חברי מושב עמיקם יפנו את שטחיהם המעובדים מזה כ - 20 שנה עקב הסגת גבול

התובעת, מדינת ישראל – רשות הפיתוח, הינה הבעלים של מקרקעין בסמוך למשבצת מושב עמיקם. הטיפול במקרקעין מתבצע ידי רשות מקרקעי ישראל בשם המדינה.

הנתבעים, מחזיקים בחלקים מסוימים מהמקרקעין ומעבדים אותם מזה שנים רבות.

לטענת רמ"י, השימוש כאמור הינו בבחינת הסגת גבול שלא כדין, שכן הוא מתבצע בשטחים שחורגים מגבול "המשבצת" שהוקצתה למושב. באשר לגודל וגבולות המשבצת – לטענת רמ"י אלו נקבעו על פי המערך החוזי המשולש שבין רמ"י לבין המושב לבין הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר מעוגן בהסכמים שונים לאורך השנים. אין חולק כי ההסכם האחרון נחתם בין הצדדים בשנת 2005, ואליו צורף תשריט בו מופיעים גבולות המשבצת. לשיטת רמ"י הנתבעים הינם בבחינת "פולשים" ועל כן יש להוציא כנגדם צו לפינוי וסילוק יד מהשטחים המעובדים.

לטענת הנתבעים, תשריט המשבצת הנ"ל אינו מחייב ואינו משקף את ההסדר האחרון בזמן בין הצדדים. לשיטתם, התשריט "הקובע" הינו תשריט מעודכן יותר של רמ"י ולפיו השטחים שבמחלוקת אמורים להיכנס לתוך המשבצת ולהתווסף למשבצת.

עוד טוענים הנתבעים כי רמ"י אף חטאה בשיהוי ניכר של למעלה מ-20 שנים טרם החליטה לבקש את סילוק ידם, תוך גרימת נזקי הסתמכות, וכי יש בכך כדי לחייב את דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש פתח בכך שאין חולק כי השטחים המעובדים אינם נכללים במשבצת המושב כפי שהיא מסומנת בתשריט המשבצת שצורף להסכם 2005, וכן כי לאחר חתימת הסכם 2005 לא נחתם הסכם משבצת תלת צדדי נוסף חדש.לכן, המסקנה היא כי הסכם 2005 הוא ההסכם החתום האחרון התקף שבין הצדדים, ואף הוא לא הקנה למושב (וכנגזר מכך, לנתבעים) זכות חוזית להחזיק בשטחים המעובדים. משמע, שהנתבעים לא הוכיחו קיומה של זכות חוזית לשימוש המבוצע, ועל פניו יש מקום לקבל את עמדת רמ"י לגבי הצורך בפינוי.

על השאלה האם יש לנתבעים זכות להחזיק בשטחים על יסוד עבודות הכשרה שבוצעו בהם, ענה ביהמ"ש בשלילה. ראשית, כיוון שלא הובהר מיהו הגורם אשר לכאורה ביצע את העבודות הנטענות – הסוכנות, רמ"י או המושב. שנית, לא הוכח שבוצעו עבודות שכאלו בשטחים המעובדים. שלישית, מהמסמך שאליו מפנים הנתבעים בהקשר זה עולה שעבודות ההכשרה הנטענות דווקא בוצעו בשטחים שאינם השטחים המעובדים.לכן, דחה ביהמ"ש את טענת ההסתמכות על עבודות ההכשרה מטעם הסוכנות כבסיס לקיום זכות לשימוש בשטחים המעובדים.

בעניין טענת הנתבעים כי מאחר והשטחים המעובדים משורטטים בתוך תחום המשבצת בתשריט המעודכן החתום ע"י רמ"י הרי שהחזקתם נעשית כדין, ביהמ"ש קבע כי יש לדחותה ויש משום חוסר תום לב בהעלאתה. זאת, כיוון שהוכח שתשריט זה הוכן במסגרת המגעים שבין הצדדים לקראת הכנת הסכמי משבצת חדשים, ואולי אף הסדר חכירת קבע שיחליף את ההסכמים העיתיים המתחדשים. כלומר, הוכח כי המדובר בהצעה שהוכנה במטרה שהמושב יחתום עליה – אך המושב הוא זה שלא הסכים לחתום על התשריט עד כה ומונע את השלמת ההסדר בהתאם לתשריט החדש. לאור עובדות אלו, תשריט זה איננו מהווה תחליף להסכם מ – 2005.

באשר לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים – דינה להידחות בהתאם לחוק המקרקעין, שכן עסקינן במקרקעין מוסדרים.

לאור כל האמור מעלה, פסק ביהמ"ש כי התוצאה הינה שהנתבעים לא הוכיחו את זכאותם להמשיך ולהחזיק בשטחים המעובדים ויש להורות על פינויים משטחי רמ"י. עם זאת, קבע כי אין להורות על פינוי מיידי, בעיקר מחמת שני טעמים. הטעם הראשון הינו השיהוי המשמעותי מצד רמ"י אשר מחייב את המסקנה שאף אם יאלצו הנתבעים לפנות את השטח – יש לאפשר להם להיערך לקראת הפינוי בצורה סבירה ואולי לחפש חלופות חקלאיות לשימוש שהם עושים בשטח שנים כה רבות.הטעם השני הינו כי הפתרון המיטבי הוא לאפשר לנתבעים (ולמעשה למושב) שהות להסדיר את המערך החוזי מול רמ"י, במסגרת הסדר כולל בין המושב לבין רמ"י.

לאחר בחינת התשתית הראייתית ושקילת טענות הצדדים מסקנת ביהמ"ש היא כי דין התביעה להתקבל, במובן שיש לפנות את השטחים המעובדים החורגים מהמשבצת, אך צו הפינוי כאמור ייכנס לתוקפו כשנה וחצי מיום פסק הדין.

ביהמ"ש קיבל את התביעה ופסק כי על הנתבעים לפנות את השטחים החורגים כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין.

ניתן ב- ו' שבט תשע"ד, 07 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.