקק בהסדרה חוזית, יכל להוציא הבהרה חד צדדית ולא היה כובל עצמו ואת הנישומים בהסדר מחייב.

אם כן, מכוח היות הסדר ההנחה חוזה מחייב, בית המשפט בחן את עריכת החוזה וקיומו לפי עיקרון "תום הלב" המצוי בסעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973. עקרון תום הלב גורס, בין היתר כי נישום המעוניין לקחת חלק מהסדר ההנחה אך כופר במרכיבים מחובותיו, יגיע נקי כפיים ובר לבב למשא ומתן מול הרשות ויציג את הסתיגויותיו. משלא עשתה זאת התובעת, בית  המשפט רואה אותה כמי שהתחייבה ללא סייג בסכום חובה המלא.

בהתייחס לטענת התובעת כנגד הריבית וההצמדה בה חוייבה, בית המשפט מצא אי התאמות בתחשיבים השונים אותם הגישה התובעת ומשלא הוגשו תחשיבים נגדיים, בית המשפט דחה את טענות התובעת בעניין זה. כמו כן, בעניין הטענות בנושא שטחי העזר, על יסוד החומרים שצורפו, בית המשפט לא מצא כי נכון לקבוע כי התובעת חוייבה בשיעור כפול פי שלוש מן השיעור לגביו הגיעה להסכמות עם המועצה.

בית המשפט מצא כי בתביעה דנן, מאחר ומדובר בחיוב רטרואקטיבי קצר מועד וקיימת הצדקה חוזית לקיימו, החיוב עומד במבחנים של חוקיות, תכלית ומידה ועל כן, לא קיימת עילה להתערבות בעניינו.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות על סך 13,766 ₪ וזאת לאחר שכלול סכום התביעה, הקצאת משאבי הצדדים, התנהלות בעלי הדין, הבטחת זכות הגישה לערכאות ושכלול מאזן הכוחות בין בעלי הדין.

ניתן ביום 30.04.2023 בלשכה בהעדר הצדדים.