זכויותיו הרמוסות של חבר הקיבוץ עמוס גרבר

בתאריך ה-06/06/06 ניתן פסק דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על ידי השופט ש. ברוך (הפ (ת"א) 463/04 עמוס גרבר נ' קיבוץ משמר השרון), במהלכו מותח כבוד השופט ביקורת נוקבת על קיבוץ משמר השרון בפרשה שתתואר להלן. במקרה דנן נרחיב מעט יותר על עובדות הפרשה שכן אלו מהוות נדבך כבד ביותר עליו נשען בית המשפט.

הפרשה החלה מקום בו עמוס (המבקש) הסתבך קשות כאשר התאהב בנערה מחבר העמים, "נטשה" שמה, ששועבדה לסוחרי נשים, ועל מנת לחלצה מידם נאלץ עמוס לשלם להם סכומי עתק ככופר, סכומים אותם לווה בבנקים ובשוק האפור. לשם החזרת הכספים שלווה עמוס, נאלץ האחרון להאריך את יום עבודתו ולעבוד שעות נוספות, כאשר את הסכומים שהרוויח, העביר חזרה לבנקים ולמלווים לצורך כיסוי

חובותיו ומשכך לא העבירם לקופת הקיבוץ כמתחייב בתקנון הקיבוץ. יש לציין כי הסיבה שעמוס לא פנה בבקשת עזרה לקיבוץ לכיסוי חובותיו נעוצה בעובדה שהקיבוץ לחץ על עמוס לסלק את אהובתו מן הקיבוץ ואוים כי באם יסרב יאולץ לעזוב יחד עמה.

בתאריך 22/10/02 הוחלט בישיבת מועצת הקהילה בקיבוץ להעמיד את חברותו של עמוס להצבעה בפני אסיפת החברים עקב החשד כי זה אינו מעביר את הכנסותיו לקיבוץ. בתאריך 15/08/03 התקיימה "ההצבעה הראשונה" בקלפי, בה נדחתה ההצעה להרחיק את עמוס מהקיבוץ. לאחר הצבעה זו, ניסה עמוס מיוזמתו לנהל מו"מ עם הקיבוץ לשם החזרת חובותיו לקיבוץ אולם נתקל בסירובו של הקיבוץ להגיע עימו להסכם. הקיבוץ לא הסתפק בכך וביום 12/12/03 נערכה הצבעה שנייה בה הוחלט ברוב של למעלה משני שליש כי חברותו של עמוס בקיבוץ תופסק למרות שעמוס כבר העביר לקיבוץ את כספי המשכורות.

בית המשפט מתמודד בפסק הדין עם שתי שאלות עיקריות:

1. האם קמה עילה לקיבוץ להוצאתו של עמוס מתוכו?

2. האם היה הליך הוצאתו של עמוס מחברות בקיבוץ תקין והאם יש מקום להתערבות בית המשפט בהחלטתה של האסיפה הכללית?

אשר לשאלה הראשונה, בית המשפט גורס כי אי העברת משכורותיו של עמוס לקיבוץ, מהווה הפרה של תקנון הקיבוץ, וזו עילה מספקת להוצאתו מן הקיבוץ.

באשר לשאלה השנייה בית המשפט קובע כי נסיבות המקרה מביאות למסקנה כי יש מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטת האסיפה הכללית. אי העברת הכספים על ידי עמוס לא נועדה לשם תאוות בצע או רצון להעלימם מהקיבוץ אלא לשם היחלצות מצרה אליה נקלע ואת הדברים יש לקחת בחשבון.

בית המשפט מסכים כי אי העברת הכספים אינה עניין כלכלי טהור אלא עניין חברתי המחייב את הקיבוץ להשתמש בסנקציות חריפות על מנת למנוע מקרים בהם חברי קיבוץ יעשו דין לעצמם, אולם הוא אינו מסכים כי דין נסיבותיו של עמוס כדין נסיבותיו של חבר אשר בחר ביודעין והעלים הכנסותיו.

התנהלות הקיבוץ כלפי עמוס הצביעה בבירור על כוונתו מלכתחילה, והיא הוצאתו של עמוס מהקיבוץ. התנהגותו של הקיבוץ בנסיבות הנ"ל אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב ועם עקרונות הצדק הטבעי. "התנהגות הקיבוץ רמסה ברגל גסה את זכויותיו הבסיסיות של עמוס" כך לדברי בית המשפט.

עוד קובע בית המשפט כי חרף העובדה שהייתה לקיבוץ עילה להוצאת עמוס מהקיבוץ, נסיבות המקרה לא שוכללו באופן ראוי ומכאן שלא היה מקום לנקיטת סנקציה כה חמורה כלפי עמוס.

לא זאת בלבד שהקיבוץ לא מילא אחר הורה 36(ג) לתקנון לפיה הקיבוץ נדרש לקיים אסיפה כללית המתרה בחבר, כי אם לא יקיים אחר הוראה מסוימת, יוצא מהקיבוץ, הקיבוץ גם לא הביא בצורה ראויה את העובדה כי עמוס העביר אליו, עובר לאסיפה השנייה את המשכורות אותן היה חייב. הקיבוץ לא שבע נחת מהחלטת האסיפה הכללית הראשונה ויצר לעצמו מסלול עוקף ערעור ועוקף החלטת אסיפה כללית, פעולה שנעשה בחוסר תום לה ומצדיקה את פסילת ההחלטה המאוחרת. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, עצם העובדה שלא ניתנה לעמוס הזכות להביע את השגותיו בפני האסיפה הכללית על מנת שזו תקבל החלטה מושכלת בטרם תורה על קיום ההצבעה (השנייה), פוסלת את החלטתה.

לסיכום בית המשפט, בפסק דין נכון וצודק לכל הדעות, מצהיר כי החלטת האסיפה הכללית להוצאת עמוס מהקיבוץ, התקבלה שלא כדין ומורה על בטלותה.