חברי מושב ניר משה הגישו ערר כנגד היטל הביוב בסך 16,000 שקלים חדשים, שהשיתה עליהם מועצה אזורית מרחבים
הרקע
תחילת האירועים באוגוסט 1998, עת תוקן חוק העזר מרחבים, והוחלט כי תושבי מועצה אזורית מרחבים ישלמו היטל ביוב בסך של 16,000 שקלים חדשים בפריסה ל-20 שנים. במהלך השנתיים הראשונות, שילמו בני הזוג רחמני, חברי מושב ניר משה המצוי בתחומי המועצה, את החלק היחסי השנתי, אך לאחר מכן פסקו מלשלם. תביעתה של המועצה כנגדם בסדר דין מקוצר נתקבלה, ונפתח כנגדם תיק הוצאה לפועל, שעוכב בשל ערר הביוב שלפנינו, אותו הגישו בני הזוג כנגד המועצה.
טענות בני הזוג בערר כללו מספר עניינים: ראשית, שהמועצה לא שלחה להם הודעות על ההחלטה להתקין מערכת ביוב כמתחייב בחוק, לא שלחה דרישת תשלום, ולא פירטה את אופן חישוב ההיטל; שנית, שהדרישה הובאה לידיעתם רק באפריל 2006 לאחר שהעירייה פתחה תובענה נגדם בלשכת ההוצאה לפועל, דבר שאינו בסמכות המועצה; שלישית, שחוק העזר פגום ואין בו קני מידה לחישוב ההיטל, מה גם שדרישת התשלום הינה מעבר להוצאות שהוצאו על ידי המועצה בפועל; רביעית, שהמדינה יזמה את הפרויקט וסייעה למועצה בהקמה ובמימון של מערכות הביוב, ולפיכך אין מקום לגבות היטל מתושבי המועצה; חמישית, שהשקעות המועצה במושב ניר משה הייתה נמוכה יחסית לשאר היישובים במועצה;
מנגד טענה המועצה, כי יש לדחות את הערר על הסף בשל הגשתו שנים רבות לאחר המועד הקבוע בדין, ולאחר שהעוררים כבר שילמו חלק מתשלומי ההיטל. בנוסף, דחתה המועצה את טענות בני הזוג, וטענה כי היא שלחה הודעות כמתחייב בחוק, ושבני הזוג ידעו על חיובם כבר משנת 2000. לגבי הסיוע מהמדינה, טענה המועצה, כי השקעותיה בתשתיות הביוב לא הוחזרו, ועל כן יש לדחות את הערר.
דיון והכרעה
לגבי טענת המועצה לאיחור בהגשת הערר – אמנם בהתאם לחוק הרשויות המקומיות לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערר מעבר לשישים ימים, ולכאורה היה מקום לדחות את הערר על הסף, אך מאחר והמועצה לא שמרה את דרישות התשלום וההודעות המקוריות, לא ברור האם בני הזוג הועמדו על זכותם להגיש ערר, ולפיכך, בנסיבות העניין, אין לדחות את הערר על הסף.
לגבי טענות בני הזוג כנגד חוק העזר והתעריפים שבו – נקודת המוצא היא שחזקה על רשות שהיא פועלת כדין, ועל הטוען שפעולה מסויימת נעשתה שלא כדין הראיה להניח תשתית עובדתית התומכת טענותיו. אך במקרה שלפנינו, בני הזוג לא הראו כי תעריף ההיטל שונה מהותית מרשויות מקומיות אחרות, ולא הוכיחו כלל כי התחשיב לא היה סביר, ולפיכך טענות אלו נדחות.
לגבי טענות בני הזוג שהמדינה מימנה את תשתיות הביוב ושדרישת התשלום הינה מעבר להוצאות שהוצאו על ידי המועצה בפועל – גם כאן, בני הזוג לא הצליחו להוכיח טענותיהם שהמדינה מימנה את עלות היטל הביוב ושאין זיקה בין ההיטל להשקעות המועצה, וטענותיהם נדחו.
לגבי טענת בני הזוג שהשקעת המועצה במושב ניר משה הייתה נמוכה יחסית – גם דינה של טענה זו להידחות, שכן דרישת היטל הביוב מבוססת על חלוקה שוויונית בין כל תושבי המועצה.
סיכום
ועדת הערר דחתה את כל טענותיהם של בני הזוג, וחייבה אותם, כבעלי בית מגורים בתחום המועצה, לשלם את היטל הביוב כפי שנדרשו. יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות של התיק, ומאחר והמועצה לא יכלה להוכיח כי שלחה לבני הזוג את דרישות התשלום, לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ב- י"א חשון תשע"ב, 08 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים.
