חברי מושב בצרה יחדלו משימוש מסחרי בקרקע חקלאית, ומבנים שנבנו על ידם ללא היתר בניה - יהרסו

במהלך ביקורת שערך מנהל מקרקעי ישראל במושב בצרה התברר, כי מספר חברים במושב עושים בנחלתם שימוש מסחרי על אף שבהסכם המשבצת שנחתם בין המינהל לאגודה מצוין, לטענת המינהל, כי נדרש אישור חריג לשימוש שאינו חקלאי בקרקע. בעקבות זאת, תובע המינהל כי ביהמ"ש יורה לבעלי נחלות אלו להפסיק את השימוש הלא חקלאי ויתיר למינהל להרוס מבנים אשר נעשה בהם שימוש מסחרי.

לטענת המנהל, בהתאם לאמור בהסכם המשבצת, השימוש המותר בנחלה הינו שימוש חקלאי בלבד, ומדגיש המינהל, כי ההסכם החתום משנת 2004 ממשיך לעמוד בתקפו כל זמן שהחברים מחזיקים במקרקעין ולא סיכמו על תנאים שונים.

לבסוף, סבור המינהל כי אין לטעון להתיישנות בתביעה זו, היות והיא עוסקת במקרקעין וזמן התיישנות של תביעת מקרקעין הינו 15 שנים.

מנגד, טוענים חברי הנחלות, כי בזמנו נערך הסכם עם חברת "רסקו", אשר השכירה להם ולהוריהם את האדמות, לפיו החכירה היא לדורות ולכן הם יכולים להשתמש בקרקע גם שימוש שאינו חקלאי. לא רק זו, מדגישים החברים, אלא שתוקפו של הסכם המשבצת האחרון פג בשנת 2004.

בנוסף, טוענים החברים, כי השימוש הלא חקלאי בנחלות נעשה בהתאם להוראות תכניות בנין עיר החלות על המקרקעין ובהן התקבלה הסכמת קק"ל לשימוש לא חקלאי. כמו כן, מוסייפים החברים, כי אמנם מצוין בהסכם המשבצת כי ההשכרה הינה לשימוש חקלאי בלבד, אולם לטענתם, הם אינם צד להסכם המשבצת ולכן דרישה זו אינה חלה עליהם.

בעניין צו ההריסה, טוענים החברים, כי המבנים נבנו שנים רבות לפני הגשת התביעה והיות ואנו מדברים בתביעה חוזית אשר עניינה אי עמידה באמור בהסכם, ותוקפה של תביעה זו הינה 7 שנים, ומשחלפו 7 שנים חלה התיישנות על תביעה זו.

דיון והכרעה

 ראשית, מציין ביהמ"ש, כי בעניין זה נפסק בעבר כי הסכם החברים והוריהם עם רסקו לא התיר להם לעשות שימושים לא חקלאיים בקרקע, ולכן קיים השתק פלוגתא בעניין זה ואין לדון בו בשנית.

בנוסף, מציין ביהמ"ש, כי לו יקבל את טענת החברים לפיה הנחלות המדוברות אינן מצוינות בהסכם המשבצת, הרי שהחברים מאבדים כל אחיזה במקרקעין אלו, שהרי החזקתם בהם הינה מכח הסכם המשבצת ומשאינם צד להסכם זה הרי שהסכם זה לא חל עליהם.

בהמשך, מציין ביהמ"ש, כי החזקת המקרקעין ע"י החברים, על אף שפג תוקף ההסכם, מלמדת כי הם בחרו להמשיך לנהוג לפי הסכם השכירות הקיים. לא רק זו, מוסיף ביהמ"ש ומדגיש, אלא שהחברים לא המציאו הסכמה כלשהי מכוחה מותר להם לעשות בקרקע שימוש מסחרי.

לבסוף, עוסק ביהמ"ש בטענת החברים להתיישנות התביעה, ופוסק, כי היות ומדובר בזכות המינהל להרוס מבנה הנמצא על קרקע שהוא בעליה, הרי שמדובר בהתיישנות לפי חוק המקרקעין ולא לפי חוק החוזים, ולכן תוקפה 15 שנה ולא 7 שנים.

בהתאם לאמור לעיל, פוסק ביהמ"ש, כי כל עוד לא ניתן היתר לשימוש חריג בקרקע הרי שמדובר בשימוש אסור, ומבנה שהוכח כי נבנה על קרקע חקלאית ללא היתר - יהרס.

בית המשפט מקבל את תביעת המינהל, ואוסר שימוש לא חקלאי במקרקעין האמורים.

ניתן ב- , כ"ח תשרי תשע"ג, 14 אוקטובר 2012