זכות חבר הקיבוץ להשלמת הכנסה בגיל העבודה ובגיל פנסיה

התובע חבר בקיבוץ חפציבה, עותר לקבלת הכנסה מינימלית מהקיבוץ, בגין שתי תקופות עיקריות: התקופה בה עבד במשרה חלקית והיה בגיל עבודה ובמסגרתה זכאי להכנסה בגובה שכר מינימום (להלן "רשת בטחון"), ובגין התקופה בה היה בגיל הפנסיה, שבמסגרתה זכאי להשלמת "פנסיית הרשם". המחלוקת העיקרית הינה האם התובע עמד בהתחייבויותיו על פי תקנון הקיבוץ, אשר מסדיר את תנאי מימוש הזכאות לה טוען התובע.

הרקע

התובע, בהיותו חבר הקיבוץ ומכוח תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), ביקש לחייב את הקיבוץ בתשלום "רשת ביטחון" בגין השנים 2011-2014 וכן בגין הפרשי פנסיה שהחסיר ממנו הקיבוץ, לטענתו.

לטענת החבר, מסר לקיבוץ תצהיר על הכנסותיו, אלא שהקיבוץ הודיע כי לחבר יש הכנסות מעסק פרטי עליהן לא דיווח ולכן הוא אינו זכאי לרשת ביטחון. חבר הקיבוץ מצדו עמד על כך כי לא הייתה לו הכנסה נוספת, מפני שניהל עסק פטור לצרכי ניהול תחביב בשעות הפנאי, של ייצור שמן, עובדה אשר הייתה ידועה לקיבוץ, וכן כי מדובר בעסק שנושא הפסדים ושאין בו שום רווח המניב לו הכנסה.

בפתח טיעוניו טען הקיבוץ, כי על אף שאינו מכחיש את הטענות בכל הנוגע לזכות חבר לרשת ביטחון או לפנסיית מינימום בהתאם לתקנות ערבות הדדית, הרי שהזכאות לרשת ביטחון מותנית בהעברת כל ההכנסות, ולא רק הרווחים, של החבר לנתבע/הקיבוץ, דבר שהחבר סרב לעשות, וכן בגילוי נאות בהתאם לאמור בתקנות ערבות הדדית.

עוד הוסיף הקיבוץ, כי החבר בחוסר תום לב משך את כל החיסכון שהיה על שמו במבטחים, וכי על פי התקנות שלעיל בכל הנוגע לזכאות לתקציב פרישה, יש לקחת בחשבון גם סכומים שהיו צבורים על שם החבר ונפדו על ידו בטרם פרישתו ולא הועברו לקיבוץ.

דיון והכרעה

בפתח דבריו ציין בית המשפט, כי נקודת המוצא היא שנטל ההוכחה במשפט האזרחי מונח לפתחו של התובע, בבחינת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". על פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 50% (עודף הסתברות).

אמנם אין מחלוקת כי החבר, בתור חבר בקיבוץ מתחדש, זכאי ל"רשת ביטחון" בהתאם לתקנות ערבות הדדית, אולם לאור טענות הקיבוץ מדוע בנסיבות העניין הוא אינו זכאי לכך, לא עלה בידי החבר להרים את נטל הראיה. זאת מפני שע"פ התקנות, הזכאות לרשת ביטחון מותנית בכך ש"החבר גילה גילוי נאות של כל ההכנסות והנכסים שלו ושל בן זוגו", וכן, מותנית בכך ש"החבר העביר לקופת הקיבוץ את שכר עבודתו". משהוכח כי לחבר היו הכנסות מעסק בשנים הרלבנטיות אשר הוא לא העבירן לקיבוץ, הרי שבכך הפר את התחייבותו בהתאם לתקנון, וכן הפר את הוראות התקנות ועל כן, אינו זכאי לרשת ביטחון.

עוד נקבע, כי החבר אמנם טען כי לא היו לו הכנסות/רווח מהעסק, אך תקנון הקיבוץ קובע במפורש שעל החבר להעביר לקיבוץ את "הכנסותיו" ולא את "רווחיו". בנוסף, התקנות קובעות במפורש כי על החבר לגלות גילוי נאות את כל ההכנסות והרווחים שלו, ורק כאשר נמצא כי אין בהם כדי לכסות צרכיו בסכום שאינו פחות משכר מינימום, יהיה זכאי לרשת ביטחון. במקרה דנן, לא הוכח על ידי החבר, כי בהכנסותיו לא היה בכדי לכסות את צרכיו בסכום פחות משכר המינימום.

בנוגע לתביעה להפרשי פנסיה נקבע, כי החבר, כפי שאף העיד בעצמו, פדה את הפנסיה שהייתה צבורה לזכותו בשנת 1997 בניגוד להוראות התקנון, מה שהוביל לכך שהפנסיה הצבורה לזכותו נמוכה מפנסיית הרשם ומשכך, אף התביעה להשבת הפרשי הפנסיה, נדחתה.

סיכום

ביהמ"ש קבע, כי החבר לא עמד בנטל המוטל על כתפיו ולא הוכיח את תביעתו, ועל כן אין הוא זכאי להשלמת ההכנסה ולתשלום הפרשי הפנסיה להם טען. התביעה נדחתה ובית המשפט חייב את החבר לשאת בהוצאות הקיבוץ ובשכ"ט עוה"ד.

ניתן ביום: י"ד ניסן תש"פ, 08.04.2020.